הברחת נכסים | עו"ד רונן פרידמן

##(1) עיקול לצורך מניעת הברחת נכסים:## מה הדין בסוגיית הברחת נכסים בהוצאה לפועל ? עיקול הוא פעולה משפטית המופנית נגד בעלים של נכס או מחזיק בו, והיא נועדה להגביל את הסחירות של הנכס ואת יכולת השימוש בו, כדי שהזוכה יוכל להיפרע חוב המגיע לו. פעולת העיקול מהווה מעין מחסום משפטי שבא למנוע מבעל הנכס או מהמחזיק בו לסכל את פירעון החוב על ידי הברחת הנכס או העברת הזכויות בו לאחרים. ##(2) הפקדת ערובה למניעת הברחת נכסים:## תקנה 363(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי – התשמ"ד 1984 קובעת כי בית המשפט רשאי ליתן סעד זמני להבטחת ביצוע פסק הדין בעת מתן פסק הדין או בתכוף לאחריו, ואין צורך, לשם כך, בהמצאת התחייבות או במתן ערובה לפי תקנות 364ו- 365(ב). הבקשה לסעד הזמני יכול שתהיה בעל פה. ההגיון שבבסיס התקנה, נועד למנוע הברחת נכסים ובריחת החייב מהארץ, לפני שיהיה למבקשים די זמן לפתוח תיק הוצאה לפועל ולפעול במסגרתו. ##(3) הברחת נכסים הרמת מסך:## מה הדין בסוגיית הרמת מסך למניעת הברחת נכסים ? בע"א 478/74 נהר השקעות בע"מ נ' מדינת ישראל, נדונה תביעתה של המדינה נגד חברה ואגודה. המדינה טענה, כי החברה הוקמה על ידי האגודה וחלקות הועברו על שמה של החברה שלא בתום לב ובמטרה לרמות ולעקוף את הוראות החוק ולצורך הברחת נכסים. לאחר שטענה זו התקבלה נקבע, על ידי בית המשפט העליון, כי בנסיבות אלו מותר היה להרים את מסך ההתאגדות של החברה כאישיות משפטית ולחשוף את פרצופה וטיבה האמיתיים. ##(4) שעבוד לצורך מניעת הברחת נכסים:## מה מהותו של העיקול ומעמדו מול שיעבוד ? בת"א 1854/91 מרכזי תעשיות (מ.ש) בע"מ נ' ע.ק. מתכות בע"מ, פ"מ תשנ"ג (3) 59, 68 נפסק כי: "בעוד כוחו של העיקול הוא בהיותו, כאמור, "מחסום" הניצב בפניו של בעל הנכס או של המחזיק בו ונועד למנוע הברחתם של הנכסים נושא העיקול, מהווה השעבוד זכות מהותית". בת"א (י-ם) 2099/00 פקיד שומה כפר סבא נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (11.6.00) נקבע כי זכות שעבוד, שהיא זכות קניינית, דוחה זכות עיקול שהיא זכות דיונית. אין אפשרות לפרש את המושג "שעבוד" ככולל גם עיקול שנרשם ולכן לפי הסיפא של הסעיף [11א(2) לפקודת המיסים (גביה), רק אם נרשם שעבוד קודם להערת פקה"ש, נדחה שעבוד פקה"ש וממילא אם נרשם עיקול קודם, יד השעבוד על העליונה. אמנם, הוראת עדיפות זאת לא נכתבה בסעיף, אך היא משתמעת מלשון הסיפא ומהשימוש במושג השעבוד של חוק המשכון..." ##(5) חוזה למראית עין לצורך הברחת נכסים:## בעניין סיווגו של חוזה אשר נועד להבריח נכסים מנושים כחוזה פסול, הביא לא מכבר כבוד הנשיא א' אורנשטיין מדבריו של ע' גרוסקופף בחיבורו "חוזה פסול" בספרם של ד' פרידמן ונ' כהן חוזים - כרך ג' 473, 545-544 (2003), לפיהם: הברחת נכסים והעדפות מרמה הן פעולות המסכלות את תכליתם של הליכי חדלות הפירעון, וגורמות נזק למוסד חברתי מרכזי במסגרת המשפט הפרטי. הפגיעה במטרתם של דיני פשיטת הרגל היא העומדת על כף המאזניים, ולאורה היה מקום לשקול את ההצדקה להשתמש בעקרון "תקנת הציבור" בנסיבות המקרה... מערכת הדינים המיועדת למנוע הברחת נכסים והעדפות מרמה איננה שלמה, והדוגמאות שנידונו בפסיקה, כגון הסתלקות מעיזבון או הקמת הקדש, יעידו. והנשיא אורנשטיין סיכם באומרו עמדה זו מוסכמת עליי במלואה. להשקפתי שעה שצד כלשהו שנמצא בהליכי חדלות פירעון או על סף הליכים אלה, מבריח את רכושו מפני נושיו לצדדים שלישיים בהסכמת אותם צדדים ומבלי שמשולמת תמורה הולמת, ניתן להחיל על ההתקשרות האמורה את דוקטרינת החוזה הפסול. [פש"ר 1494/00 ח.ג.י. חברה לשיווק והספקה לבנין בע"מ ואח' נ' לוי ואח', פסקה 16.3 (12.6.2017) ##(6) הברחת נכסים בפשיטת רגל:## מה הדין בסוגיית הברחת נכסים פשיטת רגל ? כאשר חייב מעביר את נכסיו לאדם אחר במטרה להגן עליהם מפני נושיו, הרי שהוא עלול להיתפס כמי שביצע בכך פעולה של הברחת נכסים. פקודת פשיטת רגל קובעת הוראות המאפשרות ביטול של הברחת נכסים, ובמקרים מסוימים נראה כי ניתן לבטלן מכוח דיני החוזה הפסול... לפיכך כאשר אישה מעבירה את רישום המקרקעין על שם בעלה על מנת להבריחו מידי נושיה, יכולים המעקלים לנסות ולבסס את תביעתם מכוח סעיף 34(ב) לחוק ההוצל"פ על כך שההעברה אומנם איננה פיקטיבית (שכן הצדדים רצו לבצעה באמת ובתמים) אולם היא בטלה מחמת תקנת הציבור, ועל כן הנכס נותר (באופן חלקי או מלא) בבעלות החייבת. כפי שנפסק ביחס לסעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980, הקובע כי הענקת נכסים על ידי מי שלאחר מכן הפך לפושט רגל תהיה בטלה בנסיבות מסוימות כלפי הנאמן: "ביטול ההענקה ייתכן רק לאחר הכרזת פשיטת הרגל, משום שחסרה בדין הישראלי האזרחי הוראה כללית וישירה המאפשרת ביטול עיסקאות של חייב שמטרתן הברחת נכסים מפני נושיו גם בלא הליכי פשיטת רגל, אף שקיים איסור עונשי על כך (סעיף 439 לחוק העונשין, תשל"ז-1977). במובן זה שונה הדין הישראלי מהדין האנגלי, אשר לאורך השנים חוקק מעשי חקיקה ספציפיים אשר אפשרו ביטולן של הענקות נכסים במירמה, לאו דווקא בקשר למעשי פשיטת רגל" (ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, פ"ד נה(4) 925 (2001)). ##(7) הברחת נכסים עבירה פלילית## האם הברחת נכסים מהווה עבירה פלילית ? מעשי הברחת נכסים מנושים עשויים להוות עבירות פליליות, למשל – עבירה של הכשלת עיקול - עבירה על סעיף 264 לחוק העונשין; עבירה של העלמה במרמה של נכס בניגוד לסעיף 426 לחוק העונשין; והונאת נושים בניגוד לסעיף 439 לחוק העונשין. החשדות ביחס לכספי חשבון החברה מקיימים את התנאי הנדרש לצורך תפיסת חפץ במסגרת חקירה פלילית, לפיו קיים יסוד סביר להניח כי באותו חפץ "נעברה או עומדים לעבור עבירה", כמשמעותו בסעיף 32 לפקודה. ##(8) הברחת נכסים בהסכם גירושין:## מה הדין בסוגיית הברחת נכסים בגירושין ? המאפיין המרכזי בהסכם גירושין למראית עין הוא דבר קיומה של הסכמה סמויה בין הצדדים אשר באה במקום ההסכמה הגלויה ביניהם באותו נושא או נושאים, שהיא אך למראית עין (ראו: ע"א 8393/99 לופטין נ' מוניקה בע"מ (לא פורסם, 17.6.04), פסקה 4)). הטוען לבטלות הסכם גירושין בטענת מראית עין עליו הראיה, כאשר נקבע כי "ראיה כזו היא לרוב, נסיבתית, שכן מטבע הדברים, בעלי חוזה למראית עין מעלימים את כוונתם האמיתית ואינם טורחים להכין ראיות על קנונייתם" (ראו: ע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד נ' אולצ'יק, פ"ד נ(2) 41 (1996)). ##(9) להלן פסק דין בנושא הברחת נכסים של חברה:## במסגרת הליכי הפירוק, מונה התובע כמפרק הקבוע של חברה. משניגש התובע לבצע את תפקידו, הסתבר לו כי החברה נותרה ככלי ריק. הסתבר כי כל פעילותה של החברה, כל המלאי העסקי שלה וכן רכושה הקבוע, הועברו על ידי הנתבע לחברה אחרת. בעלי מניותיה של חברה זו, היו הנתבע ואשתו. פסק דין א. ההליך. 1. התובע הינו מפרקה של חברת יונס דראושה ובניו בע"מ [בפירוק] [להלן - "החברה"]. הנתבע, היה מבעלי מניותיה של החברה, וכן מנהלה. החברה נכנסה להליכי פירוק, לאחר שלא פרעה סכום חוב שנפסק לזכות פלוני, יוסף לוי, אשר יוצג על ידי התובע. החוב נפסק לאחר הליך בוררות, בפסק בורר שניתן בחודש אפריל 1996 ואושר על ידי בית המשפט, לאחר קיום הליכים שונים בין בעלי הדין, כשנה לאחר מכן. משלא פרעה החברה את החוב, הוגשה בקשה לפירוק החברה ביום 1.3.98. במסגרת הליכי הפירוק, מונה התובע כמפרקה הקבוע של החברה. 2. משניגש התובע לבצע את תפקידו, הסתבר לו כי החברה נותרה ככלי ריק. הסתבר כי כל פעילותה של החברה, כל המלאי העסקי שלה וכן רכושה הקבוע, הועברו על ידי הנתבע לחברה אחרת, הקרויה "עדנאן את עאדל בע"מ". בעלי מניותיה של חברה זו, היו הנתבע ואשתו, אשר כל אחד מהם אחז ב- 45% מהון מניותיה, וכן שני בניו של הנתבע עדנאן ועאדל, אשר כל אחד מהם אחז ב- 5% ממניות החברה. על פי הודעת הנתבע לחוקר מטעם הכונ"ר, אשר כיהן כמפרקה הזמני של החברה, חדלה החברה לפעול ביום 31.8.96. במסגרת ביצוע פעולותיו של התובע, הסתבר כי החברה המשיכה לנהל פעילות כלכלית אף לאחר מועד הפסקת פעילותה. פעילות זו, כללה הפקדות בחשבון הבנק שלה, הוצאת חשבוניות וגביית כספים, וכן תשלומים לגורמים חיצוניים. 3. לטענת התובע, עמד הנתבע מאחורי שתי החברות גם יחד. כל פעילותן של שתי החברות, הוכוונה ובוצעה, הלכה למעשה, על ידי הנתבע. על כן, טוען התובע כי יש להסיר את מסך ההתאגדות מעל שתי החברות, ולזהות את הנתבע אישית הן עם החברה, והן עם חברת עדנאן את עאדל בע"מ. עוד מציין התובע, כי הנתבע הונה את נושי החברה, בכך שהעדיף את חברת עדנאן את עדאל בע"מ שבשליטתו על פני נושים אחרים, והבריח את נכסי החברה במטרה להונותם. לטענתו, הועברו כל נכסיה של החברה לחברת עדנאן את עאדל בע"מ, בערכם הנומינלי, הרשום בספרי החברה, ולא בשווים הריאלי. העברה זו מלמדת על כך, כי נעשתה בתרמית ומתוך כוונה להבריח את הנכסים. לטענת התובע, חברת עדנאן את עאדל בע"מ, עוסקת באותו תחום עיסוק בה עסקה החברה - שהינו תחום מכירת ברזל ובטון מוכן. 4. נוכח כל האמור, עותר התובע כי הנתבע יחוייב אישית בחובות החברה וכן בהוצאותיו. בסיכומיו, מפרט התובע כי תביעתו נסמכת הן על הוראת סעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט 1999, וכן על הוראת סעיף 373 [א] לפקודת החברות [נוסח משולב]. 5. לטענת הנתבע, מחוסרת התביעה כל עילה. לטענתו, הוקמה חברת עדנאן את עאדל בע"מ, על מנת לעסוק בתחום שונה, לאחר שהחליט לא להמשיך ולעסוק בתחומי עיסוקיה של החברה. ציודה של החברה נמכר אכן לחברת עדנאן את עאדל, אולם זאת בערכו המלא והאמיתי. החברה חדלה מפעילותה בתום חודש אוגוסט 1996, כאשר כל הפעולות הנוספות שנעשו לאחר מכן, לא היו אלא המשכן של פעילויות שהחלו קודם לכן, כגון: גביית שיקים בגין תשלומים דחויים, תשלום חובות בגין תשלומים נדחים וכיוצ"ב. לטענת הנתבע, לא קיים כל נימוק לחיובו אישית, וכי כל טענותיו של התובע מוטעות ומטעות, נטענו בחוסר תום לב ומתוך כוונה להכפישו. לטענת הנתבע, התעלם התובע, שלא כדין, מתביעת חוב שהוגשה אף על ידי חברת עדנאן את עאדל בע"מ, דבר המעיד על חוסר תום ליבו. ב. חומר הראיות: 6. חומר הראיות נשען בעיקרו על מסמכים שנערכו על ידי החברה או עבורה. התובע העיד, כעד מטעמו, את עו"ד איהב נסראללה, אשר עבד במשרדו במועדים הרלוונטיים וכן הציג חוות דעת של מומחה מר מנחם קופרשטוך, אשר בדק את מסמכי החברה וחיווה דעתו לגבי פעילותה, בהסתמך על מסמכים אלה. עלי לציין, כבר בשלב זה, כי עדותו של עו"ד נסראללה, יכולה היתה לשמש אך ורק לצורך הצגת המסמכים, אשר נמסרו לו על ידי הנתבע. כל יתר דברי עדותו, אינם אלא עדות סברה או עדות מפי השמועה. מנגד, הובאה עדותו של הנתבע עצמו, אשר ממנה ניתן ללמוד, בצורה ברורה ובהירה, על דרך התנהלותו. על בסיסן של שתי עדויות אלה, נשענת חוות דעתו של רואה החשבון קופרשטוך, המלמדת על אופן פעילות הנתבע בחברה, וריקונה מתוכן. 7. בבואי לקבוע את העובדות הרלוונטיות לפסק דיני זה, אציין כי בראש ובראשונה נשענתי על האמור בעדותו של הנתבע. בסעיפים 3 ו- 4 לתצהיר עדותו של הנתבע, לומדים אנו את הרקע להפסקת פעילותה של החברה ולהקמת חברת עדנאן את עאדל בע"מ: "3. החברה הנ"ל עבדה למשך כמה שנים ועקב המצב הכלכלי הגרוע נקלעה לקשיים, צברה חובות ועל אף שהחובות ביחס לחברות אחרות הינו אפסי היות ומדובר במספר קטן של נושים שעיקרם היו בנקים, למרות זאת, התאמצתי כל הזמן להבריא את החברה אלא שעקב המצב הקשה לא הצלחתי בכך. 4. בשנת 1996 יעצו לי בניי להקים חברה אחרת שתעסוק בעסק אחר שהינו מסחר ושיווק, כך שהחברה החדשה תיקח על עצמה את החובות של חברת יונס בע"מ שהצטברו עד שנת 1996 ואשר היו רשומות בספרי החברה, ואכן פעלתי לפי העצה והקמתי חברת עדנאן את עאדל בע"מ אשר עסקה במסחר. [מצ"ב העתק חשבוניות של החברה שמעיד על עיסוקה]". בהמשך, מפרט הנתבע, בסעיף 6 לתצהירו, את דרך רכישת הציוד מהחברה ופרעון החובות על ידי חברת עדנאן את עאדל בע"מ: "אני מצהיר כי חברת עדנאן את עאדל לקחה על עצמה לעזור לחברת יונס אשר מצבה היה קשה לכן קנתה את הציוד המשומש של חברת יונס בסך כולל של 960,190 ש"ח וזאת לאחר התיעצות והסכם עם משרדי המע"מ בקשר לתשלום המע"מ עצמו. יצויין כי הרכוש ו/או הציוד הנ"ל נקנה לפי מחיר שוק שהיה שורר אז בזמנו בשוק ולכן שילמה חברת עדנאן לחברת יונס את הסכום הנ"ל. כ"כ להבהרת הדברים התשלום התבטא בפרעון חובותיה של חברת יונס בע"מ על ידי חברת עדנאן בע"מ לנושים והעיקר שבינם הם בנקים אשר היתה החברה חייבת להם, כ"כ הציוד הנ"ל היה משועבד לבנק דיסקונט אשר העביר את השעבוד לחברת עדנאן את עאדל" בסעיף 7, מוסיף ומפרט הנתבע כי חברת עדנאן את עאדל בע"מ, פרעה את חובות החברה לבנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, וזאת לצורך הסרת השעבוד שרבץ על ציוד החברה. יש לציין כי הנתבע לא דק ולא פירט מהו הציוד המשועבד, מהו גובה החוב לבנק, ואף לא ציין מהו הסכום, אשר שולם על ידי חברת עדנאן את עאדל בע"מ, לבנק. ולאחר כל הדברים האלה, טוען הנתבע, על דרך הסתם, כי "תבעתי חוב של 690,190 ש"ח שהינו חלק מחובות החברה יונס אשר קבלה על עצמה חברת עדנאן אותו לגבי צדדים אחרים… מאידך, עשיתי מה שעשיתי מתוך שמירה על סדר טוב שיש להקפיד שיהיה ברור בקשר ליחס שבין שתי החברות האלה". אף כאן, לא דק הנתבע ולא פירט מהן החובות לצדדים שלישיים, הכיצד נטלה חברת עדנאן את עאדל על עצמה חובות אלה, למי שילמה וכמה שילמה. למעשה, אין בפנינו כל פרט באשר לפרעון חובותיה של החברה על ידי חברת עדנאן את עאדל, פרט לטיעון הנוגע לתשלום חובות לבנק מרכנתיל דיסקונט. 8. אם נתבונן בחוות דעתו של רואה החשבון קופרשטוך, נמצא למדים כי לחברה היה קיים מלאי, ליום 31.8.96, שערכו 155,700 ש"ח, אשר הועבר לחברת עדנאן את עאדל בע"מ. מלאי זה מצא ביטוי בדוחות הכספיים ולא בחשבונית אשר הוצאה על ידי החברה לחברת עדנאן את עאדל. על פי החשבונית שהוצאה, נמכר הציוד לחברת עדנאן את עאדל תמורת סך 794,410 ש"ח בצירוף מע"מ, וזאת לאחר הפחתת פחת לא סביר, למשך תקופת 8 חודשים של אותה שנה, בסך 111,267 ש"ח. לא הוצגו כל מסמכים באשר לחישוב הפחת. פחת זה נתפס על ידו כבלתי סביר, לנוכח העובדה כי שנה קודם לכן, הופחת פחת על הציוד הקבוע, למשך השנה כולה בסך של 97,517 ש"ח. מכונית פיג'ו שהיתה לחברה לא נרשמה כלל. עוד מציין המומחה, כי חרף העובדה שלחברה היה מחזור כספי שנתי שהגיע לכדי 3 מליון ש"ח לשנה, לא נמצא כל ביטוי לערך המוניטין של החברה, אשר הועבר לחברת עדנאן את עאדל בע"מ. להערכת המומחה, שווי המוניטין, בהסתמך על רווחיה הגולמיים של החברה, עולה לכדי מליון וחצי ש"ח. בסה"כ, התוצאה הינה, לדעת המומחה, כי היה על חברת עדנאן את עאדל לשלם לחברה, סכום נוסף של 1,716,967 ש"ח בגין מלאי, שווי ציוד, ומוניטין שהועברו אליה. 9. הנתבע העיד, כמומחה מטעמו את רואה החשבון ראוף זעתרה, אשר היה רואה החשבון של החברה. מומחה זה ציין כי כיוון שהמלאי הנמכר נכלל בחשבון הקניות של חברת עדנאן את עאדל, הוא לא הופיע כמלאי התחלתי בחברה זו. לא ניתנה תשובה מדוע זה לא שולמה התמורה בגין מלאי זה. באשר לפחת, טען המומחה, על דרך הסתם, כי הפחת הופחת משווי הרכוש הקבוע. עוד קבע המומחה, כי לא היה מקום לתשלום בגין מוניטין. זאת לנוכח העובדה כי קיימת זהות בין שמות בעלי המניות בשתי החברות, כי החברה היתה תמיד בהפסדים, וכי "חברת עדנאן את עאדל עוסקת כמעט בענף שונה ממה שעשתה חברת יונס דראושה". 10. אם נבחן את התנהלותו של הנתבע, נמצא למדים כי אכן הוא עצמו לא הקפיד על שמירה על מסך ההתאגדות של החברה, וכן לא הקפיד על הפרדה בין שתי החברות, שהיו בשליטתו. למעשה, רואים אנו בפירוש כי פעילותו של הנתבע מונעת אך ורק על פי האינטרסים האישיים הצרים שלו ושל בני משפחתו. הנתבע הודה בפה מלא, וללא כל שמץ של בושה, כי הפסיק מיוזמתו את פעילותה של החברה, לנוכח החובות שצברה. הנתבע אף הודה, כי העביר את כל רכושה של החברה, לחברה אחרת שבבעלותו וזאת למען תפרע את חובותיה של החברה. בפועל, רואים אנו כי החברה פרעה את החובות, אותם בחר הנתבע לפרוע. פרעון זה נבע מן האנטרס הצר של חברת עדנן את עאדל בע"מ, אשר ביקשה להסיר את השעבודים, אשר רבצו על הציוד, או על חלקו. מאידך, חובות אשר לא היו מובטחים, כגון החוב למר לוי יוסף, לא נפרעו כלל. בכך רואים אנו, כי הנתבע עצמו ביצע וכיוון את מהלך הפלית הנושים, תוך הברחת רכוש החברה. רכוש נוסף של החברה, כגון המלאי, נעלם, ולמעשה, הועבר לחברת עדנן את עאדל בע"מ, מבלי שנמצאו כל עקבות לתשלום תמורה בעטיו. התשובה, המופיעה בחוות דעתו של רו"ח זעתרה, אין בה כדי להניח את דעתי. יש בה כדי ללמד, כי אכן חברת עדנאן את עאדל בע"מ רשמה בספריה הוצאה ראשונית בגין רכישת מלאי עסקי, אולם לא מצאנו כי החברה הוציאה חשבונית בגין מכירת המלאי ואף לא מצאנו, כי שולמה כל תמורה שהיא בגין אותו מלאי. בעדותו בעל-פה, חזר רוה"ח וציין, כי המלאי אכן עבר לחברת עדנאן את עאדל בע"מ ונרשם בכרטיס הקניות שלה (ראה עמ' 12 שורה 17). בהמשך, נשאל רוה"ח, מהיכן ניתן ללמוד על תשלום תמורת המלאי, להבחין מהציוד, אולם לא הצליח לענות תשובה ברורה על סוגיה זו (ראה עמ' 13 לפרוטוקול). סבורני, כי בכך יש כדי ללמד על העובדה, שהנתבע שלח את ידו ברכוש החברה והעבירו לרשות חברה אחרת ללא כל תמורה. 11. רו"ח זעתרה, אשר הופיע כמומחה מטעם הנתבעת, מכהן אף כרו"ח של חברת עדנאן את עאדל בע"מ. על פי עדותו, כל ההתחייבויות והרכוש מהחברה הועברו לחברת עדנאן את עאדל בע"מ כולל המלאי (עמ' 12 שורה 17 ואילך). רוה"ח אף לא מסוגל היה למסור נתונים לגבי הפחתת הפחת על הציוד ואף לגבי ערכו של הציוד. עוד הסתבר, כי בשנת 95' רשומה היתה מכונית פרטית מסוג פיג'ו על שם החברה. רוה"ח העיד, כי מכונית זו נמכרה ב- 8,000 ש"ח ובהפסד (עמ' 14 שורה 10). אולם, הרווח בגין מכירת ציוד זה אינו מופיע כלל בספרי החברה. בחוות דעתו, מסר רואה החשבון כי ערכה של המכונית הופחת כליל בספרי החברה, ועל כן, היא נמחקה מהם. 12. מעדותו בע"פ של הנתבע עצמו עולה דרך התנהלותו. הנתבע הודה, כי הוא ניהל את שתי החברות ואף חתם על מסמכים בשם שתיהן, כגון על הבקשה כי חברת עדנאן את עאדל בע"מ תשלם את סכום המע"מ בגין מכירת הציוד (ראה עמ' 16). הנתבע הודה, כי הציוד נמכר במחיר הנקוב בספרים (עמ' 17 למטה). בכך, סתר הנתבע עצמו את עדותו בתצהירו, בה, טען, כי הציוד נמכר במחירו הריאלי. עצם העובדה, כי הציוד הועבר בערכו הנומינלי הרשום בספרי החברה, יש בה כדי ללמד על כך, כי הנתבע עצמו ראה את שתי החברות כגוף אחד. בעוד שפחת מנוכה על בסיס נוסחאות קבועות על פי פקודת מס הכנסה ותקנותיה, הרי שוויו הריאלי של הציוד, נקבע עפ"י מחיר השוק שלו, שאינו עולה תמיד בקנה אחד עם תקנות אלה. כך למשל, למדנו, כי ערכה של מכונית הפיג'ו, ירד, לאחר כל הפחתות הפחת השנתיות, ברישומי החברה לכדי אפס, בעוד שהמכונית נותרה בעלת ערך כלכלי. עובדה זו לא מנעה להעבירה לחברת עדנאן את עאדל בע"מ ללא כל תמורה רשומה בספרים. כך אף מסתבר, כי משאבת בטון בעלת ערך רב הועברה לחברת עדנאן את עאדל בע"מ במחירה הנקוב. סבורני, כי לצורך מכירת ציוד כה יקר, היה מקום להעריך את שוויו הריאלי. מכל מקום, יש להתפלא על העובדה, כי חברת עדנאן את עאדל בע"מ, אשר אמורה היתה, לכאורה לעסוק בתחום אחר, וכפי שטען הנתבע במסחר, רכשה את המשאבה האמורה. משאבת בטון אמורה לשמש חברה העוסקת באספקת בטון ולא בסחר. הנתבע אף לא יכול היה להסביר מדוע זה נמנעה החברה מלפרוע את החובות ללוי יוסף, ומדוע זה אף חברת עדנאן את עאדל בע"מ לא פרעה חובות אלה, חרף העובדה, כי רכשה את ציוד החברה ובתמורה אמורה היתה לפרוע את חובותיה. 13. יש לציין, כי חברת עדנאן את עאדל בע"מ, אשר אמורה היתה, לכאורה, לפרוע את חובות החברה, הגישה תביעת חוב כנגד החברה (ת/7) בגין חובותיה של החברה שפרעה. הנתבע עצמו הוא אשר חתם על תביעת חוב זו (ראה עמ' 16-17 לפרוטוקול), אולם לא מסוגל היה להסביר את מקורו של החוב, פרט לטענה סתמית "לפי ספרי החברה". על פי הצהרתו של הנתבע בתביעת החוב, בתאריך הפירוק חייבת החברה כספים בספריה לחברת עדנאן את עאדל בע"מ. משנשאל למקורם של הרישומים בספרים, לא מסוגל היה למסור כל נתון פרט לכך שטען, כי הדברים נעשו בתיאום עם רו"ח זעתרה, אשר היה רוה"ח של שתי החברות במקביל (ראה עמ' 17 למטה). עוד יש לציין, כי חרף העובדה, שהחברה הוציאה חשבונית לחברת עדנאן את עאדל בע"מ (ראה ת/6), הרי לא מצאנו כל ביטוי לתשלום בפועל בגין הכספים המפורטים בחשבונית זו. בסופו של יום, לא ניתן היה ללמוד, מהם הסכומים ששילמה חברת עדנאן את עאדל בע"מ תמורת החשבונית בפועל, אם בכלל שילמה. לא הובאו כל ראיות לתשלומים אלה, למרות שלא היה כל קושי להביא ראיות הולמות. כידוע, הכלל הוא, כי בעל דין הנמנע מהבאת ראיה רלוונטית הנמצאת ברשותו, מעיד על עצמו כי לו הובאה ראיה זו, היתה פועלת לחובתו (ראה ע"א 55/89, קופל [נהיגה עצמית] בע"מ נ' טלקאר, פד"י מ"ב [4] 595, 602, וכן ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פד"י לה [1], ע"א 2275/90, לימה נ' רוזנברג, פד"י מ"ז [2] - 605]. 14. כל הראיות דלעיל, מובילות אלי מסקנה אחת והיא, כי הנתבע לא הקפיד על הפרדה בין אשיותו הפרטית לבין אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. מסקנה נוספת, העולה מן העובדות, הינה, כי הנתבע הפסיק את פעילותה של החברה ורוקנה מכל תוכן, תוך שהוא נוטל את תוכנה של החברה, רכושה והונה, בין הריאלי ובין הרוחני, ומעבירו לרשות חברה אחרת שהקים, תוך קיפוח נושיה, ובמטרה ברורה להמנע מפרעון חובות לנושים. הנתבע אף הפריד והפלה בין נושים שונים, לפי האינטרס הפרטי שלו והעדפת אינטרס של חברת עדנאן את עאדל בע"מ, על פני אינטרס החברה, לפרעון חובותיה לנושיה. אך בכך לא די, רואים אנו, כי הנתבע שלח ידו ברכוש החברה. חלק מרכוש החברה, הכולל מלאי עסקי בשווי העולה על 150,000 ש"ח, מכונית פיג'ו וכן המוניטין של החברה, הועברו לחברת עדנאן את עאדל ללא כל תמורה. לעניין מוניטין החברה, אציין, כי טענות הנתבע, כי חברת עדנאן את עאדל עוסקת בתחום אחר, לא מצאה כל סימוכין בחומר הראיות, חרף העובדה, כי אין כל קושי להבאת ראיות, כאמור. יש לציין, כי רו"ח זעתרה, הקפיד וציין, כי החברה החדשה עוסקת "כמעט" בתחום אחר. לא אדע "כמעט" זה מהו. אם אכן החברה עוסקת בתחום אחר, מדוע זה נזקקה היא לכל הציוד והמלאי של החברה, לרבות ציוד המשמש לעבודתה של החברה (משאבת הבטון). אין ספק, כי חברה העוסקת בהיקפים של מליוני ש"ח, צוברת בימי חלדה מוניטין כלשהו. משמועברת פעילותה כולה לחברה אחרת, הרי החברה החדשה נהנית ממוניטין זה. במקרה שלפנינו, מוניטין זה, עבר לחברה שבבעלות הנתבע עצמו, כך שהוא עצמו נהנה ממנו. יוצא, כי הנתבע שלח ידו ברכוש החברה, שלא כדין, והעבירו לרשותו, בין במישרין ובין באמצעות חברה אחרת הנשלטת על ידו. המדובר, ברכוש רב ערך, אשר ערכו עולה על שווי חובותיה של החברה לאותם נושים, אשר החובות אליהם לא נפרעו. עוד אציין, כי העובדה, שהנתבע בחר להגיש תביעת חוב בשם חברת עדנאן את עאדל בע"מ בגין פרעון חובות לנושים בלתי ספציפיים, אשר לא נדע מי הם, מלמדת אף היא על התנהלותו חסרת תום הלב. בכך, פעל הנתבע בצורה סיבובית, תוך מטרה ליטול את רכושה של החברה מחד, לא לשלם את תמורתו מאידך, ולצד שני אלה, אף לנסות ולהוציא כספים מקופת הפירוק, בגין חובות לאותה חברה, אשר נהנתה מרכוש החברה בלא לשלם תמורתו. התנהלות זו, אינה ראויה. פרק ג' - הרמת מסך 15. העובדות אשר פורטו על ידי לעיל, מלמדות על כך, כי התנהלותו של הנתבע, היא אשר הביאה במישרין לפירוקה של החברה. הנתבע רוקן את החברה מכל תוכן והעביר את כל נכסיה לחברה אחרת, תוך הפסקת פעילותה של החברה. בכך, הפכה החברה לחדלת פרעון. במקביל, נטלה החברה החדשה על עצמה את פרעונם של חובות החברה, אולם פרעה אותם תוך העדפה פסולה, כאשר הנושה - מבקש הפירוק - לא זכה למאום. הפליתו של נושה זה, אף היא הפליה פסולה, אשר נראה בעליל כי נעשתה ביודעין ומשיקולים פסולים. ריקונה של החברה מתוכן נעשה אף הוא תוך נטילת נכסיה שלא במלוא ערכם, וחלקם אף ללא תמורה כלל. בכך, שלח הנתבע ידו ברכושה של החברה, תוך כוונה לרמות את נושיה ובהעדיפו את האינטרסים הצרים שלו, על פני האינטרסים של החברה בפרעון חובותיה. 16. סעיף 373(א) לפקודת החברות [נוסח חדש], אשר עומד בתוקפו אף כיום, קובע דינה של העברת מרמה. הואיל וסעיף זה תוקן לאחרונה, אתייחס לנוסח הרלוונטי, אשר עמד בתוקפו בשנת 96' עת ביצע הנתבע את מעשיו: "373. ניהול עסק בתרמית (א)התברר במהלך פירוקה של חברה שעסק שלה התנהל תוך כוונה לרמות את נושיה או את נושיו של אדם אחר או לכל מטרת מרמה. רשאי בית המשפט, על פי בקשת הכונס הרשמי או המפרק או כל נושה או משתתף של החברה ואם נראה לו נכון לעשות כן, להצהיר שכל דירקטור שלה, שהיה ביודעין שותף בניהול העסק, ישא באחריות אישית ללא הגבלה לחבויותיה של החברה, כולן או מקצן, כפי שיורה בית המשפט; לעניין סעיף זה, "דירקטור" - בין בהווה ובין בעבר, לרבות כל מי שהדירקטורים היו רגילים לפעול לפי הנחיותיו או הוראותיו". אמנם הוראה זו תוקנה בשנת תשס"ב, עת תוקן תיקון 12 לפקודה. אולם, דומני, כי הוראה זו כשלעצמה די בה בנסיבות שלפנינו. הוראת סעיף 373 באה להגשים מטרה הרתעתית, ולהביא לכך, כי נושא משרה, הסוטה מדרך ניהול הגונה וישרה, יועמד בפני הסיכון של נשיאה אישית בחובות החברה (ראה צ' כהן, (פירוק חברות), תש"ס 728). תחולתו של סעיף 373 אמנם הינה רק לאחר שניתן צו פירוק נגד החברה, אולם אין ספק, כי הוא חל על מעשי מרמה, שנעשו על ידי בעל התפקיד, עובר לפירוק. דיינו בכך, כי במהלך הפירוק הסתבר, כי בעל התפקיד ניהל את עסקיה של החברה תוך כוונה לרמות את נושיה, או לכל מטרת מרמה אחרת, כדי שלבית המשפט תוקנה הסמכות הרחבה, להטיל עליו חיובים אישיים, ואפילו חיובים, אשר מעבר לנזק אשר נגרם לחברה בעליל (ראה ע"א 125/89 מפרק חברת קופלטורס בע"מ נ' עזבון המנוחה רוזה רוזנברג בע"מ, פ"ד מו(4) 441, 451). הוראת הסעיף הינה הוראה, המחייבת הרמת מסך סטטוטורית, תוך פגיעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. בע"א 3016/90 ארנריך נ' נאמן, תק-על 94 [3] 904, 961: ביחס לאלמנט המרמה. "אין לדידי ספק, כי פעולת דירקטור, הרואה כיצד עסקי החברה מתדרדרים והולכים, והנעשית לקידום האינטרס האישי שלו תוך קיפוח האינטרסים של נושי החברה, מבטאת לא רק את חוסר תום לב אלא עשוי להעיד גם על כוונת מירמה" ואילו בע"א 4747/93 דומת טקסטיל (בפירוק) נ' דוד ביתי פד נ(2) 27 נאמר: כי כאשר דירקטור מנהל את עסקי החברה תוך כדי גלגול כספים, תוך ביצוע עסקאות, והתחייבויות כלפי נושים, חרף ידיעתו, כי החברה לא תעמוד בהתחייבויותיה, הרי יש לראות בכך משום ביצוע מעשה מרמה כלפי הנושים, באופן המצדיק החלת הוראת סעיף 373. התנאים לתחולתו של סעיף 373 וקיומה של עילת תביעה אישית נגד הדירקטור, יתקיימו כאשר עסקי החברה התנהלו באחד המקרים הבאים: 1. מתוך כוונה לרמות את נושי החברה. 2. מתוך כוונה לרמות את נושיו של כל אדם אחר. 3. מכל מטרת מרמה. המרכיבים האמורים הינם חלופיים זה לזה, ויש בהם כדי ללמד על הלשון הרחבה בה נהג המחוקק. במקרה שלפנינו, רואים אנו, כי הנתבע ניהל את עסקיה של החברה גם מתוך כוונה לרמות את נושיה וגם לכל מטרת מרמה אחרת, שעה שהעביר את רכושה של החברה לחברה אחרת שבשליטתו, לצורך ריקונה מכל תוכן. העובדה, כי הנתבע דאג, כי חברת עדנאן את עאדל בע"מ, תפרע את חובותיה באופן סלקטיבי, אף היא מוסיפה נופך נוסף של תרמית. עצם העובדה, כי הנתבע גרם לכך שהחברה תעביר את רכושה, בתמורה חלקית וחלקו אף ללא תמורה לחברת עדנאן את עאדל בע"מ, כל זאת שעה שהחברה חייבת היתה כספים לנושיה, אף היא יש בה כדי ללמד על כוונת התרמית. כאמור, הנתבע עצמו אף לא ניסה להסתיר את כוונתו בהעברת זכויותיה של החברה. 17. מסכים אנוכי עם התובע, כי אף במקרה דנן יש מקום להרמת מסך עפ"י סעיף 6 לחוק החברות, כפי שהיה בתוקפו במועד הקובע כדלקמן: "6. (א)(1)בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד". הוראות אלה, אינן אלה גיבושן החקיקתי של העקרונות הקודמים, אשר גובשו בפסיקה והוחלטו על ידי בתי המשפט קודם לחקיקת החוק. מטרתה של הוראה זו, ועקרון הרמת המסך הגלום בה, נועדה למנוע מבעלי המניות, ומהחברה עצמה, את ניצול ההפרדה ביניהם, להשגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת (ראה רע"א 6039/04 פלזינשטיין נ' עובדיה פדאור (לא פורסם) 05(14)277). העיקרון נועד לעשיית צדק ושמירה על טובת הציבור (רע"א 510/00 רשף קבלנים 1990 בע"מ נ' ענבר, פד נד(2) 712, 717; ע"א 4606/90 מוברמן נ' תלמר בע"מ, פד מו (5) 353). כאשר בעלי המניות ומנהלי החברה מרוקנים את החברה מכל נכס, ומשתמשים באישיות המשפטית הנפרדת שלה כמסך בינם לבין הנושים, במטרה לחמוק מתביעת הנושים, הרי יש לומר עליהם, כי ניצלו לרעה את מסך ההתאגדות, אשר נעשתה לשם קידום אינטרסים אישיים בלבד. במקרים ראויים, בהם מועבר רכוש של חברה פלונית לחברה אלמונית, כאשר אף כאן משמש הדבר מסווה למעשי תרמית, יהא מקום להציץ אל מאחורי הפרגוד של שתי החברות, כדי לעמוד על הקשרים האמיתיים ביניהן כפועלות יחידה עסקית כלכלית אחת (ראה ע"א 1371/90 דמתי נ' גנור, פד מד(4) 847, 857). לדעתי, במקרה שלפנינו, הביא הנתבע בפעילותו לכך, כי החברה לא תוכל לפרוע את חובותיה. אין ספק, כי פעולה זו נועדה כדי להונות או לקפח אדם. בכך פעל הנתבע בניגוד להוראות ס"ק 6(א)(1)(א) וכן ס"ק 6(א)(1)(ב) לחוק החברות. אין ספק,לנוכח עדותו של הנתבע, כי הוא היה מודע לכך, כי החברה שרויה בחובות, והוא היה מודע אף לחובותיה. כל זה, לא מנע ממנו לרוקן את החברה מתוכן, וזאת על מנת להביאה למצב שבו לא תוכל לפרוע את חובותיה לכלל הנושים. 18. נוכח כל האמור, אין מנוס, אלא לקבל את התביעה ולהורות הן על הרמת מסך והן על חיובו האישי של הנתבע עפ"י הוראת סעיף 373 לפקודת החברות. עפ"י המפורט בכתב התביעה, התביעה מתייחסת אך ורק לחובה של החברה ללוי יוסף וכן חוב אגרות לרשם החברות והוצאות משפט. סבורני, כי אכן ראוי היה, כי הכנ"ר יבחן אף את תביעת החוב של חברת עדנאן את עאדל בע"מ. אולם, מכל מקום, לנוכח קביעותי בפסק דין זה, אין ספק, כי אין מקום להורות על הרמת המסך ביחס לחובות לחברה זו, שכן, לא הוכח, כי הנתבע ביצע כל פעולת מרמה כלפי חברה זו. הנתבע הוא אשר פעל את פעולותיה של חברה זו. ממילא, לא ניתן לייחס לו מעשה מרמה כלפי עצמו. על כן, לא ניתן לומר, כי קיימת עילה כלשהי מן העילות שנדונו בפסק דין זה ביחס לחברת עדנאן את עאדל בע"מ. 19. לנוכח כל האמור, ניתן בזאת פסק דין הצהרתי, הקובע, כי הנתבע חב בחובותיה של החברה כלפי המפרק וכלפי נושיה בכל הנוגע לחובות נשוא תביעה זו, דהיינו, חוב לחברת לוי יוסף על סך 118,338 ש"ח נכון ליום 1.9.03; הוצאות פירוק בסך 3,104 ש"ח נכון ליום 1.3.98; חובות לרשם החברות בסך 4,123 ש"ח נכון ליום 15.6.98. כמו כן, אני מחייב את הנתבע לצאת בהוצאות המפרק ובנוסף בשכר טרחתו בסך של 30,000 ש"ח בצירוף מע"מ ועליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק. למען הסר ספק, אני קובע, כי המפרק יהא רשאי להגיש פסק דין זה לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל.הברחת נכסים