ביטול חלוקת נכסי החברה בפירוק מרצון

להלן החלטה בנושא ביטול חלוקת נכסי החברה בפירוק מרצון: החלטה 1. הבקשה בתיק העיקרי: הבקשה בתיק הפש"ר אשר הוגשה על ידי המשיבות בבקשה שבפני, הינה בקשה לביטול חלוקה של נכסי חברה (בפירוק מרצון) והעברתם לידי בעלי מניותיה. בקשה זו הוגשה על ידי המשיבות כנגד המשיב הפורמלי (להלן: "המפרק"). באותה בקשה התבקש בית משפט להורות למפרק לבטל החלטה מיום 1.6.99, אשר קובעת כי נכסי החברה בפירוק מרצון, רילון פיתוח והשקעות בע"מ (להלן: "החברה"), יועברו לידי בעלי מניותיה. בבקשה נאמר כי העברה זו עלולה לגרום לכך שאם תתקבל תביעת המבקשות בבקשה (המשיבות בבקשה שבפני) כנגד החברה, לא יהיה להן מהיכן להפרע. לכן, מדובר לטענתן בהחלטה אשר גורמת להברחת נכסי החברה מפני נושיה. הבקשה בתיק העיקרי הוגשה מכוח סעיף 335 לפקודת החברות [נוסח חדש] תשמ"ג - 1983 (להלן: "הפקודה"). נטען כי כוונתה המוצהרת של החברה, בחסות החלטת המפרק, היא להוציא מכלל נכסי החברה את הנכס המשמעותי היחיד שיש לה ולרשום אותו על שם בעלי מניותיה. מעשה זה מהווה הברחת נכסים ולכן דרושה התערבות בית משפט. המבקשות בתיק העיקרי, הן חברות אשר חלק ניכר מרכושן ועיסוקן הוא בעלות בנדל"ן במקרקעין, בית הספנות, אותו רכשו מהחברה כמתואר בכתב התביעה המצורף בבקשה. החברה היא חברה קבלנית אשר בנתה את אותו בנין הקרוי בית הספנות (להלן: "הנכס"). הזכויות טרם נרשמו על שמה של החברה בלשכת רישום המקרקעין. חלק מיחידות המשרד אשר נבנו בנכס מכרה החברה למבקשות. הבנין טרם נרשם כבית משותף, למרות שחלפו 11 שנים מהיום שהסתיימה בנייתו. החברה עצמה מצויה בפירוק מרצון שלא בפיקוח בית משפט. בדצמבר 2004 הגישו המבקשות בתיק העיקרי תביעה כנגד החברה, בעילה של מצגי שוא באשר לשטחי היחידות אשר נרכשו בנכס ובגין חוב כספי, בת.א 77008/04 בבימ"ש שלום בת"א (להלן:"התביעה"). סכום התביעה הועמד לצרכי אגרה על סך של 2.5 מליון ₪. תביעה זו נמצאת בשלב הסופי של דיון בקדם משפט והתקבלה, לטענת המבקשות, החלטה מקדמית עקרונית המאשרת את צדקת גרסתן. במסגרת התביעה ניתן צו עיקול על נכסי החברה ובמיוחד על יתרת השטחים המבונים אשר נותרו בבעלות החברה בנכס. במשך שנתיים לא פעלו המפרק או החברה לביטול העיקול. לאחרונה, מתוך בקשה לביטול העיקול הזמני, התברר למבקשות כי כבר ביוני 99' החליט המפרק לחלק את רכוש החברה בין בעלי מניותיה, על סמך הנטען כאילו די בכספים אשר בקופת החברה כדי לשלם את מלוא התחייבויותיה. בגין החלטה זו לא נרשמה הערת אזהרה בלשכת רישום מקרקעין. מאז דצמבר 2005, במסגרת הליכי גילוי מסמכים המתנהלים בתביעה, חזרו המבקשות וביקשו לקבל עותק של ההחלטה. למרות זאת סרבה החברה להמציא עותק של ההחלטה. בימים אלה מבקשת החברה מבית משפט השלום אשר דן בתובענה הכספית כי צו העיקול הזמני יבוטל. הטענה העיקרית שהועלתה על ידי החברה, היא הטענה שהעיקול הוטל על נכסים שאינם בבעלות החברה וזאת לאור החלטת המפרק מיוני 99'. המבקשות טענו כי לבימ"ש זה סמכות להתערב בהליך של פירוק מרצון של חברה בכל ענין הנתון לסמכותו, ואין ספק כי הברחת נכסי חברה בפירוק כלולה בעניינים אלה. אם תענה בקשת החברה לביטול העיקול, יוותרו המבקשות במצב בו באישור המפרק ובברכת בית המשפט תתפרק החברה מנכסיה ותעבירם לידי בעלי מניותיה, כאשר נושיה יועמדו בפני שוקת שבורה. התנאי הבסיסי לעצם קיומם של הליכים לפירוק מרצון וחלוקת רכושה בין בעלי מניותיה, הוא כי שיעור רכושה וזכויותיה של החברה עולה על שיעור חובותיה, והיא מסוגלת לשלם את מלוא חובותיה לנושיה. התנאי הקבוע בסעיף 322 לפקודה, הקובע כי על החברה לשלם את מלוא התחייבויותיה תוך 12 חודשים מיום תחילת פירוקה, הינו למעשה תנאי נמשך ועליו להתקיים באורח הרציף מראשית הליכי הפירוק ועד תומם. סעיף זה מתייחס אך ורק לחובות הידועים לדירקטורים או למפרק, ואם מתגלים להם או למפרק חובות נוספים לאחר חלוף פרק זמן של 12 חודשים, בטרם הסתיים הליך הפירוק, הרי שעליהם לחזור על ההליך מתחילתו. סעיף 352 חל על כל הליך לפי סעיף 322 וגובר עליו. לכן, לא יכולה להיות מחלוקת כי החוב הנטען של המבקשות כלפי החברה במסגרת התביעה, נכלל בין החובות המנויים בסעיף 352 אותם ניתן לתבוע במסגרת הפירוק מאת החברה. בתגובת המפרק לבקשה הועלתה טענה מקדמית, על פיה יש לדחות את הבקשה על הסף מחמת חלוף המועד להגשתה, שהיא למעשה הטענה בבקשה שבפני. לטיעונים בענין בקשה זו אתייחס בהמשך. בתגובה לעצם הבקשה לביטול ההחלטה, נאמר על ידי המפרק כי הליכי הפירוק של החברה נעשו בתום לב בהתאם להוראות הדין מבלי שנעשה נסיון כלשהו להבריח נכסים. המפרק פירט את עיקר הפעולות אשר נעשו על ידו, אגב פירוקה של החברה. בנובמבר 98' קיבלה החברה החלטה בדבר בדיקת מצב עסקיה ואישור יכולתה לשלם את כל חובותיה במלואם בתוך 12 חודשים. החברה גם קיבלה החלטה בדבר מתן אישור כי היא בעלת כושר פרעון. מספר ימים לאחר מכן, התקבלה באסיפה כללית שלא מן המניין בחברה החלטה בדבר פירוק החברה מרצון ומינוי המפרק. בהתאם לכך נעשו הפרסומים הדרושים. לאחר שלא הגיעו לידי המפרק תביעות חוב כלשהן, ובהסתמך על דוח הביקורת אשר נערך על ידי רוה"ח של החברה, קיבל המפרק ביום 31.12.98 החלטה ראשונה בדבר חלוקת חלק מנכסי החברה לידי בעלי המניות. במהלך אפריל 99', על מנת להבטיח כי החברה אינה חשופה לתביעות עתידיות, הזמינה החברה חוו"ד מומחה בדבר חשיפה אפשרית לתביעות לפי חוק המכר (דירות). על יסוד חוו"ד זו, לאור העדר תביעות חוב כלשהן למעט תביעת חוב של עיריית תל אביב אשר הוגשה בינואר 99', הוסר החשש שהחברה חשופה לחובות עתידיים והמפרק קיבל את ההחלטה נשוא הבקשה. המבקשות שקטו על שמריהן במשך שנים רבות, לא טרחו להגיש תביעת חוב ואף לא טרחו ליידע צד כלשהו בדבר טענותיהן. בעת קבלת ההחלטה, לא ידע המפרק על קיומן של המבקשות או על טענות שיש להן כלפי החברה. בתשובה לתגובה זו, נאמר כי רק מתוך הבקשה לביטול העיקול הזמני, נודע למבקשות אודות ההחלטה שביטולה מתבקש. המבקשות חזרו על טענתן כי יש לשמור על אמצעים לעמוד בקיום החובות בכל רגע נתון של תקופת הפירוק. באשר לטענת השיהוי, הפנו המבקשות להחלטת בית משפט קמא מדצמבר 2005. עוד יש לציין כי המפרק ביקש להוסיף כצדדים לבקשה את הנהנים מההחלטה, ולתת להם זכות להגיב לבקשה. קיבלתי בקשה זו של המפרק, למרות התנגדות המבקשות. הנהנים הם אלה שהגישו את הבקשה נשוא הדיון שבפני, היא הבקשה בבש"א 6324/07, למחיקת בקשת המשיבות על הסף. 2. הבקשה למחיקה על הסף: המבקשים בבקשה למחיקה על הסף, טענו כי למשיבות אין כל מעמד בקשר לפירוק החברה ואין הן רשאיות להגיש בקשה לביטול החלוקה. עוד נאמר כי כל עילה אשר נובעת מהחלטה החלוקה התיישנה במועד הגשת הבקשה לביטול החלוקה. המבקשים טענו כי הנכסים הועברו בעסקאות מכר לצדדים שלישיים ולכן אין אפשרות לבטל את החלטת החלוקה. בענין זה ניתנה על ידי החלטה בדיון שהתקיים ביום 14.2.07 על פיה יעוכבו כל הליכי העברה אשר נובעים מההחלטה שביטולה מתבקש. כן נאמר כי הבקשה לביטול החלוקה אינה נתמכת בתצהיר. החברה מצויה בהליך של פירוק מרצון כאשר דבר הפירוק התפרסם ביום 8.12.98. על פי הוראות סעיף 335 לפקודה, רשאי המפרק או כל משתתף או נושה לפנות לבימ"ש בבקשה שיחליט בכל שאלה הנובעת מהפירוק. המשיבות אינן מפרק ואינן משתתף. המושג "נושה" אינו מוגדר בפקודת החברות. אולם, הפסיקה הגדירה אותו כמי שהחברה חבה לו חוב בר תוקף, שטרם שולם במועד הגשת בקשת הפירוק. החבות חייבת להיות ברורה ווודאית במועד הגשת הבקשה, באופן שאין מחלוקת על קיומה. בבקשה הנוכחית לביטול החלוקה אין כל טענה לפיה המשיבות הן נושות של החברה. הטענה לחבות היא בגין תביעה אשר הגישו המשיבות כנגד החברה בבימ"ש שלום, בגין נזקים אשר נגרמו להן בעקבות מצגים נטענים וטענות חוזיות שונות. תביעה זו אינה בגדר חבות ברורה ווודאית באופן שאין מחלוקת על קיומה, שכן הזכאות של המשיבות לכספים טרם התבררה. היא עתידה להתברר בהליך משפטי שתוצאתו אינה ידועה, לא כיום ולא במועד הגשת הבקשה לביטול החלטה. גם אם ניתן לומר כי המשיבות הן נושות של החברה, הרי שהדרך היחידה שעמדה להן היא להגיש תביעת חוב למפרק חברה, דבר שהן נמנעו מלעשות. התביעה מצויה בשלב מקדמי והחלטת הביניים אליה הפנו המשיבות בתשובתן, לא היוותה סוף פסוק להתדיינות והיא ניתנת לערעור בזכות. בהחלטה מאוחרת יותר מפברואר 2006, נקבע מפורשות כי אין מניעה שטענות החברה בכתב ההגנה באשר להתיישנות התביעה, תוכנה בשלב ההליך העיקרי. לכן, קיימים סיכויים טובים כי בסופו של דבר תידחה כל תביעת המשיבות, הן מחמת התיישנות והן מחמת טענה של ויתור, העדר עילה והעדר יריבות, טענות אשר נשמרו אף הן לחברה במסגרת אותה החלטה מאוחרת. אדם הטוען לקיומו של חוב מצד החברה כלפיו והחברה חולקת על עצם קיומו של החוב, אינו בגדר נושה. לכן, רשאית החברה לבקש מבימ"ש למחוק את תביעתו על הסף. לחלופין, עליו להגיש תביעת חוב למפרק. מכל האמור לעיל עולה כי המשיבות אינן רשאיות לפנות לבימ"ש במסגרת הליכי הפירוק. עוד נאמר כי עילת התביעה הנובעת מהחלטת החלוקה התיישנה. במועד קבלת החלטת החלוקה ביום 1.6.99 לא הוגשה תביעת המשיבות, אשר הוגשה רק בדצמבר 2004 ולא היתה כל תביעה שלהן בפני המפרק. עסקת העברת נכסי החברה לנהנים דווחה לרשויות המס, התקבלו שומות מס סופיות והיא הסתיימה למעלה מ- 6 שנים לפני הגשת הבקשה. במועד החלטת החלוקה ובמועד ביצוע עסקאות העברה של נכסי החברה, לא ריחפה מעל ראשי החברה או הנהנים תביעת המשיבות אשר הוגשה כ- 5 שנים לאחר מכן. אין לכן כל מקום לדבר על הברחת נכסים. עילת הבקשה בענין החלטת החלוקה נולדה עם קבלת ההחלטה ביום 1.6.99. עילה זו התיישנה 7 שנים לאחר מכן, כלומר ב- 2.6.06 כחצי שנה לפני הגשת הבקשה לביטול החלטת החלוקה. עובדת היות החברה בפירוק פורסם כנדרש, והינה ידועה למשיבות כבר במועד הגשת התביעה. כמו כן חלף המועד להגיש בקשה בקשר להחלטת מפרק החברה. החלטת החלוקה לא היתה חשאית. המשיבות לא פנו למפרק ולא הגישו לו תביעת חוב. עוד נאמר כי החלטת החלוקה נודעה למשיבות לכל המאוחר ביום 8.11.06, במסגרת תצהיר גילוי מסמכים אליו צרפה החברה את מסמכי החלטת החלוקה. לכן, היה על המשיבות לפנות לבימ"ש תוך 30 יום, אולם הן פנו שבועיים לאחר מכן. זאת בניגוד לקבוע בתקנה 40 לתקנות החברות (פירוק) תשמ"ז - 1987 (להלן: "התקנות"). טרם ניתן צו לפירוק החברה והיא עדיין מצויה בהליך של פירוק מרצון. המבקשים טענו גם טענות באשר להעברת הנכסים לצד ג'. עוד נאמר כי הבקשה לא נתמכה בתצהיר. לבקשה לסילוק על הסף צורף תצהירו של מר בודנשטיין שהוא המבקש 1. 3. תגובת המשיבות לבקשה למחיקה על הסף: המשיבות טענו כי משיקולי צדק יש לדחות את הבקשה, שכן כוונת המבקשים עולה בבהירות מהבקשה למחיקה על הסף - להותיר את המשיבות נטולות כל רכוש אשר ניתן יהיה להפרע ממנו, אם וכאשר תתקבל התביעה כנגד החברה. מתוך הדיון בשאלת מעמד המשיבות כנושה של החברה, עולה כי המבקשים אינם חולקים על הטענה כי אם תתקבל התביעה כנגד החברה, ואם תמשיך לעמוד בתוקף החלטת המפרק לחלוקת הנכסים בין בעלי המניות, לא יהיה למשיבות מניין להפרע. המשיבות טענו כי עובדה אחת משתי עילות התביעה כנגד החברה כבר נדונה בהיבט המשפטי שלה והוכרעה כנגד החברה, וכל שנותר לברר הוא את שיעור הנזק בלבד. התביעה היא תביעה שסיכויה להתקבל גבוהים, ולכן יש לראות בה כחוב בר תוקף. המשיבות אף הפנו להוראות סעיף 3 לפקודה, מהן ניתן ללמוד כי לנושה עתידי זכות להפוך לצד בהליך משפטי המתנהל בכל שאלה הנובעת מהפירוק. עוד הפנו המשיבות להוראות סעיף 71(א) לפקודת פשיטת הרגל, אשר קובע כי חובות עתידיים, וודאיים או מותנים אשר חלים על החייב יהיו חובות בני תביעה. במצב שבו המקרקעין, עליהם הוטל עיקול לשם הבטחת התביעה, הם רכושה האחרון של החברה אשר טרם חולק בין בעלי מניותיה, אין מקום כי בימ"ש יותיר את המשיבות בפני סיכון שלא יהיה להן מניין להפרע. לפחות יש להעניק למשיבות את יומן בבימ"ש לנסות ולהוכיח את הנדרש לשם קבלת הסעד המבוקש. באשר לטענת ההתיישנות, הרי שבימ"ש קמא קבע במפורש כי כל עוד לא היה בידי המשיבות העתק טיוטת תשריט הבית המשותף, לא היה בידן הכוח לתבוע. הטענה אשר הועלתה בפני בימ"ש קמא אינה שונה מהבקשה הנוכחית. כפי שהסתירו החברה והמבקשים את החוסר בשטחי היחידות בבניין, הסתירו גם את דבר קיומה של החלטת החלוקה, וגילו אותה רק על מנת שניתן יהיה להגיש את הבקשה לביטול העיקול אשר הוטל על נכסי החלוקה. אין גם ספק כי מדובר בהברחת נכסים. עוד נאמר כי מכיוון שקיומה של ההחלטה נודע למשיבות לראשונה במסגרת הבקשה לביטול העיקול, הוגשה הבקשה במועד, תוך 30 יום. למרות שהמשיבות אינן סבורות כי יש צורך בתצהיר, צורף לתגובה תצהיר אשר תומך בעובדות. 4. תשובת המבקשים לתגובה: המבקשים חזרו על הטענות בבקשת הסילוק על הסף. כמו כן נאמר כי אף לא אחת מעילות התביעה התקבלה. המבקשים הפנו להחלטת בימ"ש בתביעה מיום 28.9.05, במסגרתה נאמר במפורש כי אין באותה החלטה בענין סילוק התובענה על הסף, כדי לקפח את זכות החברה להוכיח את טענותיה לגופו של ענין לאחר שמיעת הוכחות. אין לכן לקבל את טענת המשיבות כי יש בידיהן חוב בר תביעה. בכל מקרה, היה כאמור צורך להגיש תביעת חוב למפרק תוך 6 חודשים מיום מינויו. אין גם לקבל את טענת המשיבות כי הן בגדר נושה מותנה או עתידי. התחייבות אשר עתידה להיווצר כביכול מכוח פסק דין בתביעה בהליך אחר, אינה בגדר חוב מותנה או עתידי. אין גם כל קשר בין החלטת החלוקה אשר ניתנה לפני למעלה מ- 8 שנים, לבין התביעה בבימ"ש שלום שעילתה אחרת. המבקשים חזרו על טענתם כי הבקשה לביטול החלטת החלוקה הוגשה באיחור של למעלה מ- 14 יום מהמועד הקבוע בחוק לענין זה, שכן דבר קיומה של החלטת החלוקה נודע לכל המאוחר ביום 8.11.06. הבקשה נדונה במעמד הצדדים כאשר מר בודנשטיין מטעם המבקשים ומר שקד מטעם המשיבות נחקרו על תצהיריהם. 5. דיון והחלטה: אינני רואה מקום למחוק את בקשתן של המשיבות על הסף. אתייחס בתחילה לטענתן של המבקשות, כי גם אם יש לראות במשיבות כנושה של החברה, הרי שהיה עליהן להגיש תביעת חוב למפרק ומשלא עשו כן, אין הן יכולות להגיש את הבקשה הנוכחית. לטענה זו אין מקום. בספרה, פירוק חברות, מסבירה צ. כהן, כי תחילתו של הליך פירוק מרצון, איננו גורם אוטומטית לעיכוב הליכים אלא מקנה לבימ"ש סמכות לעכב הליכים. עם זאת, נושים בפירוק מרצון רשאים להחליט כי ברצונם להגיש את תביעותיהם למפרק. "במקרה כזה אין הם יכולים, לאחר שהגישו תביעותיהם למפרק, לחזור בהם ולהגיש את התביעה לבית המשפט". מקביעה זו עולה במפורש, כי הנושה רשאי לפעול על פי שיקול דעתו וכי לא מוטלת עליו כל חובה לפנות דווקא בדרך של הגשת תביעת חוב למפרק. נושה של חברה בפירוק מרצון רשאי, ללא כל הגבלה, להגיש תביעה כנגד החברה. אם המפרק מעוניין בעיכוב הליכים, כך שתימנע האפשרות מהנושה לפעול בדרך אחרת מאשר הגשת תביעת חוב, עליו להגיש בקשה ולבקש צו. אולם, "בית המשפט לא יטה להעמיד את הדיון בתביעה במקרה שמדובר בפירוק מרצון על ידי בעלי המניות - בהבדל מהמקרה של פירוק מרצון על ידי נושים מהטעם המבואר על ידי השופט זוסמן: היה הפירוק פירוק חברים, חזקה על החברה שתוכל לשלם את חובותיה, בתשלום חוב לנושה אחד, התובע לא יסכן איפוא את זכויות יתר הנושים; משום כך לא יטה בימ"ש להעמיד את הדיון בתביעה במקרה של פירוק חברים" (עמ' 59 לספרה של צ. כהן לעיל). מכאן, שאין כל מקום לטענות המבקשים, על פיה לא היו זכאיות המשיבות להגיש את התביעה בתיק האזרחי. אינני רואה גם כל מקום לטענתם של המבקשים, כי עילת התביעה הנובעת מהחלטת החלוקה התיישנה. בעניין זה טענו המבקשים, כאמור, כי החלטת החלוקה מיום 1.6.99 לא היתה החלטה חשאית וכי עובדת היות החברה בפירוק פורסם כנדרש. בתצהירו של מר שקד, מנהלה של המשיבה מס' 3, אשר צורף בתמיכה לתגובת המשיבות לבקשת המבקשים למחיקה על הסף, נאמר במפורש כי דבר קיומה של החלטת החלוקה עליה משיגות המשיבות, נודע למשיבות לראשונה עם הגשת בקשת החברה לביטול העיקול. לבקשה בתיק העיקרי צורפה כנספח ח' הבקשה לעיון מחדש בצו העיקול הזמני אשר הוגשה על ידי החברה, כאשר מצויה עליה חותמת משרד ב"כ המשיבות מיום 26.11.06. הבקשה לביטול החלוקה הוגשה לבימ"ש של פש"ר תוך 30 יום מיום שנודע על דבר קיומה של אותה החלטה, ביום 25.12.06. עדותו של שקד בתצהירו, בדבר המועד שבו נודע למשיבות על ההחלטה, לא נסתרה בחקירתו הנגדית ולמעשה לא נחקר מר שקד על דבריו אלה כלל. בהקשר זה, יש לציין גם כי בבקשה בתיק העיקרי ציינו המשיבות כי מאז דצמ' 2005 ניסו, במסגרת גילוי המסמכים המתנהלים בתביעה, לקבל עותק של ההחלטה משום שהיו סבורות כי אם החברה מצויה בפירוק מרצון, מן הסתם קיימת החלטה מסוג זה. כך עולה במפורש מפניית המשיבות מיום 19.12.05 לב"כ החברה בה התבקשה החברה לגלות, בין היתר, כל הסכם של הנתבעת (החברה), אל מול יחידיה בקשר לחלוקה או להקצאה או למכירת שטחים בבניין... החל בשלב היזמות ועד להליכי הפירוק מרצון של הנתבעת. עד אוקטובר 2006, לא מילאה החברה אחר צו בית המשפט למתן תצהיר גילוי ספציפי, כפי שעולה מהחלטת בימ"ש שלום מיום 25.10.06. באותה ישיבה ניתנה ארכה אחרונה להמציא תצהיר גילוי מסמכים ספציפי תוך 15 יום. קשה לכן לקבל את טענת המבקשים, על פיה לא ניתנה החלטת החלוקה בחשאי וכי המשיבות יכולות היו לברר את דבר קיומה. התוצאה היא כי יש לראות בבקשת המשיבות כבקשה שהוגשה במועד, לפי תקנה 40 לתקנות הפירוק ואין מקום לטענת המבקשים באשר להתיישנותה. בשלב זה יש להבהיר כי אין כל מקום לקשור בין טענת ההתיישנות הבקשה שבפניי לבין הטענות אשר העלו המבקשים באשר להתיישנות עילת התביעה של המשיבות כלפי החברה. טענות החברה באשר להתיישנות עילת התביעה כלפיה, נשמרו לה אכן במסגרת בירור התביעה ואלה יתבררו שם ולא בדיון שבפניי. יש לעבור עתה לטענתם הנוספת של המבקשים, והיא כי אין לראות במשיבות כנושה שכן החיוב כלפיהן איננו ידוע והוא תלוי בתוצאות התביעה המתנהלת כנגד החברה. בעניין זה, הפנו המבקשים לקביעתו של כב' השופט לויט (כתוארו אז) בהמרצה (ת"א) 12593/88, (אינטלקט נ' בנק הפועלים) פסקים מחוזיים, כרך תשנ"א, חלק שלישי, 140. שם הבהיר בית המשפט כי אין לראות במבקשים כנושה מותנה אשר רשאי לבקש את פירוק החברה. המבקשים טענו כי הם נושים מותנים, שכן אם בימ"ש בשוויץ יחייב אותם לשלם כספים לבנק הפועלים, במסגרת תביעה אשר הוגשה כנגד המבקשים 2-3 ונתבעים אחרים בבימ"ש בשוויץ, הם יהיו זכאים להיפרע מהחברה אשר התעשרה שלא כדין על חשבונם. בית המשפט קבע כי אין התחייבות קיימת של החברה לזכות המבקשים, אשר יכולה לשמש עילה לחובת תשלום של החברה למבקשים במועד עתידי או בקרות אירוע עתידי. רק אם פסה"ד השוויצרי יקנה עילה למבקשים לתבוע את החברה, תבשיל העילה של המבקשים. המבקשים שבפניי טענו כי גם במקרה הנוכחי טרם התגבש החוב הנטען. רק אם תזכנה המשיבות בתביעה כנגד החברה יהיה מקום לראות בהן כנושים. אין ספק כי זו ההלכה באשר לאפשרות להצטרף לבקשת פירוק של חברה. ניתן לשקול האם יש להחמיר באותה מידה עם הגדרה של נושה, כאשר מדובר בפירוק מרצון ואין חובה, כאמור, להגיש הוכחת חוב למפרק. משרשאי נושה של חברה בפירוק מרצון להמשיך בהליכים נגדה, הרי ברור כי עד שתינתן הכרעה בהליך אשר הוגש כנגד החברה, לא ניתן יהיה לראות את אותו נושה כעונה על הגדרת מי שרשאי להגיש בקשת פירוק או להצטרף לבקשת פירוק. אולם, נראה כי במקרה הנוכחי אין צורך בהכרעה חד משמעית בנושא. זאת לאור העובדה כי במהלך הרגיל של העניינים, סביר להניח כי בעת שנודע למשיבות על בקשת החלוקה, אותה הם מבקשים לבטל תוך פנייה לבימ"ש מכוח הוראת סעיף 335 לפקודת החברות, יכול היה מעמדן כנושות כבר להיות ברור וידוע. לא כך במקרה שבפניי. כזכור, הוגשה תביעתן של המשיבות בדצמבר 2004, בעוד שהחזקה בבניין נמסרה להן במחצית השנייה של שנת 96'. בהקשר זה העלתה החברה טענה של התיישנות התביעה, כעילה למחיקתה על הסף. בהחלטת כב' השופטת מארק הורנצ'יק מיום 13.12.05, הפנה בימ"ש להתחייבות של החברה על פיה, עם מסירת החזקה ביחידות אשר נרכשו על ידי המשיבות בנכס, תיערך מדידה של השטחים בפועל כדי לערוך התחשבנות סופית. מדידה כזאת לא נערכה על ידי החברה ולכן לא נערכה התחשבנות סופית. בית המשפט קבע כי עילת התביעה לא נולדה למשיבות עם מסירת החזקה, אלא עם קבלת טיוטת התשריט של הבית המשותף בנוב' 2003. בהחלטה מאוחרת יותר הבהירה כב' השופטת הורנצ'יק כי מדובר בהחלטת ביניים לעניין הבקשה למחיקה על הסף בלבד, וכי נשמרה לחברה הזכות לטעון טענות בדבר התיישנות במסגרת כתב ההגנה. כפי שלא ניתן היה למחוק על הסף את תביעת המשיבות כנגד החברה שכן לכאורה לא קמה להן עילת תביעה עד לנוב' 2003 - לא ניתן למחוק את הבקשה שבפניי על הסף, בטענה שבשלב זה טרם הוכרעה שאלת נשייתן של המשיבות ואין לראות בהן בגדר נושה לעניין הוראות הפקודה. אם תידחה בסופו של דבר טענת ההתיישנות של המבקשים, בגין העובדה כי עילת התביעה נוצרה רק בנוב' 2003 ויקבע כי המשיבות לא יכולות היו להגיש את התביעה קודם לכן - הרי שטענה מטעם המבקשים כי טרם ניתנה הכרעה בשאלת הנשייה במועד שבו התגלתה למשיבות ההחלטה שיש בה, לטענתן, כדי לרוקן את החברה מתוכן - הינה טענה בחוסר תום לב שאין להיזקק לה. לאור האמור לעיל, אינני רואה מקום למחוק את הבקשה על הסף. אינני רואה גם מקום לטענת המבקשים כי מדובר במעשה עשוי שכן הנכסים נמכרו לצדדי ג' בתום לב ובתמורה. מתצהירו של מר בודנשטיין, עולה אכן לכאורה כי לא נותרו שטחים בבניין בבעלות בעלי המניות של החברה. אולם, מחקירתו הנגדית של מר בודנשטיין עולה כי ישנם מחסנים, חנויות ושטח נוסף אשר הוערך על ידי בודנשטיין עצמו בשנת 98' על פי שומה עצמית בסכום של כ- 21 מליון ₪. עוד הסתבר מתוך עדותו של בודנשטיין, כי הוא עצמו לא מכר לצדדים שלישיים דבר מהשטחים אשר קיבל. יש לזכור כי בודנשטיין קיבל כ-% 50 מהשטחים העודפים. כמו כן, התברר כי ישנן מספר עסקאות אשר בוצעו החל מיולי 2005 לאחר העיקול אשר הוטל ביום 22.12.04. עיקול זה נרשם בלשכת רישום מקרקעין ואין ספק כי הרוכשים מוחזקים כמי שבדקו את הרישום עובר לביצוע העסקה. התוצאה מכל האמור לעיל, היא כי דין הבקשה למחיקה על הסף להידחות. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבות ביחד ולחוד בסך 10,000 ₪ + מע"מ, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין. פירוק מרצוןפירוק חברה