אחריות אישית של אורגן בחברה

סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, קובע תנאים שבהתקיימם יורם מסך ההתאגדות בין חברה לבעל מניותיה.

אפשר להטיל אחריות אישית על אורגן או שלוח על-פי דיני הנזיקין אם הוכח שעיוול עוולה נזיקית או השתתף במעשה עוולה שעשתה החברה (ראו ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(4) 253, 256 (1981); ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, 697 (1994)); ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769 (1997)).

אפשר להטיל אחריות אישית על אורגן או שלוח גם על-פי דיני החוזים: בד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673 (1983) חוייב מי שפעל מטעם חברה באחריות אישית לניהול מו"מ בשמה בחוסר תום-לב, וזאת מכוח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.

להלן פסק דין בנושא אחריות אישית של אורגן בחברה - דיני נזיקין - דיני חוזים:

פסק-דין

זהו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בנתניה (כבוד השופטת הדס עובדיה) מיום 30.09.03 (ת"א 3197/01), שקיבל חלקית תביעה כספית שהגיש המערער נגד המשיבים, וחייב את המשיבה 1 (להלן: "המשיבה") לשלם לו סך כולל של 114,644 ₪.

1.     הרקע

(א)     המערער, נהג משאית במקצועו, רכש מהמשיבה, חברה שעוסקת במסחר ותיקון מנופים ומשאיות, מנוף משומש 80 טון (לפי הסכם מיום 12.7.00; להלן: "הסכם המנוף"), ומשאית מסוג גורר תומך (לפי הסכם מיום 16.7.00; להלן: "הסכם המשאית"). עובר לעיסקה הייתה המשאית בבעלות חברת מנופי עפולה בע"מ (להלן: "מנופי עפולה"), ולקתה בנזק בצירייה המרכזית ("שסי"). המשיב 3 (להלן: "אלמוג") הוא בנו של המשיב 2 (להלן: "אלברט"), בעל מניות יחיד ודירקטור במשיבה. אלברט הוא אביו של אלמוג, ומי שניהל בפועל את המו"מ עם המערער למכירת המנוף והמשאית, וחתם על ההסכמים בשם המשיבה.

(ב)     בהסכם המנוף התחייבה המשיבה לספק למערער את המנוף, שלט אלחוטי בעבורו ומייצבים אחוריים. עוד התחייבה המשיבה לשפץ את המנוף בתוך 30 יום; להחליף מחלקים; לתקן ולרתך סדקים לפי הצורך; למסור את המנוף כשהוא תקין; לספק אישור תקינות; לדאוג לרישוי המנוף ולהתקנתו. בהסכם המשאית התחייבה המשיבה שאפשר להתקין את המנוף על המשאית ללא בעיה טכנית או בעיית רישוי. אין מחלוקת שתמורת המשאית, בסך 190,000 ₪ שולמה במלואה, ותמורת המנוף, בסך 45,000 דולר, שולמה ברובה (למעט התשלום האחרון בסך 20,248 ₪).

(ג)     המערער הגיש לבית-משפט קמא תביעה נגד המשיבים בטענות אלו: המשיבה סיפקה לו את המנוף והמשאית כשהם לוקים בליקויים טכניים משמעותיים, ואינם כשירים לעבודה; לא שיפצה את המנוף כנדרש, ולא תיקנה את הסדקים שבו; שיפצה את המנוף במוסך בטול כרם, בניגוד להתחייבותה כלפיו; לא קיבלה אישור מהנדס ממשרד הרישוי לשינוי מבנה המשאית, כנדרש בתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה"); לא סיפקה שלט אלחוטי משומש כפי שהתחייבה בהסכם המנוף, ובמקום זאת דרשה מהמערער סכום כסף נוסף בעבור שלט חדש; סיפקה את המשאית והמנוף באיחור. המערער טען, שהמשיבים ניהלו את המו"מ בחוסר תום-לב כשהסתירו ממנו שלמשאית סדק באזור ה"שסי". עוד טען המערער, שיש להרים את מסך ההתאגדות בין המשיבה למשיבים 2-3, ולחייבם באופן אישי בנזקיו. המערער העמיד את סכום התביעה על 200,000 -₪ בראשי נזק שונים (שמתוכם 30,000 ₪ בעבור טרחה ועגמת נפש), וכן עתר לצו שיחייב את המשיבה למסור לו חשבונית-מס בגין תשלום של 55,000 ₪, מאחר ששילם סכום זה.

(ד)     המשיבים כפרו בטענות המערער, והגישו נגדו תביעה שכנגד לחיובו בתשלום פיצוי מוסכם בסך 13,275 דולר (25% משווי המנוף, לפי סעיף 14 להסכם המנוף) בגין איחור בתשלום, שנבע מהחזרת שיק בסך 15,000 ₪ שבוטל והופקד שנית כעבור מספר ימים. עוד תבעו המשיבים את יתרת התמורה שלא שולמה בגין המנוף (20,248 ₪) בתוספת ½ אחוז ריבית יומית (לפי סעיף 11 להסכם המנוף), ולחלופין הפרשי-הצמדה וריבית כחוק. עוד טענו המשיבים, שעקב שימוש שלא כדין בצו עיקול שלא השתכלל זכאים הם לחילוט ערבות ולפיצוי. המערער כפר בטענות.

2.     פסק דינו של בית-משפט קמא

(א)     לאחר שסקר את חומר הראיות, קבע בית המשפט, שהמשיבה מסרה למערער את המנוף והמשאית כשהם אינם כשירים לשימוש, ובכך הפרה את ההסכמים עמו. המערער דרש מהמשיבה לתקן את הליקויים, אך היא הסכימה לתקן רק את הקלים שבהם, בלא שהיה בכך כדי לאפשר פעולה תקינה של המנוף. בהעדר חוות-דעת נגדית מטעם המשיבים, קיבל בית המשפט את התסקיר שערך המהנדס בלושטיין, בודק מוסמך על-פי פקודת התעבורה (להלן: "הבודק"), ואת חוות הדעת השמאית שערך המהנדס פינקר (להלן: "השמאי"), שהעריכה את עלות התיקון בסך 93,000 ₪. טענת המשיבים שהמערער מנע מהם אפשרות להביא חוות-דעת נגדית, וגרם להם נזק ראייתי כשלא הזמינם להיות נוכחים בבדיקות המומחים מטעמו - נדחתה. עוד קבע בית המשפט, שהמשיבה איחרה במסירת הממכר.

(ב)     בית המשפט הוסיף וקבע, שהמשיבה, באמצעות אלברט, נהגה בחוסר תום-לב בניהול מו"מ, כשהסתירה מהמערער שלמשאית היה סדק באזור ה"שסי". עם זאת, המערער לא טען שאם היה יודע על הסדק טרם ההתקשרות, היה נמנע מלהתקשר בהסכם. הדבר נודע למערער סמוך לאחר כריתת ההסכם, והוא בחר לקיימו. לכן, יש להכיר בנזק של ירידת ערך המשאית כתוצאה מהסדק ב"שסי".

(ג)     עוד קבע בית המשפט, כי המערער היה רשאי לנכות מהמחיר המוסכם את מחירו של השלט המשומש שהובטח לו ולא סופק, כ-14,000 ₪, כמו-כן נקבע, שלא חלף המועד לביצוע התשלום האחרון בעבור המנוף.

(ד)     באשר לשיעור הנזק, פסק בית המשפט סך 111,150 ₪ בגין עלות תיקון המנוף (על-פי חשבונית שהוצגה), אך דחה את טענות המערער בענין מניעת רווח, מאחר שלא הונחה תשתית עובדתית מספקת. הוצאות שכר-טרחת הסוקר ושכר-טרחת השמאי הוכחו ונפסקו לזכות המערער. בית המשפט דחה את עתירת המערער לפיצוי בגין נזק לא ממוני.

(ה)     בית המשפט קבע, שלא הוכחו התנאים הנדרשים להרמת מסך ואין לחייב את אלברט ואלמוג באופן אישי. נקבע שאלברט לא היה אורגן של החברה, לא הובאו ראיות מספיקות להוכחת הטענה, כי השימוש באישיות המשפטית הנפרדת של המשיבה נעשה כדי להונות, לקפח או להתחמק, ואף לא הוכחו נסיבות יוצאות דופן שבהן יחוייב אורגן של תאגיד באופן אישי.

(ו)     באשר לאפשרות לחייב את אלברט בפיצוי בגין ניהול משא ומתן בחוסר תום-לב, קבע בית המשפט, שלא הוכח שיעור הנזק: ירידת ערך המשאית או עלות תיקון ה"שסי". בית-משפט קמא קבע כי אין מקום לחייב את אלברט ביחד ולחוד עם המשיבה, במיוחד כאשר עיקר הליקויים בממכר אינם קשורים בסדק.

(ז)     באשר לתביעה שכנגד: בית המשפט דחה את התביעה שכנגד לאחר שקבע, שאין לחייב את המערער בתשלום פיצוי מוסכם בשל איחור של מספר ימים בתשלום הראשון, כשמהתנהגות המשיבה עלה כי מחלה לו על האיחור הזניח. נוסף על-כך, נקבע כי המשיבה אינה זכאית לפיצוי בגין הפרת חוזה מצד המערער, בכך שלא שילם את התמורה.
3.     טענות המערער

(א)     הערעור בעיקרו מכוון נגד הקביעה, שאין מקום לחייב את אלברט ואלמוג באופן אישי, דהיינו, נגד ההחלטה שלא להרים את מסך ההתאגדות בין המשיבה לבין אלברט ואלמוג, או לחלופין, לחייבם באופן אישי כמי שנטלו חלק במעשה עוולה על-פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"). לטענת המערער, הוכח שאלברט מנהל בחברה, שחתם על הסכם המנוף ללא חותמת המשיבה, ויש להסיק שהוא התחייב באופן אישי. המערער מוסיף וטוען, שקביעותיו של בית-משפט קמא בדבר ניהול מו"מ בחוסר תום-לב מצד המשיבה, באמצעות אלברט, מקימות תשתית עובדתית שדי בה לצורך הרמת מסך ההתאגדות בינה לבין האורגנים שלה. המערער מצביע על ראיות נוספות שתומכות בטענותיו: המערער משך לפקודת אלמוג שיק אישי, ולא הוצאה בגינו חשבונית-מס; מכאן, אליבא דמערער, שאלמוג שלשל לכיסו כסף של המשיבה, ללא הבחנה בין כיסו הפרטי לכיס החברה. אלברט, לפי הנטען, הוא "מקים חברות סדרתי", דהיינו, מקים חברה חדשה בכל פעם שחברה בניהולו מגיעה לחדלות פירעון, וזאת כדי להתחמק מתשלום חובותיהן של החברות שהקים.

(ב)     עוד טוען המערער ששגה בית-משפט קמא כשלא חייב את המשיבה להוציא חשבונית-מס עבור 55,000 ₪ ששולמו לה, וזאת אף-על-פי שסעד זה התבקש בכתב התביעה, ושאלברט הודה בחבות התשלום.

(ג)     לבסוף טוען המערער ששגה בית-משפט קמא כשלא פסק פיצוי בגין אובדן הכנסות, מניעת רווחים ונזק לא ממוני. וששיעור שכר הטרחה נמוך מהתעריף המינימלי המומלץ הקבוע בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס - 2000.
4.     טענות המשיבים

המשיבים הגישו עיקרי טיעון המשתרעים על 35 עמודים (!!), ולמעשה הגישו סיכומים בכתב. המשיבים העלו טענות רבות, החורגות משמעותית מזירת המחלוקת כפי שהתוותה בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון של המערער, משל היו הן ערעור שכנגד, שלא הוגש כלל. להלן נפרט את הטענות הרלבנטיות בלבד.

(א)     המשיבים טוענים שהמערער לא הביא כל ראיות להוכחת אובדן רווחים, ואף זנח נושא זה בסיכומיו.

(ב)      באשר לחשבונית המס שלא הוצאה, המשיבים טוענים כי הוכח שהוסכם בין המערער לאלברט, שהמערער ישא בתשלום המע"מ, אלא שהמערער לא שילם מע"מ על כל סכום העיסקה, ולכן אינו זכאי לחשבונית-מס בעבור סכום שלא נשא בו.

(ג)     המשיבים תומכים במסקנתו של בית-משפט קמא בנושא הרמת המסך. לשיטתם, אין בהתנהגותם כל טעם המצדיק את חיובם באופן אישי, מה גם שהמערער ניסה להוכיח את טענותיו בנושא זה באמצעות ראיות שאינן קבילות, ושאין בהן ממש.

5.     דיון והכרעה

לאחר שעיינו בטענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה שדין הערעור להתקבל בחלקו.

(א)     הרמת מסך ההתאגדות וחבות אישית של משיבים 3-2

1.     יש להבחין, לעניין הדיון בנושא החבות, בין אלברט, שאינו בעל מניות במשיבה אך היה הרוח החיה מאחורי העיסקה, לבין אלמוג, שלא היה מעורב בעיסקה, ונתבע אך מכוח היותו בעל מניות ומנהל במשיבה. נדון תחילה בחבותו של אלברט.

2.     סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, קובע תנאים שבהתקיימם יורם מסך ההתאגדות בין חברה לבעל מניותיה. לית מאן דפליג שאלברט אינו בעל מניות במשיבה, ולפיכך אין לחייבו באופן אישי מכוח דוקטרינת הרמת המסך. עם זאת, יש לדון בשאלה אם היה מקום לחייב את אלברט באופן אישי כמי שפעל כאורגן של המשיבה. אף-על-פי שאין חולק שאלברט אינו רשום במרשם החברות כמנהל (ראו תמצית ממרשם החברות, מוצג 6 למוצגי המערער), הרי שהלכה למעשה הוא זה שניהל בפועל את המו"מ עם המערער, היה אחראי למצגים כלפיו, חתם על ההסכמים בשם המשיבה, ערב אישית לתמורת המשאית (סעיפים 12 - 14 לתצהיר שנתן אלברט; מוצג 11 למוצגי המערער), ואף הודה בחקירתו שהוא מנהל במשיבה (עמ' 63 שורות 25-26 לפרוטוקול ישיבת 20.3.03). במצב דברים זה, אנו סבורים שהונחה תשתית עובדתית מספיקה לקביעה שאלברט ניהל מו"מ בשם המשיבה, ויש לדון באחריותו האישית הנובעת מכך.

3.     בד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673 (1983) חוייב מי שפעל מטעם חברה באחריות אישית לניהול מו"מ בשמה בחוסר תום-לב, וזאת מכוח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. אלה דבריו של הנשיא שמגר, היפים לענייננו:

"... אין מקום ליצירת הבחנה בין אחריותו של מנהל לעוולה לבין אחריותו לתשלום פיצויים בשל הפרת חובה סטטוטורית בתחום הטרום-חוזי, כמוגדר בסעיף 12(ב) לחוק החוזים (חלק כללי). אין אדם נפטר מאחריותו האישית לעוולה או להפרת חובה סטטוטורית, יהיה זה בשל היותו אורגן או יהיה זה בשל היותו שלוח. קשה לראות טעם להבחין בין ראיית המנהל כאורגן עצמאי במישור הפלילי ובמישור דיני הנזיקין לבין ראייתו, במישור החוזי, כשלוח, הפטור כביכול מאחריות למעשיו ... סיכומם של דברים, כל אימת שמנהל עשה או נמנע מעשיית מעשה שיש בו כדי להטיל אשם או חבות אישית לפיצויים, שרירה וקיימת אחריותו האישית, ומעמדו בתאגיד אינו מקנה לו, כמובן, חסינות כלשהי." (שם, בעמ' 695 - 694).

נוסף על-כך, אפשר להטיל אחריות אישית על אורגן או שלוח גם על-פי דיני הנזיקין אם הוכח שעיוול עוולה נזיקית או השתתף במעשה עוולה שעשתה החברה (ראו ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(4) 253, 256 (1981); ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, 697 (1994)); ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769 (1997)).

4.     המערער טוען, שהיה מקום לחייב את אלברט באופן אישי מכוח הפרת החובה לנהל מו"מ בתום-לב, ולחלופין, מפאת רשלנותו. אין בידינו לקבל טענה זו. אמנם בית-משפט קמא קבע שהמשיבה, באמצעות אלברט, הפרה את החובה לנהוג בתום-לב בניהול מו"מ כשלא גילתה למערער על אודות הסדק באזור ה"שסי", אולם עיון מדוקדק בכתב התביעה מעלה כי המערער לא תבע פיצוי בגין הנזק שנגרם כתוצאה מירידת ערך המשאית, וממילא הנזק אף לא הוכח, ומטעם זה לא נפסק פיצוי בגין הפרת החובה. כדי לבסס אחריות אישית של אלברט ליתר הנזקים שנגרמו - נזקים שהם תוצאה של הפרת ההסכם (להבדיל מהפרת החובה לנהל מו"מ בחוסר תום-לב או ממצג שווא רשלני כלפי המערער) - היה על המערער לטעון (ולהוכיח) שאלברט ידע על-אודות הליקויים במשאית ובמנוף עוד בשלב הטרום-חוזי, ונמנע מלגלותם למערער. זאת המערער לא טען, וממילא לא הוכיח. לכן, מקובלת עלינו הקביעה שאין מקום להטיל אחריות אישית על אלברט, למעט בקשר לפיצוי בגין הנזק הלא ממוני, כפי שיפורט להלן.

5.     לא ראינו להתערב בקביעה שאין לחייב את אלמוג באופן אישי. אלמוג לא נטל חלק במו"מ, לא יצר מצג כלשהו כלפי המערער, והוא נתבע אך ורק משום שהוא בעל מניות ומנהל במשיבה. כבית-משפט קמא, גם אנו סבורים שאין לפנינו אחד מאותם מקרים חריגים שבהם יורם מסך ההתאגדות.

באשר לחיובו של אלמוג מכוח דיני הנזיקין - המערער לא הניח כל תשתית עובדתית לקיומה של עוולה מצדו של אלמוג, ודי בכך כדי לדחות טענה זו (השוו לחוות-דעתו של השופט פוגלמן בע"א (מחוזי ת"א) 2557/00 החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ נ' גליצנמן, תק-מח 2002(3) 31803 (2002)).

(ב)          חשבונית המס

בסוגיה זו דין הערעור להתקבל. אלברט הודה בתצהירו, שהחברה קיבלה מהמערער סך 55,000 ₪, אך סירבה להוציא חשבונית, מאחר שהמערער לא שילם מע"מ בגינם (סעיף 23 לתצהיר). משקיבלה החברה תקבול כספי, שומה היה עליה להוציא חשבונית-מס בגין הסכום שקיבל, וזאת מכוח סעיף 45 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 הקובע כי "עוסק חייב להוציא לקונה חשבונית עסקה על כל עסקה או חלק מעסקה גם אם הם פטורים ממס." די בחובה זו מכוח הדין כדי לקבל את טענת המערער (לעניין החובה להוציא חשבונית-מס בגין קבלת תקבול גם כאשר הצדים חלוקים בנוגע למחיר, ראו ע"ש 98/87 (מחוזי חיפה) יער זאב בע"מ נ' מנהל המכס, מיסים ב/1 (ינואר 1988) 152 (1987)).

(ג)     פיצוי בגין אובדן רווח

בית-משפט קמא לא פסק למערער פיצוי בגין אובדן רווח, מהטעם שלא הובאו ראיות להוכחת השתכרותו לפני ואחרי ההסכמים נושא התביעה. המערער גורס שהוכח בעדות מומחה (עמ' 4 לעדותו של מר אלי זאדא בישיבת 20.3.03) ששוויו של יום עבודת מנוף נע בין 2,500 ₪ ל-3,000 ₪, ולטענתו היה מקום לפסוק פיצוי בדרך של אומדנא.

הלכה פסוקה היא, שנפגע שתובע פיצויים, חייב להוכיח את נזקו, לרבות שווי הנזק. מוטל עליו הנטל ליצור תשתית עובדתית, שתאפשר לבית המשפט להעריך את מידת הנזק ואת שיעור הפיצוי. באותם המקרים, שבהם, לנוכח טבעו ואופיו של הנזק, אפשר להביא נתונים מדוייקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בכך, לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת, באותם מקרים אשר בהם קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא את אותם נתונים, אשר אפשר באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול-דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 806 -807 (1981); ע"א 53/80 קיבוץ שניר, קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בעמ נ' יעקב שרייטר, פ"ד לז(3) 189 (1983); ע"א 605/88 תבורי - בית חרושת למשקאות קלים בע"מ נ' מעינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ, פ"ד מה(2) 1 (1991)).
טענות המערער בנושא זה מקובלות עלינו בחלקן. מר זאדא לא ערך חוות-דעת מומחה כמשמעותה בסעיף 20 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, ולכן אין בעדותו כדי להוכיח את שיעור ההכנסה מיום עבודת משאית ומנוף בהיותה עדות סברה שאינה קבילה כראיה לאמיתות תוכנה. ואולם, אף ששיעור ההכנסה ליום עבודה לא הוכח בעדות מומחה - הרי ודאי שיום עבודה מניב הכנסה כלשהי. המערער עצמו העיד שעלות יום עבודת משאית ומנוף היא 3,000 ₪ (השלמת חקירה ראשית בעמ' 27 שורות 12-13 לפרוטוקול ישיבת יום 20.3.03), והמשיבים, מצדם, לא הביאו ראיות לסתור את הסכום שנקב בעדותו. לכן, אנו סבורים שגם אם לא הוכח שיעור השתכרותו המדויק של המערער בעבר, ולא הובאו הסכמים שבוטלו או הצעות עבודה שלא יצאו לפועל, די בעדותו הנ"ל של המערער כדי להקים תשתית עובדתית מינימאלית שתאפשר להעריך בדרך של אומדנא את שיעור הנזק שנגרם למערער.

המערער עתר לפיצוי בסך 2,000 ₪ ליום עבודה בעבור 90 יום שבהם היו המנוף והמשאית מושבתים, כאשר בפועל היו הם מושבתים תקופה ארוכה יותר. כאמור, המערער לא הוכיח כי יכול היה להשתמש במנוף ובמשאית בכל אחד ואחד מהימים שבהם היו מושבתים, אך סביר להניח שהיה מפעיל אותם לפחות חלק מהתקופה. בהתחשב באמור, אנו מעמידים את שיעור הפיצוי בראש נזק זה, בדרך של אומדנא, על 60,000 ₪.

(ד)     נזק לא ממוני

מקובל עלינו שלמערער נגרמו טרחה וטרדה כתוצאה מהפרת ההסכם, וכתוצאה מחוסר תום-לב של של הצד השני בניהול מו"מ. לכן, אנו סבורים שהיה מקום לפסוק פיצוי בגין נזק לא ממוני, שאנו מעמידים אותו על 10,000 ₪. פיצוי זה מתייחס, כאמור, גם לעגמת הנפש שנגרמה למערער בגין הפרת החובה לנהל מו"מ בתום-לב מצדו של אלברט, ולכן יחובו בו אלברט והמשיבה, ביחד ולחוד.

(ה)     שכר טרחת עו"ד

לא מצאנו שהסכום שנפסק בגין שכר-טירחת עו"ד חורג מגדר הסביר באופן שמצדיק התערבות בו, וכידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בסכום ההוצאות שפסק בית-משפט קמא.

4.     סוף דבר

הערעור מתקבל בחלקו, כמפורט לעיל.

המשיבה 1 תשלם למערער הוצאות משפט וכן שכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ₪ ומע"מ, ומשיב 2 ישלם לו שכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ₪ ומע"מ.

הפיקדון יוחזר למערער.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. עירוב נכסים

  2. אחריות אישית של נאמן

  3. אחריות אישית של עובד

  4. אחריות אישית בעלי מניות

  5. אחריות אישית של נושא משרה

  6. אחריות אישית של בעל מניות

  7. תיקון בקשה לחיוב נושא משרה

  8. אחריות אישית של אורגן בחברה

  9. חיוב אישי מנהל חברה בארנונה

  10. אחריות אישית לפי פקודת החברות

  11. אחריות אישית בנזיקין של מנהל חברה

  12. הטלת אחריות אישית על המנהל המיוחד

  13. פתיחת חברה כדי להשתחרר מאחריות אישית

  14. אחריות אישית של בעל מניות יחיד בחברה

  15. תיקון בקשה לחיוב באחריות אישית לחובות חברה

  16. אחריות אישית מנהל חברה על הפרת זכויות יוצרים

  17. אחריות אישית של נושאי משרה בחברה בגין הפרת זכויות יוצרים

  18. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון