הפקדת ערבות לפני קריסת חברה

להלן פסק דין בנושא הפקדת ערבות לפני קריסת חברה:

פסק דין

מונחת בפני מחלוקת שהתעוררה בין מפרקה של מכללת ניומן בע"מ (להלן: "המפרק" ו"החברה בפירוק", בהתאמה), לבין חברת ניומן סנטר בע"מ ומר ולדימיר ליבו (להלן: "המבקשים"), שעניינה ערבות בנקאית אשר הופקדה טרם קריסת החברה, במסגרת הליכים משפטיים אשר נוהלו בינה לבין המבקשים.

1.     החברה עסקה, בעת פעילותה, בהעברת קורסים לעולים חדשים. ראשיתם של דברים הינה בפסק-דין שניתן בבית המשפט המחוזי, אשר עניינו זכויות קניין רוחני בשם "ניומן". בפסק-דינה, החליטה כב' השופטת צ'רניאק כי הזכויות על השם שייכות למבקשים; החברה ערערה על פסק-הדין והגישה בקשה לעיכוב ביצוע. ביום 20.9.05, ניתנה בבית המשפט העליון החלטת ביניים בעניין זה, כדלקמן:

"בשלב זה ובהמלצת בית המשפט הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה יעוכב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור, ובלבד שהמערערים יפקידו עד יום 26.10.05 ערבות בנקאית אוטונומית וצמודה למדד המחירים לצרכן על סך 250,000 ₪, להבטחת תשלום כל נזק הנגרם למשיבים בפרשה זו, ככל שנגרם... הערבות תעמוד בתוקפה עד גמר ההליכים לסעד כספי שבדעת המשיבים לנקוט כנגד המערערים, אם וכאשר ידחה הערעור שבכאן, ובלבד שהליכים אלה יוגשו על-ידי המשיבים בתוך 90 ימים מיום הינתן פסק הדין בערעור".

נוכח החלטה זו, הופקדה אכן ערבות בנקאית, שהיא נשוא בקשה זו. בשל החשיבות הרבה שמייחסת ההלכה הפסוקה לנוסחו של כתב-הערבות עצמו (להבדיל מן האמור לגביו ב"עסקת היסוד"), ראוי להביא את החלקים הרלוונטיים ממנו אף כאן, כדלקמן:

"אנו ערבים בזה... לתשלום כל סכום עד לתשלום 250,000 ₪, בקשר לתיק ע"א 6991/05, שיפסק על-ידי בית המשפט לטובת המשיבים".

ובהמשך, מתחייב הבנק הערב לשלם את סכום הערבות לפי דרישה, בלא להטיל על המוטבים צורך לנמק או לבסס את דרישתם, וזאת כאשר:
"דרישה בכתב כאמור בערבות זו תיעשה על-ידי כל המשיבים יחד, ואליה יצורפו ערבות זו, וכן העתק מאושר של פסק-דין (כהגדרתו להלן), הקובע שעל הנערב לשלם למשיבים את הסכום הנקוב בדרישה". (ההדגשות שלי - ו.א)

2.     ביני לביני, בעוד הערעור בבית המשפט העליון תלוי ועומד, קרסה החברה ונקלעה להליכי פירוק, ופעילותה כ"עסק חי" נפסקה. הצדדים אינם חלוקים, כי קיים קשר בין מצב זה לבין ההחלטה אשר התקבלה בדיון שנערך ביום 20.12.06, ואשר קבעה כדלקמן:

"בהמלצת בית המשפט חזרו בהם המערערים מהערעור, בין היתר בשים לב לכך שניתן צו פירוק נגד המערערת 1. הערבות הבנקאית שהופקדה כחלק מההחלטה לעיכוב הביצוע של פסק הדין תוחזר לקופת הפירוק, אך הכספים לא יחולקו, עד אשר בית המשפט של פירוק יכריע בטענתם של המשיבים כי הכסף הינו בטוחה לנזקים הכספיים שנגרמו להם, וזאת אם תוגש לבית המשפט בקשה בעניין זה. טענותיהם של המשיבים ושל המפרק לעניין הערבות שמורות להם להליך שהתקיים בפני בית המשפט של פירוק".

מכאן המחלוקת שבפני.

3.     המבקשים עותרים כי אורה על העברת סכום הערבות לידיהם, בהסתמך על דיני הערבות הבנקאית האוטונומית, ובטענה כי נזקיהם בפועל עולים בהרבה על סכום הערבות, נוכח העובדה כי החברה שבפירוק הוסיפה לעשות שימוש בשם, שהינו קניין רוחני שבבעלותם, והסבה להם נזקים כבדים, בין היתר על-ידי הטעיית לקוחות, והעובדה כי כאשר נקלעה לפירוק, סברו ספקים וגורמים אחרים כי אף המבקשים קרסו.
המפרק מתנגד למבוקש, וזאת נוכח העובדה כי לשיטתו, הערבות האוטונומית פקעה ולא ניתן לממשה, לאור עקרונות הפרשנות הדווקנית של ערבויות; כמו כן, טוען המפרק כי המבקשים לא הגישו תביעת חוב במועד, ולכן איחרו את המועד לתבוע נזקיהם (המוכחשים על-ידו מניה וביה), כי למצער, בהתנהלותם נפל שיהוי היורד לשורשו של עניין, וכי בית המשפט של פירוק אינו הערכאה המתאימה לדון בטענות נזיקיות מן הסוג המועלה כאן. המבקשים, מצידם, טוענים כי המפרק מתנהל בחוסר תום-לב, וכי בהעלותו טענת שיהוי ואיחור בהגשת תביעת חוב, הוא מתעלם ממשא ומתן שנערך בין הצדדים.
ראוי להעיר, כי הצדדים חלוקים אף בשאלת פרשנותן של החלטות בית המשפט העליון, ובעיקר בשאלה האם החלטת בית המשפט העליון מיום 20.12.06 ביטלה למעשה את ההחלטה הקודמת, לרבות התנאי המופיע בה, כי על המבקשים להגיש תביעה בתוך 90 יום מתום הליכי הערעור - דרישה שאין חולק כי לא עמדו בה.
כונס הנכסים הרשמי, מצידו, תומך בעמדת המפרק, ועומד על כך כי על המבקשים היה להגיש תביעת חוב במועד, או למצער בקשה (אף היא במסגרת אותו מועד) להיתר הגשת תביעה בערכאה אזרחית, וכי חזקה על על בית המשפט העליון שלא התכוון לסתור את דיני חדלות הפרעון.

עד כאן עובדות המקרה וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי:

4.     עניין לנו במחלוקת על גורל כספי ערבות בנקאית, אשר הופקדה וטופלה לפי החלטות בית המשפט העליון במסגרת דיון בערעור. כעת, עולה השאלה האם ועד כמה חלים עדיין דיני הערבות האוטונומית על הסכום שבמחלוקת, לאחר שהוחזר לקופת הפירוק; מה היחס וההשפעה בין דין זה לבין דיני חדלות הפרעון, לרבות ובעיקר הדין החוסם תביעות שלא הוגשו במועד, לפי סעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל. כמו כן, עולות שאלות הנוגעות לפרשנות ההחלטות השונות בעניין הערבות והיחסים בין הצדדים, והיחס בינם לבין הדין וההלכה הפסוקה.

בעניין זה, ועוד בטרם אגיע לדיון ולהכרעה בעיקר המחלוקת, מן הראוי להקדים שתי הערות עקרוניות:

א.     אין ולא תתכן מחלוקת, כי בית משפט זה אינו ערכאת ערעור על החלטות בית המשפט העליון ומחוייב לכבדן, וזאת אף לו היה מוכח בפניו כי נפלה בהן שגיאה משפטית מהותית. מאידך גיסא, צודק כונס הנכסים הרשמי בטענתו, כי חזקה היא שבית המשפט העליון לא התכוון לפסוק בניגוד לדיני הפירוק. אוסיף ואעיר עוד; כאשר אנו דנים בפרשנותה של החלטה שיפוטית, הרי הלכה פסוקה היא כי חזקה עליה שהיא נכונה ומבקשת לפסוק לפי הדין ולא כנגדו (קל וחומר, כאשר בהחלטת בית המשפט העליון עסקינן).
מושכלה זו משפיעה, כמובן, על הפרשנות המשפטית; אם פרשנות מילולית עשויה "לחיות בשלום" עם מספר אפשרויות, הרי חובה היא להעדיף את הפרשנות, לפיה ההחלטה השיפוטית בה עסקינן הינה הגיונית, תואמת את הדין, ו"חיה בהרמוניה עם סביבתה" - כולל החלטות שיפוטיות קודמות, הכל בהתאם לנסיבות המקרה ולשורת ההגיון.

ב.     הלכה ידועה ומושרשת היא, כי ערבות בנקאית אוטונומית הינה חיוב שנטל על עצמו בנק שהוא צד ג', לפרוע את הערבות בהתקיים התנאים המופיעים בכתב הערבות עצמו; אי לכך, היא שרירה ועומדת במצבים של חדלות פרעון, וככל שעסקינן במקרה הרגיל של ערבות בנקאית, אין צו חדלות פרעון מסכל את האפשרות לחלטה (אלא אם כן ניתן צו מניעה ספציפי לעניינה של ערבות פלונית), קל וחומר שאין כל צורך בהגשת תביעת חוב למפרק או לנאמן בכדי להיות זכאי לחילוט הערבות. שאלה אחרונה זו נדונה לפי הדינים המיוחדים לערבות בנקאית אוטונומית, ולא לפי עסקת היסוד, והיא כפופה לאותם דינים ספציפיים - לרבות המגבלות והאיזונים המוכרים, כגון עקרון ההתאמה, עקרונות הפרשנות הדווקנית של כתב הערבות, וכיוצא באלו.

מכאן עולה מסקנה, כי במקרה "רגיל" של ערבות בנקאית אוטונומית, לא יוכל מפרק לבלום את החילוט בטענה, כי לא הוגשה תביעת חוב במועד ולכן איבד הנושה (שהוא גם מוטב הערבות) את זכותו, וזאת בהתאם להלכת "הרף הקשיח", השוללת את היכולת לתבוע לאחר חלוף המועד הקבוע בדין.
זאת מדוע? משום שערבות בנקאית אוטונומית אינה נחשבת כנכס מנכסי החברה בפירוק, וחילוטה אינו נחשב באורח פורמלי לשליחת יד בנכסי החברה - אף כי בעקיפין, החילוט אכן משפיע על מצבת הנכסים, וזאת נוכח יכולתו של הבנק הערב לנסות ולחזור אל קופת הפירוק. לכן, אף אם חסום הנושה מלהגיש תביעת חוב כנגד החברה, הרי שאין בכך כדי למנוע אותו מלנסות להפרע מצד ג' סולבנטי, הערב לחבות פלונית כלפיו. זו טיבה של ערבות בכלל, ושל ערבות אוטונומית בפרט - ופרשנות הפוכה היתה גובלת, למעשה, בריקון מוסדות משפטיים אלו מחלק מהותי ועיקרי מתוכנם.
אוסיף ואעיר, כי אין לבלבל בין מצב שכזה לבין מצב דברים שונה וחריג, בו עשויה ערבות בנקאית ליפול, כאשר מוכח כי אין מאחוריה כל עסקת יסוד (פש"ר 1739/02 בש"א 21203/02 ברדיצ'ב נ' תעשיות קרטון ואריזה ס.נ. בע"מ), דבר העשוי להחיל למעשה את חריג המרמה. לא כאלו הם הדברים, במקרה של איחור בהגשת תביעת חוב; אין פירוש חסימת הנושה נוכח איחורו, כאילו חובו הופך ל-Void; נהפוך הוא. לא רק, שחוב כזה עשוי "להתעורר" במצבים מסויימים - כגון במצב בו פשיטת רגל של חייב מבוטלת בלא מתן הפטר, אלא שאף במקרה של ערבות רגילה, אין הנושה שאיחר מנוע בהכרח מהגשת תביעה כנגד הערבים - קל וחומר שכך הוא הדבר במקרה של ערבות בנקאית אוטונומית.

5.     השאלה המרכזית הנשאלת, בנסיבות המקרה דנן, הינה האם הסכום נשוא המחלוקת נותר במסגרת של ערבות בנקאית אוטונומית, אם לאו. המבקשים, בנסיונם לזכות בסכום חרף העובדה כי לא הגישו תביעת חוב במועד, מעלים טענות מתחום עקרון העצמאות ושאר דיני הערבות האוטונומית; המפרק, לעומת זאת, שולל את טענתם ומסתמך על דיני חדלות הפרעון.
עניין לנו, אם כן, בשאלה של פרשנות החלטה שיפוטית, דבר שיש לעשותו על פי לשונה ותכליתה. לשון החלטת בית המשפט העליון בעניין זה, כפי שהובאה אף בראשית החלטתי זו, הינה כדלקמן:

ערבות הבנקאית שהופקדה כחלק מההחלטה לעיכוב הביצוע של פסק הדין תוחזר לקופת הפירוק, אך הכספים לא יחולקו, עד אשר בית המשפט של פירוק יכריע בטענתם של המשיבים כי הכסף הינו בטוחה לנזקים הכספיים שנגרמו להם, וזאת אם תוגש לבית המשפט בקשה בעניין זה. טענותיהם של המשיבים ושל המפרק לעניין הערבות שמורות להם להליך שהתקיים בפני בית המשפט של פירוק"

מניתוח לשוני של רישת ההחלטה, עולה לכאורה מסקנה, כי השופטים המלומדים הורו על החזרת הערבות לקופת הפירוק - קרי, אל מצבת נכסיו של החייב, וזאת במטרה לאפשר לבית המשפט של חדלות פרעון להכריע בטענה הנוגעת למהות הכסף כבטוחה לנזקים הכספיים. עולה לכאורה; לא זו בלבד שהניסוח נראה ככזה המבטל את ההפרדה שהיא "נשמת אפה" של הערבות, בהחזירו אותה אל מצבת נכסי החייב, אלא שהוא מורה לבית משפט זה לערוך בירור, הנראה על-פניו כנוגע לעסקת היסוד הרלוונטית, אשר בענייננו הינה פיצוי אפשרי לנזק נטען. זאת, להבדיל מהחלטה אשר היתה מפנה את בית המשפט של חדלות פרעון לברר (למשל), האם התקיימו תנאי החילוט שבכתב הערבות - עילה שעניינה דיני הערבות האוטונומית ועקרון העצמאות של הערבות הבנקאית.

משהגענו לכאן, עולה השאלה האם מסקנות אלו אינן משתנות נוכח הסיפא של ההחלטה, השומרת את טענות הצדדים "לעניין הערבות".

אלא, שמילים אלו יכולות להתפרש, לפי לשונן, הן כמכוונות לטענות "בעניין קיום תנאיה ואפשרות חילוטה של הערבות הבנקאית האוטונומית", והן כמכוונות למכלול השפעותיה של הערבות, הטענות והמחלוקות העומדות מאחוריה. אולם, לאור הכלל המעדיף פרשנות הרמונית של טקסט משפטי, ובין היתר העדפת פרשנות שתגרום לטקסט להיות קוהרנטי ונקי ממתחים וסתירות פנימיות, הרי דומה כי בנסיבות המקרה, עדיפה הפרשנות השניה.

6.     זאת ועוד; מסקנה זו אליה הגעתי, לפיה העביר בית המשפט העליון את הדיון מפסים של ערבות אוטונומית לדיון בעסקת היסוד, מקבלת משנה תוקף מניתוח מהותי של ההחלטה לפי נסיבותיה, ובעיקר עקב העולה מבדיקת נוסח הערבות הבנקאית האוטונומית, אשר בנסיבות המקרה דנן, אינו ניסוח שגרתי המאפשר למוטב לחלט את הערבות בכל עת.
בנסיבות המקרה, לא זאת בלבד כי הערבות דנן מוגבלת לעילה ספציפית - הכרעה שיפוטית הקשורה לערעור, הרי שאף החלק העקרוני והחשוב ביותר של כתב הערבות, הקובע את הדרך לדרוש את חילוטה, קובע כי דרישת חילוט חייבת להיות בפסק-דין הקובע חיוב כספי. יוצא, כי בנסיבותיו של מקרה זה, דרישת חילוט שאין מצורף לה פסק-דין, לאו דרישה היא. אין צורך להכביר מילים על העובדה כי צדדים היוצרים ערבות בנקאית (שאינה אלא סוג מיוחד של הסכמה חוזית), כביטוי לאוטונומיית הרצון החופשי וחופש החוזים הנתון להם לפי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, זכאים אף ליצור (בהעדר דין ספציפי לסתור) סוגים מיוחדים של ערבויות, לרבות ערבויות שכוחן האוטונומי מוגבל יותר מהרגיל. מכאן, שאין ערכאה שיפוטית יכולה, בחוכמה שבדיעבד, להפקיע מהם את זכותם לעצב את החוזה דנן כרצונם, ולמעשה לפגוע כך פגיעה אנושה ובלתי מוצדקת בחופש החוזים.

יוצא, כי הערבות האוטונומית בנסיבות המקרה דנן, קשורה בקשר הדוק לתוצאת הערעור, ומושכלה זו עמדה אף עמדה לנגד עיני בית המשפט העליון, כאשר קבע את אשר קבע בהחלטתו השניה. זאת מדוע? משום שמרגע בו נמחק הערעור בלא מתן פסק-דין, לא יכלו עוד המבקשים לעמוד בדרישת כתב-הערבות. למצער, אף אם נלך כברת דרך נוספת לשיטתם, ונקבע כי הדבר לא חסם את דרכם מהגשת תביעה כספית לשיפוי נזקיהם, הרי משלא נקבעה בהחלטה דנן כל קביעה סותרת לקביעה פרי ההחלטה הראשונה בעיכוב הביצוע, הרי שהמועדים נשוא החלטה זו בעינם עומדים (אף זאת, פרי ישום המושכלה של פרשנות הרמונית לפיה חזקה היא כי החלטות שיפוטיות של אותה ערכאה קשורות ומשלימות ולא סותרות זו את זו). אי לכך, פקעה זכותם של המבקשים משלא נקטו בכל הליך משפטי מתאים במהלך 90 הימים שלאחר מחיקת הערעור.

7.     לסיכומה של נקודה זו; הפרשנות לפיה העביר בית המשפט העליון את הדיון מפסי הערבות האוטונומית לפסי עסקת היסוד, מעוגנת היטב הן בלשון החלטתו והן בתכליתה ובניתוחה נוכח הנסיבות. להשלמת התמונה, אדגיש, כי אין עסקינן בדיון בחריגים לעקרון העצמאות של הערבות האוטונומית, אלא בהחלטה על פקיעתה והחזרתה במועד בו אליבא דכולי עלמא טרם קמה למבקשים זכות החילוט.
מעבר לדרוש אוסיף ואעיר, כי אף הותרת הדיון בתחום דיני הערבות לא היתה מועילה למבקשים בנסיבות המקרה, וזאת נוכח אי-עמידתם המובהקת בתנאים המאפשרים לדרוש את חילוט הערבות, וזאת לפי לשון כתב הערבות עצמו, להבדיל מעסקת היסוד; דבר זה, כפי שהבהרתי לעיל, עמד כנראה אף לנגד עיני בית המשפט העליון, והיווה את אחד המניעים להחלטתו השניה.



8.     משהגענו לנקודה זו, הרי שלא נותר אלא לדון במחלוקת לפי הכללים הרגילים של דיני חדלות פרעון.
מעיון במועדים הרלוונטים, הרי שאין לי אלא להצטרף לדברי כונס הנכסים הרשמי, ולאורח בו הוא מצביע באורח מובהק, כי אף אם יחושב מניין המועדים באורח המקל ביותר עם המבקשים (אשר למעשה לא הגישו כל תביעת חוב), הרי שבקשתם הוגשה לבית המשפט חודשים רבים לאחר תום המועד האחרון. זאת, במצב בו אין ספק כי ידעו היטב על מתן צו הפירוק - ואף נוכח העובדה, כי המפרק התייצב לדיון בבית המשפט העליון, אשר איזכר את פירוק החברה כגורם רלוונטי בשיקוליו, במסגרת החלטתו השניה.
אין ספק, כי בית המשפט העליון לא התכוון לפסוק בניגוד לדיני חדלות הפרעון, ובוודאי שבהחזירו את המחלוקת לדיון בבית המשפט של חדלות פרעון, לא נתכוון ליתן בידי המבקשים זמן בלתי מוגבל להגשת תביעתם. בנסיבות המקרה, בין אם נלך לפי מועד 90 הימים שנקבע בהחלטתו הראשונה של בית המשפט העליון, ובין אם לפי מועד ששת החודשים להגשת תביעת חוב הנהוג בהליכי פירוק, הרי שהמבקשים איחרו חודשים רבים בהגשת תביעתם.

אוסיף ואעיר; בנסיבות המקרה, לא נכנסים המבקשים אל תחומו המצומצם של החריג, של נושה אשר לא יכול היה להגיש תביעתו במועד; אמנם, יתכן ובמקרים חריגים, עשוי משא ומתן בין הצדדים אודות החוב להקים עילה להארכת מועד. אלא, שלא כך בנסיבות המקרה דנן. קיימת מחלוקת יסודית בין הצדדים על עצם קיומו של החוב, ומעולם לא הוכח כל מצג מצד המפרק, כאילו הוא מודה בחבותה של קופת הפירוק (זאת להבדיל, אולי, ממקרים אחרים בהם הצדדים אינם חלוקים על קיום החוב, אלא נושאים ונותנים באריכות על שיעורו ועל עניינים אחרים הקשורים בתשלומו). לעניין זה, די אם אעיר כי הלכה פסוקה היא, כי הצעה שהציע צד במשא ומתן, ואשר לא הבשילה לכלל הסכמה, אינה מחייבת אותו בדרך-כלל, לאחר שהמשא ומתן נכשל. אכן, לא אחת מוכנים בעלי תפקיד להגיע לפשרות אל מול תובעים כאלו ואחרים, אף אם הם מאמינים כי האחרונים אינם צודקים, וזאת בשל חשש מהתארכות ההליכים המשפטיים, ושמא אף כי בסופו של יום יפסוק בית המשפט (בין אם בצדק, ובין אם שלא בצדק) באורח אשר לא יקבל את עמדתם. אולם, משלא התקבלה הפשרה, בוודאי שאין לראות במפרק כמי שמחוייב או נתפס בה, ובוודאי שבנסיבות במקרה, אין בכך עילה להארכת מועד בדיעבד, מקום בו לא טרחו המבקשים להגיש תביעת חוב כלל ועיקר.

9.     סוף דבר; נוכח האמור לעיל, דין הבקשה להדחות. בנסיבות המקרה, נוכח אי-הבהירות השיפוטית ושאר נסיבות המקרה, לא מצאתי מקום לעשות צו להוצאות.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מהי ערבות ?

  2. ערבות בדק

  3. ערבות לשטר

  4. נסיבות מיוחדות

  5. איך מבטלים ערבות ?

  6. ערבות אוטונומית

  7. חובת הודעה לערב

  8. ערבות אישית לחברה

  9. ערבות להסכם ליסינג

  10. עיכוב מימוש הערבות

  11. סעיף 5 לחוק הערבות

  12. סעיף 26 לחוק הערבות

  13. מיצוי הליכים נגד ערב

  14. סירוב לחתום על ערבות

  15. הכחשת חתימה על ערבות

  16. מימוש ערבות ללא התראה

  17. שינוי נוסח ערבות מכרז

  18. כתב ערבות בלתי מוגבלת

  19. ערבות בלתי מוגבל בסכום

  20. גמירות דעת בחוזה ערבות

  21. חוק הערבות, תשכ"ז-1967

  22. חתימה תחת מחאה על ערבות

  23. הוכחת ערבות אישית לחברה

  24. ערבות בחתימה על גב השיק

  25. ערבות להלוואה חוץ בנקאית

  26. הכחשת חתימה על ערבות לחברה

  27. שינוי תנאי ערבות ללא הסכמה

  28. תקנות הערבות, התשנ''ח-1998

  29. סירוב לחתום על ערבות אישית

  30. ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום

  31. הפקדת ערבות לפני קריסת חברה

  32. טענת זיוף חתימה על כתב ערבות

  33. חתימה על ערבות בסניף בנק אחר

  34. ביטול ערבות אישית בלתי מוגבלת

  35. חתימה על ערבות בלי לדעת עברית

  36. דחיית תביעה בשל אי הפקדת ערבות

  37. כתב ערבות מוגבל בזמן (למשך שנה)

  38. ערבות אישית של מנהל תפעול בחברה

  39. חשיבות ערבות אישית בחוזה עם חברה

  40. תביעה נגד משכיר בגין מימוש ערבות

  41. כתב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום

  42. חוק ערבויות מטעם המדינה, תשי"ח-1958

  43. ערבות המדינה להלוואה בחוק מימון מפלגות

  44. סעיף 5 לחוק הערבות - השפעת שינוי חוב על ערב

  45. נטען כי כתב הערבות בוטל בהסכמה עקב יציאה מניהול החברה

  46. תקנות הנכים (תגמולים ושיקום) (ערבויות להסכמים) תשט''ו-1955

  47. חוק עידוד החסכון, הנחות ממס הכנסה וערבות למילוות, תשט"ז-1956

  48. תקנות הנכים (תגמולים ושיקום) (ערבויות למילוות לנכים), תשי''ד-1954

  49. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון