להלן פסק דין בנושא עתירה לתוספת שכר לאנשי קבע: פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. עתירה זו עניינה טענת העותרים, קצינים ששירתו עד 2006 ביחידה של חיל המודיעין, במסגרת תכנית "חמ"ן תלפיות", כי היה על צה"ל להעניק להם מינוי לתקן סרן מיום כניסתם לשירות קבע (שנה ראשונה), ובמהות - ולעת הזאת עיקר - את תוספת השכר הכרוכה במינוי כזה. ב. (1) העותרים אותרו בהיותם תלמידי תיכון לשירות בתכנית "חמ"ן תלפיות" הנזכרת, ומשהצטרפו אליה הוכשרו בקורס קדם-צבאי בו החלו באוקטובר 2000 (ללא שכר) והוצע להם לבחור בין שני מסלולים, האחד מהם של קצונה. לטענתם, בחרו במסלול קצונה והתחייבו לשתי שנות קבע (במקום אחת) על יסוד הבטחה מאת מפקדיהם - בהתאם למדיניות ששררה אז - כי יהיו זכאים לתקן סרן מייד עם כניסתם לקבע, כ"פיצוי" על התחייבותם מראש לשנתיים של קבע, בנוסף לקורס הקדם-צבאי שתקופתו לא באה במניין שירותם. כנטען, מינוי מיידי לתקן סרן היה הפרקטיקה המקובלת בעת הרלבנטית, אך ב-2003, זמן מה לפני כניסת העותרים לקבע, הוחלט על מדיניות חדשה שביטלה את המינוי המיידי לתקן סרן. הפסדם החודשי בעת שירותם בקבע בשנה הראשונה - שנה זו היא נשוא העתירה - היה כנטען 1,700 ₪, כ-35% משכרם, וזאת בנחיתות לדרגת שכרם של מי שבחרו במסלול שאינו קצונה. (2) נוכח האמור, לאחר שלא צלחו פניות למפקדיהם, קבלו העותרים ביוני 2004 בפני נציב קבילות החיילים; ובאוגוסט 2004 נענו, כי לא נמצא מקום להתערבות בהחלטת הרשויות, משלא הוצבע לדעת הנציב על שיקולים זרים או בלתי סבירים. בהמשך נערכו ב- 2005-2004 פניות נוספות מטעם העותרים לרשויות צה"ל; ב-16.3.05 קיבלו הודעה לאקונית (שצורפה לעתירה), כי קצין מודיעין ראשי החליט "שלא להעניק פיצוי לבני המחזור שבנדון". (3) העותרים עברו למסלול משפטי, ופניית בא כוחם לצה"ל נענתה בידי היועץ המשפטי לחיל המודיעין (מכתבו מיום ד' במרחשון תשס"ו - 8.11.05), כי אין המדובר בזכות מוקנית, כי בטפסי החתימה לקבע נאמר שזכויות ייקבעו בהתאם לפקודות הצבא מעת לעת, וכי אין מדובר בשינוי מדיניות הצופה פני עבר. נטען עוד כי לא ניתנה הבטחה לדרגת שכר גבוהה מדרגת הכתף (קרי, דרגת שכר של סרן בדרגת כתף של סגן - א"ר) בשנת הקבע הראשונה, וכי בחירת המערערים בקצונה היא עניין ערכי, ואף אם השתכרו פחות מנגדים שלא בחרו במסלול קצונה בשנה ראשונה, כפי שטענו, יש לבחון את מצבם במשקפי עתיד ופוטנציאל. (4) העתירה הוגשה בדצמבר 2005, ובמהלך 2006, כאמור, השתחררו העותרים מצה"ל. נטענו בעתירה שינוי מדיניות למפרע ופגיעה בזכויות מוקנות, כיון שהעותרים הסתמכו על המדיניות הישנה, ואין נימוק מיוחד לפגיעה רטרואקטיבית בהם. הוצג גם אינטרס הסתמכות של העותרים, שכנטען לא הובהר להם כי צה"ל עשוי לחזור מהבטחתו ומהמדיניות הקיימת. כן נטענו חוסר סבירות קיצוני והיעדר מידתיות, ופגיעה באמונו של ציבור המיועדים לשירות ביטחון על-ידי אי מימוש הבטחות. עוד הוצבע על כך שקצין בחיל הים המקביל לעותרים בתפקידו, נהנה מן ההטבה. (5) לעתירה צורפו שני תצהירים. בשניהם, מאת מפקדים לשעבר של שניים מן העותרים לפני קורס קצינים ובמהלכו, נאמר כי המצהירים סיפרו לעותרים הללו על תנאי השכר המקובלים, לרבות קבלת תקן סרן החל מהשנה הראשונה. לא ניתנה על-ידי המצהירים התחייבות שהעותרים יקבלו את ההטבה, כיוון שהם לא היוו גורם מוסמך להתחייבות, אך הצהירו מתוך ידיעה על מה שהוענק בשיגרה. ג. (1) בתגובת המשיבים נאמר כי לא הובטחה לעותרים "זכאות כלשהי לדרגת שכר הגבוהה מדרגתה במהלך שנת הקבע הראשונה...". נמסר, כי במחזורים שקדמו לעותרים אכן איפשר האוצר שיבוץ קצינים בוגרי חמ"ן תלפיות לפנים משורת הדין במינוי שמעל דרגת הכתף, כחלק מפרקטיקה כללית יותר, אך לא ניתנה כל הבטחה שלטונית לעותרים כי גם הם יזכו למינוי כזה. לא הובאו אסמכתאות להבטחה, וראיה לדבר - כך נטען - כי אף בתצהירים שהוגשו מטעם העותרים נזהרו המצהירים, כפי שמסרו, מהתחייבות של ממש. לגופם של דברים, התקופה בה מדובר היתה של קיצוצים תקציביים בצה"ל, ובעבודת מטה הוחלט כי מינוי בדרגה גבוהה יינתן רק מן השנה השניה; הדבר חל על מספר רב של קצינים באגף המודיעין, ולא על העותרים בלבד. (2) נטען עוד מטעם המשיבים, כי העתירה הוגשה בשיהוי - הגם שההחלטה הרלבנטית ניתנה ביוני 2003 הוגשה העתירה בדצמבר 2005, והמדינה כילכלה את צעדיה על פי ההחלטה. (3) לגוף הדברים מטעימים המשיבים, כמקובל בתגובות צה"ל בכגון דא, כי אין חיילי צה"ל בחינת עובדים, וזכויותיהם נקבעות על פי פקודות הצבא. הגם שלפני 2003 ניתן לקצינים במצבם של העותרים מינוי בתקן סרן כבר עם כניסתם לקבע, השינוי בפרקטיקה זו היוה שינוי לגיטימי במדיניות כלכלית, לשם חיסכון בכספי ציבור בעיתות משבר תקציבי. לא היתה איפוא פגיעה למפרע, ויתרה מזו, אפילו היה המדובר בשינוי רטרוספקטיבי, הוא בא כנטען בגדרן של נסיבות לגיטימיות מיוחדות, נוכח הקיצוצים התקציביים; ואף אם קצין מסוים בחיל הים נהנה מן ההטבה, הנה יושמו הקיצוצים בכל זרוע בצה"ל בעבודת מטה שונה, ועל כן אין זו הפליה. (4) לתשובה צורף, בין השאר, הטופס החתום על-ידי אחד העותרים בהתחייבותו לקבע, ונאמר בו בין השאר כי "תנאי שירותי במשך התקופה עליה התחייבתי, יהיו לפי תנאי שירות הקבע כפי שיפורט מזמן לזמן בהוראות הפיקוד העליון ו/או בפקודות המטה הכללי". ד. (1) בדיון בפנינו נטען בפי בא כוח העותרים, כי לא נעשה דבר על-ידי רשויות צה"ל באשר ליישומן של הערות בית משפט זה בפסקי דין אחדים בדבר הצורך לפתוח שערי התדיינות לחיילים בערכאות דיוניות. במקרה דנא, כנטען, ישנו אי סבירות קיצונית בהחלת ביטול ההטבה על העותרים, ונוצר משבר אמון. לעניין זה הוצג מסמך של חיל המודיעין מיום 23.1.07 שלפיו, נוכח "משבר סרנים" (קרי, מחסור בקצונה צעירה בקבע), ניתן ככלל מינוי סרן לכל מי שסיים שירות חובה מ-1.1.07 ושחתם לשנתיים של קבע. נטען איפוא כי העותרים הם "דור ביניים" שלפניהם ולאחריהם ניתנה ההטבה. (2) באת כוח המדינה ציינה לשאלתנו כי קבלת העתירה משמעה מתן ההטבה (כאמור) למספר רב של אנשים, בהוצאה תקציבית של כמספר מיליוני ש"ח. עוד הוסיפה, כי אין מדובר בהבטחה מינהלית, גם על פי התצהירים שהוגשו. כן הטעימה, כי נעשית עבודת מטה באשר לטיפול במשפטים הקשורים בשירותם של אנשי קבע, בעקבות הערותיו של בית משפט זה בפסיקתו. עוד נאמר, כי לעותרים לא היתה מראש זכות להטבה, ועל כן גם לא ניטלה מהם ההטבה. ה. (1) נפתח ונאמר, כי אין מקום לקבל את טענת השיהוי. העתירה הוגשה קצת יותר מחודש לאחר תשובתו של היועץ המשפטי לחיל המודיעין לעותרים. אכן, מן המפורסמות במשפט המינהלי כי שיהוי הוא עילה לאי היעתרות לעתירה (בג"צ 453/84 איתורית נ' שר התקשורת, פ"ד לח(4) 620); כך גם בנושאי הסתמכות תקציבית (בג"צ 7053/96 אמקור נ' שר הפנים, פ"ד נג(1) 193); ובאת כוח המדינה איזכרה גם את דברי בית משפט זה בבג"צ 410/78 מילס ישראל נ' שר האוצר, פ"ד לג(1) 271, 273-272 כי אף כשמנוהל משא ומתן (ובנידון דידן לא נוהל משא ומתן כנטען) "מגיע רגע מסוים אשר ממנו ואילך... פניות נוספות הן מיותרות ... מתחילה לרוץ תקופת שיהוי" (השופט - כתארו אז - ברק). (2) ואולם, כשהמדובר באנשים צעירים המבקשים לעתור נגד צה"ל, עתירה שסיכוייה, גם על פי הנסיבות הדיוניות והראייתיות של התדיינות בג"צית, אינם מובנים מאליהם, על ההוצאות הכרוכות בכך, אין לבוא עמם חשבון. לא ייפלא שהעותרים ניסו שוב ושוב לפנות לרשויות עד שעתרו, ובנסיבות ספציפיות אלה אין לראות שיהוי. ו. (1) בית משפט זה כבר עמד לא אחת על הקושי שבטיפול פרטני בנושאים הקשורים לשירות בצה"ל (וכן נושאים מסוימים הקשורים בלובשי מדים אחרים), ועל הצורך כי הערכאה העוסקת בכך תהא ערכאה דיונית. כך נאמר בבג"צ 6651/05 רס"ן אהרן (רוני) שפירא נ' ר' אכ"א (טרם פורסם): "האם מוצדק הימשכה של המציאות לפיה תיקיהם האינדיבידואליים של משרתי הקבע נידונים בבית משפט זה ולא במקום הראוי, הטבעי, וההוגן מבחינת עשיית הצדק הפרטני, ולוא בגלל האפשרות לשמוע ראיות - בית הדין לעבודה או בית המשפט לעניינים מנהליים? לדידי יש מקום להסדרת הנושא, והדברים נאמרים במשנה תוקף כשהמדובר בשוטרים ובסוהרים, שחלק מענייניהם כבר נדון בבית הדין לעבודה. כל זאת למצער מנקודת מבטם של החיילים, השוטרים והסוהרים, שבירור מלא עד תום של ענייניהם קשה במצב הנורמטיבי הנוכחי; אך איני מקל ראש גם בעומס שעתירות אלה יוצרות בבית משפט זה, שלא לכך נועד. לוא דעתי נשמעה, היה המחוקק נותן דעתו לשינוי המצב, ויפה שעה אחת קודם; בהיעדר שינוי חקיקתי, שהוא דרך המלך, תמהני אם לא תבוא שעה שלא יהא בה מנוס מפרשנות שיפוטית מתאימה" (ההדגשות במקור)." בית המשפט חזר על כך גם בבג"צ 5770/05 ויזל נ' מפכ"ל משטרת ישראל (טרם פורסם) (השופטת חיות); בג"צ 1425/06 רס"ב י.ע. נ' ראש אכ"א (טרם פורסם) (השופטת ברלינר); בג"צ 6337/06 אדלר נ' הרמטכ"ל (טרם פורסם). בעניין אחרון זה נאמר, כי "כבר נלאה הקולמוס מהתריע על כך שבית משפט זה אינו הפורום הראוי לדון בשאלות פרטניות של פלוני בצה"ל ובפיטורין מן המשטרה ומשירות בתי הסוהר, שכן מעורבים בהן ענייני עובדה וענייני משפט, וככל שהמדובר בחלק העובדתי, נגרע חלקו של איש המדים, הוא אינו זוכה למלוא יומו השיפוטי, כיוון שבית משפט זה אינו אמון - כדרך עבודתו - על חקירות עדים ועל בדיקת מהימנותן של ראיות". נציין כי באת כוח המשיבים הזכירה עבודת מטה הנערכת בנושאים שהועלו בפסקי הדין הללו. לדעתנו, יפה שעה אחת קודם, ואנו מאמינים כי על העוסקים בכגון דא במערכת להתייחס לנושא כאילו בעצמם או בבנם או בבתם היה מדובר, בחינת "דעלך סני, לחברך לא תעביד", מה ששנוא עליך אל תעש לחברך (בבלי שבת ל"א א', מפי התנא הלל הזקן). (2) אמנם המקרים האופייניים לבעייתיות זו עניינם עצם השירות, פיטורים הימנו וכדומה, שבהם קשה מאוד, בהיעדר שמיעת ראיות בבית משפט זה כמקובל בבית משפט דיוני, לאפשר התמודדות ראויה. המקרה דנא שונה במובן זה, שכמעט אין מחלוקת עובדתית. אך המדובר לעת הזאת באנשים שהשתחררו מצה"ל, וחיים את חייהם האזרחיים, ועל כן בפועל, הגם שההליך הוגש כעתירה במשפט המינהלי, כיום עסקינן בתביעה כספית. כאמור, וכמובן נאמרים הדברים כולם בלא קביעת מסמרות, הטענה היא, כי המינוי לתקן סרן היה ניתן בעבר על פי פרקטיקה נהוגה, ואין המדינה חולקת על כך. העותרים טוענים, כי מפקדיהם מסרו להם על ההטבה, ודבר זה היה חלק משיקוליהם בחתימה לשנתיים בקבע. הטבה זו גם "קמה לתחיה" ב-2007 לאחר שבוטלה ב-2003. שאלה היא גם מה משמעות העובדה שקצין בחיל הים קיבל את ההטבה לאחר הביטול בחיל המודיעין. הטענה מנגד היא, כי לא ניתנה הבטחה מינהלית ישירה ומתועדת מפי הגורם המוסמך להבטיחה וכי אין חולק על כך. (3) אכן, בית משפט זה התערב בעבר בנושאי תנאי זכויות פרישה מסוימות של משרתי קבע (בג"ץ 5060/96 קהלני נ' ראש הממשלה, פ"ד נד(3) 270 (ברוב דעות של הנשיא ברק והשופט זמיר מול דעת מיעוט של השופטת - כתארה אז - ביניש); ראו גם בג"ץ 3363/91 רפל נ' שר הבטחון, פ"ד מו (1) 397). (4) ואולם, התערבות בגדרי המשפט המינהלי היא עניין שבשיקול דעת, ובסופו של יום, משמדובר בעותרים שאין מדובר עוד על שירותם בצה"ל אלא בתביעת חוב כספי, ומכיוון שגם לא ראינו עילות התערבות מובהקות בגדרי המשפט המינהלי, סבורים אנו כי המקום הדיוני הנאות הוא בית המשפט האזרחי, בלא קביעת מסמרות לעיצומם של דברים. השאלה היא אם נתגבש, במובנו של המשפט האזרחי, חוב לעותרים, ואם תוגש לגביה תביעה, תהא נתונה להכרעתו של בית המשפט האזרחי כאמור. (5) בסופו של יום תישאל השאלה, האם נקנתה לעותרים זכות משפטית במשפט האזרחי באשר לתביעתם, או שמא - כלשון המשפט העברי (משנה בבא מציעא ו' א') במחלוקת שכר שנתגלעה "אין להם זה על זה אלא תרעומת", כלומר, לא בזכות משפטית עסקינן אלא בטרוניה מוסרית; ראו גם פסקי דין ירושלים בדיני ממונות ובירורי יהדות, ו' קנ"ט, קס"א (הרבנים לוין, ביבס ושרגא); אנציקלופדיה תלמודית ו', תפ"ג (ערך גרמא בנזיקין). ז. נוכח כל האמור, איננו נעתרים לעתירה. בנסיבות לא נעשה צו להוצאות. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' אלון: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. תוספות שכרצבאשירות קבע