אחריות אישית לפי פקודת החברות

האחריות מכוח סעיף 373 לפקודת החברות [נוסח חדש] התשמ"ג-1983 מותנית בכך שנושא המשרה ניהל החברה מתוך כוונת מרמה, ובין היתר, היה ער לכך, שהחברה לא תוכל לעמוד בהתחייבות שקיבל בשמה, שכן סעיף 373 מתייחס במפורש ל"כוונה לרמות" ול"מטרת מרמה".

התנאי הבסיסי לאחריות הקבועה בסעיף 373 הוא ניהול עסקי החברה מתוך כוונה לרמות. אין הסעיף דורש קיומו של קשר סיבתי בין התרמית לבין הפירוק- די בכך, שבמהלך הפירוק מתברר כי הדירקטורים או מי מהם היו שותפים לניהול עסקי החברה מתוך כוונה לרמות את נושיה, או את נושיו של כל אדם או לכל מטרת מרמה.

משמע, תנאי להטלת אחריות אישית על מנהל החברה לחובות החברה היא הוכחת כוונת מרמה, ולא די בניהול רשלני.

סעיף 374 לפקודת החברות, קובע כי אם התברר תוך פירוקה של חברה שאדם שהשתתף בייזומה או בייסודה או שהיה או הינו נושא משרה בה... השתמש שלא כהוגן בכסף או בנכס של החברה, או עיכבם אצלו, או נעשה חב או אחראי עליהם, או עשה מעשה שלא כשורה או שלא כדין במשא ומתן הנוגע לחברה, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הכונס הרשמי, המפרק, נושה או משתתף, לחקור בדבר התנהגותו של האדם ולכפות עליו החזרת הכסף או הנכס או חלק מהם בצירוף ריבית בשיעור שייראה לבית המשפט, או לכפות עליו תשלום כסף לזכות החברה ככל שייראה לבית המשפט כפיצוי על מעשיו, ואין נפקא מינה אם העבריין עלול להיתבע עליהם בפלילים.

סעיף 374 אינו מצריך הוכחת כוונת מרמה, ודי בכך שנושא המשרה השתמש שלא כהוגן בכסף או בנכס של החברה. העילות לתביעה על פי סעיף 374 לפקודת החברות, הינן רחבות יותר.

להלן החלטה בנושא אחריות אישית לפי פקודת החברות:

החלטה

1.     בפני בקשת המפרק של חברת מרכז התכשיט ים המלח בע"מ (להלן- "החברה"), להצהיר כי המשיבים יחד ולחוד, נושאים באחריות אישית ללא הגבלה, לחובות החברה, לפי סעיפים 373-374 לפקודת החברות [נוסח חדש] התשמ"ג-1983 (להלן- "הפקודה") וכן לחייב המשיבים להשיב לחברה כספים שהוצאו ממנה שלא כדין ולשלם פיצויים כספיים לחברה על מעשיהם ו/או מחדליהם לריקונה מנכסיה, בסכומים שיקבעו על ידי בית המשפט.

2.     העובדות הרלוונטיות לענינינו הן כדלקמן:
החברה נטלה הלוואות מהבנק לפיתוח התעשייה בישראל בע"מ (להלן- "הבנק"), בערבות המדינה במסגרת החוק לעידוד השקעות הון, התשי"ט- 1959 (תיקון 39). החברה לא פרעה את ההלוואות.

ביום 26.1.00, הגיש הבנק, בהסכמת החברה, בקשה לפירוק החברה, בגין אי-פרעון ההלוואות. במועד הגשת הבקשה, עמדה יתרת החוב של החברה כלפי המדינה באמצעות הבנק, על 3,321,000 ₪.


ביום 1.5.00 ניתן צו לפירוק החברה וביום 9.8.00, מונה המבקש כמפרק קבוע של החברה.

החברה עסקה בייצור תכשיטים, חפצי חן ואמנות. המשיבים, שהיו נשואים זה לזו בתקופה הרלוונטית היו בעלי המניות ומנהליה של החברה.

המפעל לייצור תוצרתה של החברה היה בקניונית שבעין בוקק, ים המלח, באולם בשטח של 150 מ"ר (להלן- "אולם היצור"), ונשכר מחברת "פינת התכשיט אברו בע"מ" (להלן- "פינת התכשיט"), שמנהליה ובעלי המניות בה היו המשיבים. אולם הייצור היה בשטחה של חנות התכשיטים "דיל תכשיטים ויהלומים בע"מ" (להלן- "דיל תכשיטים"), שבעלי המניות בה הם המשיב 1 ופינת התכשיט.

החברה יצרה תכשיטים ומכרה כמעט את כל תוצרתה לדיל תכשיטים, אשר שיווקה אותם .

ביום 4.8.98, בסמוך להפסקת פעילותה של החברה, הוקמה חברה נוספת בשם "דיל 1988 ייצור ושיווק תכשיטים ויהלומים בע"מ" (להלן- "דיל 1998"), שבין מטרותיה ייצור תכשיטים. בעלי המניות בדיל 1998 היו המשיב 1 ופינת התכשיט, כאשר המשיב 1 שימש גם כמנהלה של דיל 1998.

נימוקי הבקשה:
3.     המשיבים פעלו בשיטתיות לריקונה של החברה מנכסיה. באמצעות אשכול החברות שבשליטתם ניהלו פעילות עסקית שרוקנה את החברה מנכסיה והעשירה את כיסם הפרטי.
חרף הפסקת פעילותה של החברה בשנת 1998 והעובדה כי חשבון החברה בבנק סגור מאז מחצית שנת 98 ולחברה אין עובדים, התברר ערב הגשת בקשת הפירוק כי החברה מכרה ביום 31.12.99 את כל המלאי שלה (למעט המלאי שנתפס - שנמכר מאוחר יותר באישור בית המשפט בסכום של 32,000 ₪) לדיל תכשיטים בתמורה לסך של 139,771$ וזאת מבלי שדיל תשלם כל תמורה עבור המלאי.

עוד התברר כי ביום 31.12.97 היתה לחברה יתרת זכות כלפי דיל תכשיטים בסך של 2,224,327 ₪ (כולל מע"מ) בגין תכשיטים שמכרה לה. החברה מבלי לקבל כל תמורה מדיל תכשיטים, זיכתה אותה בסך של 2,046,552.44 ₪.

החברה חויבה בדמי שכירות מופרזים לפינת התכשיט. המשיבים חייבו את החברה בדמי שכירות הגבוהים מאלה הנקובים בהסכם השכירות. בנוסף, חויבה החברה בדמי שכירות מופרזים גם בגין תקופה בה לא היתה פעילה.

ריקון החברה נעשה בדרך של עסקאות מסוג "self dealing", כאשר אותו אדם עומד משני צידי המתרס, וחותם על ההסכמים בשם שני הצדדים.

עמדת המשיבים:
4.     דיל תכשיטים זוכתה כיוון שהתגלתה טעות בתמחור התכשיטים שנמכרו לה משהתמחור היה גבוה על כן בוצע התיקון. תיקון הטעות נעשה בדרך של אומדן כללי.

לגבי דמי השכירות, נטען כי השטחים המושכרים לא היו זהים באיכותם כיוון שהושכרו שטחי חנויות, שטח למסעדה ושטח למחסן במפלס התחתון. התשלום עבור מחסנים נמוך יותר מזה של חנות או מסעדה. על פי הסכם השכירות חלה עליה בדמי השכירות בשיעור של 10%. דמי השכירות בשיעור של 5,000 ₪ לחודש לשטח של 250 מ"ר, הם נמוכים מדמי השכירות שהיו משולמים ביחסי מסחר רגילים. דמי השכירות שהיו נדרשים ודמי שכירות ששולמו בשנים 93-96 בסך 387,036 ₪ נמוכים מדמי השכירות הנומינליים שהיו אמורים להשתלם.

המלאי שהוערך ב-31.12.97 בסכום של 1,213,483 ₪ נמכר במחצית משוויו מכיוון שיש הבדל בין מלאי חי, לבין מלאי שנותר בסוף שנת 99 כמלאי מת, שאין לו רוכש פוטנציאלי במשך תקופה של כ-4 שנים, כשמלאי זה הוחזק בקונסיגנציה בדיל תכשיטים במשך 4 שנים.

כשבוצעה רכישת המלאי היה חוב החברה לדיל בסך העולה על 600,000 ₪, שחלקו נובע מתשלום משכורות של עובדים ונכויי חובה בגין משכורות עובדים, חוב שהינו חוב בדין קדימה.

הטענות שפורטו לעיל, נטענו על ידי המשיב 1 כיוון שהמשיבה 2 לא הגיש כל תגובה.

המסגרת הנורמטיבית
5.     האחריות מכוח סעיף 373 לפקודת החברות [נוסח חדש] התשמ"ג-1983 (להלן- "הפקודה"), מותנית בכך שנושא המשרה ניהל החברה מתוך כוונת מרמה, ובין היתר, היה ער לכך, שהחברה לא תוכל לעמוד בהתחייבות שקיבל בשמה, שכן סעיף 373 מתייחס במפורש ל"כוונה לרמות" ול"מטרת מרמה".

פרופ' צ. כהן, בספרה "פירוק חברות", בעמ' 743 מציינת כי " התנאי הבסיסי לאחריות הקבועה בסעיף 373 הוא ניהול עסקי החברה מתוך כוונה לרמות. אין הסעיף דורש קיומו של קשר סיבתי בין התרמית לבין הפירוק- די בכך, שבמהלך הפירוק מתברר כי הדירקטורים או מי מהם היו שותפים לניהול עסקי החברה מתוך כוונה לרמות את נושיה, או את נושיו של כל אדם או לכל מטרת מרמה".


משמע, תנאי להטלת אחריות אישית על מנהל החברה לחובות החברה היא הוכחת כוונת מרמה, ולא די בניהול רשלני.

סעיף 374 לפקודת החברות, קובע: "התברר תוך פירוקה של חברה שאדם שהשתתף בייזומה או בייסודה או שהיה או הינו נושא משרה בה... השתמש שלא כהוגן בכסף או בנכס של החברה, או עיכבם אצלו, או נעשה חב או אחראי עליהם, או עשה מעשה שלא כשורה או שלא כדין במשא ומתן הנוגע לחברה, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הכונס הרשמי, המפרק, נושה או משתתף, לחקור בדבר התנהגותו של האדם ולכפות עליו החזרת הכסף או הנכס או חלק מהם בצירוף ריבית בשיעור שייראה לבית המשפט, או לכפות עליו תשלום כסף לזכות החברה ככל שייראה לבית המשפט כפיצוי על מעשיו, ואין נפקא מינה אם העבריין עלול להיתבע עליהם בפלילים".

סעיף 374 אינו מצריך הוכחת כוונת מרמה, ודי בכך שנושא המשרה השתמש שלא כהוגן בכסף או בנכס של החברה. העילות לתביעה על פי סעיף 374 לפקודת החברות, הינן רחבות יותר.

הנושאים להכרעה:
מכירת מלאי התכשיטים של החברה לדיל תכשיטים, ערב מתן צו הפירוק.
דמי השכירות ששילמה החברה לפינת התכשיט.
זיכוי דיל תכשיטים על סמך "טעות בתמחור".
הקמתה של דיל- 1998 ותפקידה במארג החברות.

מכירת מלאי התכשיטים של החברה לדיל תכשיטים, ערב מתן צו הפירוק
6.     ערב הגשת בקשת הפירוק, מכרו המשיבים את מלאי החברה ביום 31.12.99 לדיל תכשיטים בתמורה לסך של 139,771 $ ובסה"כ 566,073 ₪ בצירוף מע"מ (נספח ח' לחוו"ד שימן) מבלי ששולמה תמורה עבורו, בעוד שווי המלאי היה כ- 1,213,000 ₪ (חוות דעת שיימן בעמ' 5, סעיף א', נספח יב'5 לחוו"ד, בדו"ח כספי של החברה ליום 31.12.97). עמדת המפרק היא שמכירת "החיסול" נעשתה בניגוד לשעבוד ספציפי קבוע ושעבוד צף לבנק שנרשם ברשם החברות ביום 15.8.93 בגין הלוואה שנתנה המדינה. הרכוש "נמכר" לדיל תכשיטים לאחר שהחברה חדלה לפעול והיו לה חובות רבים למדינה, אשר עמדה לנקוט בהליכי פירוק בתיאום עם המשיבים.

על פי חוות דעתו של רו"ח שיימן (פרק "סיכום ממצאים ומסקנות", בעמ' 12, סעיף 1), שווי מלאי התכשיטים שנמכר לדיל תכשיטים ביום 31.12.99, נמוך בכ-600,000 ₪ מהסכום המייצג נכונה את שווי המלאי.
קביעה זו מתבססת על ניתוח הנתונים הכלכליים של החברה לשנים 1997-1999. עפ"י הדו"ח הכספי של החברה ליום 31.12.97 (נספח י"ב 5 לחווה"ד) שווי מלאי התכשיטים עמד על 1,213,483 ₪. בשנת 1998, כל מכירות החברה היו לדיל תכשיטים, והסתכמו ב- 202,523 ₪. קניות חומרי גלם הסתכמו בשנת 1998 ב-194,252 ₪ (נספחים י"ג 2, ט' 2 לחווה"ד). משכך, הסיק רו"ח שיימן, כי שווי מלאי הסגירה ליום 31.12.98, אמור היה להסתכם בכ- 1,213,000 ₪ לכל הפחות. בשנת 1999 (נספח ט'3) לא היו לחברה כל מכירות למעט מכירת המלאי ביום 31.12.99 בסכום של 566,073 ₪. על פי מכלול הנתונים לעיל, הסיק רו"ח שיימן, כי מכירת המלאי האמורה ביום 31.12.99, התבצעה במחיר הנמוך בכ-600,000 ₪ משווי המלאי.

המשיב הגיש תצהיר, אך לא התייצב לחקירה ולפיכך קבעתי שאתעלם מתצהירו (לענין אי התייצבותו לחקירה אתייחס בהמשך), משכך לא נסתרה חוות דעתו של רו"ח שיימן.

גם לא הוגשה כל חוו"ד מטעם המשיבים או עדות כלשהי שיהא בה כדי לאושש שאכן המלאי שנמכר לדיל תכשיטים, נמכר בשווי ריאלי וזה היה שווי המלאי, או לחילופין, מה עמד בבסיס הקביעה למחיר בו נמכר המלאי. טענת המשיב, בתגובתו לפיה מדובר במלאי ישן, שהיה בקונסגינציה ארבע שנים לא הוכחה, משהמשיב 1 לא התייצב לחקירה, כאמור.

המסקנה היא כי המלאי נמכר במחיר הנמוך משוויו.

השאלה אם מכירת המלאי בזה האופן יש בה כדי להקים חיוב לפי סעיף 373 לפקודת החברות.

המשיב יצג את שתי החברות ועמד משני צידי המתרס, כאשר כל פעם חובש כובע אחר ומייצג אינטרסים נוגדים. היה עליו להזהיר עצמו שבעתיים שכן כשנמכר המלאי החברה היתה חדלת פרעון ודיל תכשיטים לא שילמה תמורה כלשהי בטענה לקיומו של חוב. לא הוכח שמלאי זה הוצע למכירת לכולי עלמא או שנעשה מאמץ למכור אותו לאחר ולהגדיל התמורה או לכל הפחות להוכיח שזו התמורה הריאלית שהיתה מקבלת החברה בעסקה בין קונה מרצון למוכר מרצון. המשיבים לא הוכיחו דבר, גם לא הוכח שבעת ביצוע העסקה, נעשתה הערכה ריאלית כלשהי של שווי המלאי. לא ניתן הסבר מדוע נמכר המלאי דווקא בסכום שהחליט בעל השליטה בשתי החברות ולא בסכום אחר. קיומו של שוק גרוע או היות המלאי מלאי ישן, הינן טענות שבעובדה שהנטל להוכיח מוטל על כתפי המשיבים.

אמנם ב"כ המשיב 1, טען שמדובר במלאי מת שירד ערכו, וכי אופיה של העסקה כמכירת חיסול, בהכרח הורידה את ערכו של המלאי, אלא שטענה זו נשארה בגדר אמירה בעלמא, משמהשיב 1 לא התייצב לחקירה.

גם הטענה של חוב של החברה לדיל אין בה ממש, כיוון שהיה, כאמור, להוכיח שמדובר בתשלום שכר לעובדים שהם אכן עובדי החברה ושוב לא נעשה דבר להניח התשתית הראייתית לכך.

בספרה של צ.כהן, "פירוק חברות", הוצאת לשכת עורכי הדין, תש"ס- 2000, מציינת (עמ' 772), צויין כי בין עילות התביעה על פי סעיף 374 לפקודת החברות, התקבלו גם תביעות על פי הסעיף בגין "... מכירה של נכסי החברה בסכום הנמוך מערכם הריאלי...", כאשר " כל מקרה הנכנס לגדר "רשלנות" כלול בסעיף, שכן הסעיף מדבר בצורה רחבה על כל אחריות של נושא המשרה " (שם).

לא אוכל לקבוע שמעשי המשיבים גובלים במירמה, אך כן נעשה שימוש לא הוגן בנכסי החברה שגרמו לה נזק ועל המשיבים להשיב לחברה מכירת מלאי בחסר בסך 646,927 ₪.
בענינינו אין עסקינן ברשלנות אלא במכירה מתוך כוונה ושימוש לא הוגן בנכסי החברה, כאשר למשיבים שליטה בשתי החברות ובשלב זה האינטרס של החברה כלל לא עניין אותם.

זיכוי דיל מיום 31.12.97 בגין "טעות בתמחור"
7.     ביום 31.12.97 זיכתה החברה את דיל תכשיטים בסכום של 1,749,190.12 ₪ בצירוף מע"מ (חשבונית זיכוי 2154, נספח ז' לחוו"ד שיימן, וכן עמ' 10). בחקירת המשיב 1 בפני המפרק נטען כי גילה בתום השנה "טעות" בתמחור במהלך כל שנת 1997, והורה לתקן את הטעות על ידי זיכוי של 50% מערכן של המכירות מהחברה לדיל תכשיטים והנחה את רוה"ח של החברה לזכות את דיל תכשיטים בשיעור של 50% מהמכירות וזאת במרץ 1998, היינו במועד בו כבר חדלה החברה מלפעול. הזיכוי נעשה ללא בדיקת עלות כל פריט ופריט, אלא כל חשבונית חולקה למחצית באופן שרירותי.

ב"כ המשיב טוען בסיכומיו כי מדובר בטעות בתום לב שנפלה במהלך עסקים רגיל ולא התגלתה במהלך השנה, משום שמדובר בחברות אחיות אשר רק בסוף השנה מתבררים הענינים הכספיים וההעברות ביניהן. הטעות מקורה בחיוב מחירי התכשיטים בחשבוניות שהוצאו בערכי המכירה לצרכן במקום ערכי המכירה למשווק המוכר. הטעות התגלתה בסוף השנה ותוקנה והיה על המפרק לבחון זאת מול רו"ח של החברה, שכן יש לכך הסבר פשוט.

אם אכן יש ממש בהסבר זה של טעות, היה על המשיב להתייצב בבית המשפט ולהסביר את אשר ארע , או היה על ב"כ המשיב לזמן את רו"ח של החברה כדי שיתן הסבר אם אכן מדובר בטעות בתום לב.

קשה לקבל טענה זו של טעות כאשר הזיכוי נעשה ללא בדיקה פרטנית של הרכישות אלא באופן שרירותי לחלוטין. האם בכל מכירה הטעות היא ב - 50% וכי במהלך שנה שלמה איש לא גילה זאת ודיל תכשיטים לא צעקה חמס שמחייבים אותה בסכומי יתר. זאת ועוד, לא הוצגו הרכישות בגינן חוייבה, כביכול, דיל תכשיטים ביתר והסבר פרטני לחיוב היתר. כל הענין לא סביר בעיני במיוחד כאשר איש, כאמור, לא התייצב ליתן הסבר ובתנהלות זו יש לבסס נסיון להברחת כספי החברה. יחד עם זאת, לא הונחה בפני התשתית העובדתית להוכיח שקמה כוונת מירמה בהתנהלות זו של מי מהמשיבים, אלא כי נעשה שימוש לא הוגן בכספי החברה ויש להורות על החזרת הכספים מכח סעיף 374 לפקודת החברות.

דמי השכירות ששילמה החברה לפינת התכשיט
8.     בסוגיה זו של דמי השכירות, עסקינן בשלושה הסכמי שכירות. הסכם השכירות בין פינת התכשיט לבין חברת כלל מור נופש ותיור בע"מ (להלן- כלל מור), שנחתם ביום 3.12.92 ותקף עד ליום 14.12.97 (נספח ג' לחוו"ד שיימן).
הסכם שכירות בין החברה לבין פינת התכשיט (נספח ד' לחוו"ד שיימן), שנחתם ביום 30.5.93 ותקף עד ליום 14.12.97. על פי הסכם זה מדובר בהשכרת 250 מ"ר מתוך כלל השטח ששכרה פינת התכשיט מכלל מור ודמי השכירות נקבעו לסך של 5,000 ₪ לחודש.
הסכם השכירות בין החברה לבין דיל תכשיטים (נספח ה' לחוו"ד שיימן), שנחתם ביום 30.12.97 ותקף עד ליום 31.12.98. על פי הסכם זה מדובר בהשכרת 150 מ"ר מתוך השטח ששכרה פינת התכשיט מכלל מור ודמי השכירות נקבעו לסך 3,000$ לחודש.
הטענה העיקרית בנושא גביית דמי השכירות, הינה כי מדובר בסכומים מופקעים בהם חויבה החברה. בבחינת שלושת החוזים שהובאו לעיל, אכן ניתן לראות פער בגובה דמי השכירות, אך אין בכך כדי לקבוע כל ממצא באין חוו"ד שמאי לשווי הנכס. כאשר גם לא ברור איזה נכס פיזית הועמד לרשות החברה ומה היה שוויו האמיתי של נכס זה.

נכון שההתנהלות מעוררת סימני שאלה אך לא די בסימני שאלה כדי להטיל חבות אישית לתשלום הסכומים.

כן הוכח שהחברה חויבה בדמי שכירות ביתר בשנים 95 ו-96. דמי השכירות לשנים אלה היו 171,240 ₪ בעוד החברה חויבה ב-288,000 ₪ (חוו"ד שיימן סעיף 7 פסקה ב1), כך ששולם ביתר סך של 116,760 ₪. מעבר לסכום זה לא הוכח דבר. לא הובאו נתונים חשבונאיים כדי שניתן יהיה להכריע אם אכן שולמו סכומים ביתר בשנת 97 מעבר להסכם. אמנם המומחה מעריך זאת באחוזים, אך לא מצביע על הסכומים ששולמו בפועל. גם לגבי חיוב זה לא הוכחה כוונת מירמה, אלא חיוב ביתר שעל המשיבים להשיבו לחברה.

הקמתה של "דיל-1998" ותפקידה במארג החברות
9.     דיל 1998 ייצור ושיווק תכשיטים ויהלומים בע"מ (להלן- "דיל 1998"), הוקמה על ידי המשיבים ביום 4.8.98, כשהמשיב 1 ופינת התכשיט הם בעלי המניות בה. המשיב 1 מנהלה היחידי. המפרק סבור כי ייסודה של דיל 1998 כחברה המתחרה בחברה בעיסוקה המרכזי הינו הפרה של חובת הנאמנות של המשיבים כבעלי שליטה ומנהלים בחברה. במאזן הבוחן של דיל תכשיטים לשנת 1998 עולה, כי נכון ליום עריכת המאזן 15.2.99 היתה דיל תכשיטים ביתרת חובה כלפי דיל 1998 בסך של 22,529.50 ₪ (ר' נספח טז'2 לחוו"ד של שיימן). באותו מאזן בוחן, בפרק "קניות", בסעיף "תכשיטים ויהלומים", עולה כי דיל תכשיטים קנתה בשנת 98' תכשיטים ויהלומים בסכום של 3,389,086.53 ₪. על ידי הקמתה של דיל 1998, רוקנו המשיבים את החברה, בכך שדיל 1998 מכרה את תוצרתה לדיל תכשיטים, כבר בשנת 1998.

לטענת ב"כ המשיב 1, המפרק בסיכומיו העלה טענת מרמה ביסודה של דיל 1998, אולם לא הביא כל פעולה פסולה שביצעה דיל 1998 ולא הראה כל קשר בין דיל 1998 לחברה שבפירוק. בנוסף, לא הביא ראיה לתחום עיסוקה של דיל 1998 או לכך שעיסוקה בייצור תכשיטים.

לא אוכל לקבוע כי הקמתה של "דיל-1998" מקורה במניעים לא כשרים ובמטרה להשתמש בה לריקונה של החברה. אמנם הקמתה מעוררת סימני שאלה והצורך בכלל בהקמת חברה אחרת, אך אין בפני כל תשתית לקבוע שאכן דיל 1998 הוקמה מתוך כוונת מירמה.




אי התייצבות המשיב לחקירה:
10.     המשיב 1, כאמור, לא התייצב לחקירה אף כי הגיש תצהיר. טרם הדיון לגופו של ענין, ביקש בא כוחו לטעון לענין זה וסבר שמן הראוי שהמפרק יגיש בקשה לעיכוב יציאה מן הארץ נגד המשיב כדי שהמשיב יראה אם ביהמ"ש נעתר לבקשה. משהמפרק סירב להצעה ביקש בא כח המשיב שביהמ"ש יפנה למפרק שיגיש בקשה תיאורטית לעיכוב יציאתו של המשיב מן הארץ ואם תידחה הבקשה יגיע הוא לארץ ללא חשש. היה ותתקבל הבקשה לא יעשה כן.

ב"כ המשיב תלה יהבו בבקשה שלא הוגשה. לראשונה שמעתי דבר מוזר שבית משפט שלפירוק יכפה על המפרק להגיש בקשה תיאורטית לעיכוב יציאה מן הארץ (נגד חייב השוהה בחו"ל). מכל מקום, טענות אלה נדחו על ידי שכן לא יכול להיות מצב שיוגש תצהיר על תנאי או שמשיב יתנה תנאים לביהמ"ש לענין התייצבות. לא היה כל מקום להגשת בקשה תיאורטית כדי שהמשיב יגבש עמדתו אם להגיע לארץ אם לאו. גם לא הונחה בקשה מסודרת לשמוע העד באמצעים ויזואליים אחרים ולא היה מקום להעלות טיעונים אלה בסיכומים שוב משהבקשה נדחתה.

סוף דבר
11.     אני מחייבת המשיבים יחד ולחוד לשלם למפרק את הסך של 2,512,877 ₪ כדלקמן:
מכירת מלאי החברה בחסר:      646,927 ₪.
     זיכוי דיל :                1,749,190 ₪.      
דמי שכירות שנגבו ביתר:          116,760 ₪.           
     סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.99 ועד לתשלום בפועל.
אני מחייבת המשיבים יחד ולחוד בשכ"ט עו"ד בסכום 100,000 ₪ בצירוף מע"מ והוצאות משפט. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. עירוב נכסים

  2. אחריות אישית של נאמן

  3. אחריות אישית של עובד

  4. אחריות אישית בעלי מניות

  5. אחריות אישית של נושא משרה

  6. אחריות אישית של בעל מניות

  7. תיקון בקשה לחיוב נושא משרה

  8. אחריות אישית של אורגן בחברה

  9. חיוב אישי מנהל חברה בארנונה

  10. אחריות אישית לפי פקודת החברות

  11. אחריות אישית בנזיקין של מנהל חברה

  12. הטלת אחריות אישית על המנהל המיוחד

  13. פתיחת חברה כדי להשתחרר מאחריות אישית

  14. אחריות אישית של בעל מניות יחיד בחברה

  15. תיקון בקשה לחיוב באחריות אישית לחובות חברה

  16. אחריות אישית מנהל חברה על הפרת זכויות יוצרים

  17. אחריות אישית של נושאי משרה בחברה בגין הפרת זכויות יוצרים

  18. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון