פיטורים של מאמן - חוק הספורט

להלן פסק דין בנושא פיטורים של מאמן - חוק הספורט:

פסק דין

השופט שמואל צור

1.     המשיב הועסק כמאמן ספורט במועדון הג'ודו מכבי הרצליה (המשיבה מס' 2; להלן המועדון או הקבוצה) ופוטר. בעקבות פיטוריו, הגיש המשיב תביעה לבית הדין האזורי בתל אביב לתשלום שכר עבודה של חודש ינואר 03, שכר עבודה בקייטנות ובתחרויות, פיצויי פיטורים, פיצוי על פיטורים שלא כדין ועל פגיעה במוניטין, פיצוי על אבדן השתכרות, הודעה מוקדמת, דמי חופשה, דמי הבראה והחזר נסיעות.

2.     בעקבות הגשת התביעה, הגישו המערערים בקשה למחיקתו של המערער מס' 1 מכתב התביעה בשל כך שאין יריבות בין הצדדים ולעיכוב ההליכים בשל הסדר של בוררות הקיים בין הצדדים מכח סעיף 10 לחוק הספורט תשמ"ח-1988 (להלן - חוק הספורט) וסעיף 5 לחוק הבוררות תשכ"ח-1998 (להלן - חוק הבוררות). בית הדין האזורי (השופט שמואל טננבוים; תיק בש"א 3137/04 בתיק עב' 2807/04) דחה את הבקשה על שני מרכיביה. אשר למחיקת המערער מס' 1 קבע בית הדין האזורי קבע כי אמנם אין יריבות בינו לבין המשיב, אך נוכח טענות שונות המפורטות בכתב התביעה נגד מערער זה, אין מקום למחיקתו מכתב התביעה על הסף. לדעת בית הדין יש לאפשר למשיב להוכיח טענותיו נגד המערער מס' 1 במסגרת הדיון לגופו.

     אשר לבקשה לעכב את ההליכים בשל הסדר בוררות, בית הדין האזורי סבר אומנם כי יש מקום להיענות לבקשה כשמדובר בבוררות מכח חוק, אף אם מדובר בתביעות המעוגנות בחקיקת המגן, אלא שחזקה עליו פסיקת נשיא בית הדין הארצי בסוגיה זו לפיה זכויות מתחום משפט העבודה המגן, אינן יכולות להוות נושא לבוררות (ברע 1504/02 הפועל באר שבע ואח' - אפרים צבי ואח'; לא פורסם).

3.     על החלטה זו הגישו המערערים בקשה לרשות ערעור (בר"ע 810/05) והרשות ניתנה להם (החלטה מיום 25.12.05). בבקשה לרשות ערעור, כמו גם בערעור עצמו, טענו המערערים כי הלכת התקדים המחייב אינה חלה בבתי הדין לעבודה ועל כל פנים, החלטה בבקשה לרשות ערעור אינה בבחינת תקדים המחייב ערכאה נמוכה.

     לעצם העניין טענו המערערים כי חוק הספורט מאפשר יצירת הסדר של שיפוט פנימי בלעדי להתאחדות הספורט או לאגוד ספורט בעניינים שנקבעו בתקנון והסדר שכזה קיים בתקנון איגוד הג'ודו ומכוחו יש לברר את כל התביעות בין המשיב, כמי שהיה מאמן במועדון, לבין המועדון עצמו במסגרת שיפוט פנימי זה. לטענת המערערים, מדובר בבוררות חובה תקנונית מכח חוק המצדיקה עיכוב ההליך שהוגש בבית הדין האזורי והפנייתו למסגרת השיפוט הפנימי. כמו כן טוענים המערערים כי לא היתה הצדקה להשאיר את המערער מס' 1 כצד להליך בשל כך שלא היה מעסיקו של המשיב.

המשיב תומך בפסיקת בית הדין האזורי. לטענתו, קיימת לבית הדין סמכות לדון בתביעה. לטענתו, מדובר בזכויות קוגנטיות שאינן יכולות לשמש נושא להסכם ולבוררות. לטענתו, המשיב לא היה חבר המועדון, או באגוד הג'ודו, כך שאין תקנון האיגוד - על סעיף השיפוט הפנימי שבו - חל עליו. מוסיף משיב וטוען כי השיפוט הפנימי לפי חוק הספורט אינו בוררות על פי דין. אשר לעניינו של המערער מס' 1 טוען המשיב כי תביעתו היא להרמת מסך ההתאגדות של המועדון כלפי מערער זה וגם מטעם זה אין להתיר העברת העניין לבוררות.

4.     לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, אנו מחליטים לדחות את הערעור. נעמוד על מספר עיקרים הנוגעים לסוגיה שבפנינו.

התקדים המחייב
5.     בית הדין האזורי ראה עצמו כפוף לפסיקת בית הדין הארצי לפיה אין להעביר לבוררות נושאים בהם זכויות העובד מקורן במשפט העבודה המגן. בית הדין האזורי הסתמך לעניין זה על החלטה של נשיא בית הדין הארצי לעבודה הדוחה בקשה לרשות ערעור.

     בקשר לכך טוענים המערערים כי הלכת התקדים המחייב אינה חלה בבתי הדין לעבודה. לטענתם, סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה קובע את עקרון התקדים המחייב אך הוא לא הוחל על בתי הדין לעבודה מכח סעיף 8(א) לחוק בית הדין לעבודה. טענה זו דינה להידחות. סעיף 8(א) האמור עניינו במעמדו של שופט בית הדין והוא מחיל על שופט של בית הדין הוראות מיוחדות מחוק יסוד: השפיטה, כגון - שלא יתמנה שופט אלא אזרח ישראל (סעיף 5 לחוק היסוד) או שכהונת שופט תתחיל מעת שהצהיר הצהרת אמונים ותסתיים אך במקרים שנקבעו (סעיף 7 לחוק היסוד) ועוד. סעיף 8(א) לחוק בית הדין לעבודה אינו בא להשמיע לנו שכל הוראה מחוק יסוד: השפיטה שלא נזכרת בו לא תחול בבתי הדין לעבודה. טענה שכזו מופרכת על פניה ולא יכולה להתקבל. פסיקת בית הדין הארצי מחייבת ומנחה את בתי הדין האזוריים מעצם מעמדו של בית הדין הארצי כערכאת ערעור (סעיף 26 לחוק בית הדין לעבודה). מכח מעמד זה עיצב בית הדין לעבודה מאז הקמתו את משפט העבודה ופיתח אותו וממשיך לפתח אותו אף כיום. תפקיד זה לא ניתן להעשות בלא מתן תוקף לעקרון התקדים המחייב ביחסים שבין בית הדין הארצי לבתי הדין האזוריים. טענה המערערים משמעה קעקוע של אבן פינה זו, טוב היה אילולא נטענה והיא לא תתקבל.

6.     מוסיפים המערערים וטוענים כי שגה בית הדין האזורי בכך שהסתמך על החלטה של נשיא בית הדין הארצי הדוחה בקשה לרשות ערעור שהרי החלטה שכזו אינה בבחינת תקדים מחייב. טענה זו נכונה שהרי נפסק כי -

"החלטה בבקשה לרשות לערער, אינה קובעת מימצא ואיננה משמשת מעשה בית-דין או תקדים וכל פועלה האופרטיבי הוא אך לקבוע שאין קיימת עילה מספקת לתת למבקש רשות לערער;...".

(רע"א 7152/94 שידלוב נגד קיהן; לא פורסם; תקדין עליו 96(1),8).

אולם אין בטענה זו כדי להועיל למערערים לגופם של דברים, כפי שנסביר להלן.

בתי הדין לעבודה והליכי בוררות
7.     בתי הדין לעבודה הוסמכו בסמכות ייחודית לדון בתביעות בין עובד למעביד שעילתן ביחסי עובד ומעביד (סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969) והדברים ידועים. עם זאת, לפי סעיף 28 לחוק בית הדין לעבודה. "שום דבר בחוק זה לא יתפרש כאילו הוא בא למנוע מסירת עניין פלוני לבוררות;..." מכח הוראה זו מכבדים בתי הדין לעבודה הליכי בוררות שהוסכמו בין צדדים או הסדרי שיפוט פנימיים הקיימים ביחסים שבין עובד למעבידו ובמקרים מתאימים מורים על עיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות.

8.     אולם בוררות אינה מילת קסם ואף לה יש גבולות ומגבלות. מגבלה עיקרית הנוגעת לבוררות מקורה בסעיף 3 לחוק הבוררות הקובע לאמור:

"סייג להסכם

3.     אין תוקף להסכם בוררות בעניין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים".
     
הוראה זו היא העוגן לפסיקת בית הדין הארצי ולפסיקת בית המשפט העליון כי "סכסוך בין עובד ומעביד בדבר זכותו של עובד על פי אחד מחוקי המגן בתחום יחסי העבודה אינו יכול להמסר להכרעת בורר" (בג"צ 760/79 דיין נגד בית הדין הארצי לעבודה; פ"ד ל"ד(3). 820, 824). מסביר בעניין זה בית המשפט העליון מפי השופט ברק:

3.     הוראות חוק מגינות בתחום יחסי העבודה באות להחליף את ההסדרים ההסכמיים שבין העובד למעביד בהסדר סטטוטורי. מטרתו העיקרית של הסדר זה להגן על זכויותיו של העובד, אך הוא בא גם להבטיח את האינטרס של המעביד והציבור בכללו, כפי שאומר בית הדין הארצי לעבודה:

     "ככל שהתרחבה רשת משפט העבודה, המסדיר, חדלו יחסי עבודה ותנאי עבודה להיות תלויים בחללו של 'רצון הצדדים', ונהיו יותר ויותר שזורים ונתמכים ברקמת הוראות חוק והסכמים שתרמו לתקנת הציבור, שכן הוראות אלה היו גם לתועלת המעבידים, שראו בביצוען ערובה להתחרות הוגנת בינם לבין עצמם, ומשק המדינה אף הוא יצא נשכר מקיום תנאי עבודה משופרים ומתוקנים יותר (לג/12-3 (לג/12-3 איליה צ'יבוטרו נגד אטלקה אברהם, פד"ע ד 173, 177)".

     אופי ציבורי - קוגנטי זה של ההוראות המגינות - אשר לעתים אף מתלווה סנקציה פלילית על הפרתן - מביא לידי כך שאין הן יכולות לשמש נושא להסכם בין הצדדים. הצדדים לא יצרו את הזכות, והצדדים אינם יכולים להסכים עליה ולשנותה. הזכות היא פרי החוק, הנותן ביטוי למדיניות סוציאלית שביישומה ענין לציבור כולו (לב/32-3 מרלן פרוימוביץ נגד ישראל בר-אדון, דן בר-אדון, פד"ע 39)). "שאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתם כשבאו לשמור על עובד מפני ניצול" (דברי השופט ויתקון בע"א 309/63 (החברה להנדסה חקלאית לישראל בע"מ נגר בנימין גאג'י, פ"ד יח(3) 290, 295). בע' 295). על כן פסק חברי הנכבד השופט י' כהן בבג"צ 115/71 הנזכר כי:

     "החובה לשלם פיצויי פיטורין ודמי חופשה כאשר קיימים יחסי מעביד ועובד אינה יכולה לשמש נושא להסכם חפשי בין הצדדים, שבו רק רצונם הוא הקובע, אלא אלה ענינים שהמחוקק ראה בהם ענין ציבורי ולפיכך קבע בחוקים הוראות להגנה על העובד, שאין להתנות עליהן (ע' 220)".

(שם בעמוד 823).

עקרון זה שריר וקיים (בר"ע 1504/02 הפועל באר-שבע ואח' - אפרים צבי ואח'; לא פורסם) והוא מנחה אותנו בפסיקתנו.

9.     אולם עקרון זה כללי מידי ולא תמיד הוא מעניק פתרון מלא ומדויק לעניין העומד לדיון בבית הדין. שלוש הבהרות נוגעות לענייננו ומן הראוי לעמוד עליהן:

האחת - העקרון כי אין להעביר לבוררות הכרעה בסכסוך שעניינו זכויות ממשפט העבודה המגן יחול גם על סכסוך בדבר קיומו של תנאי מוקדם לקיומה של אותה זכות, אם המטרה החקיקתית העומדת ביסוד הזכות המוגנת תסוכל במקרה שההכרעה בתנאי המוקדם תידון בבוררות. כך, למשל, זכותו של עובד לפיצויי הלנת שכר מקורה במשפט העבודה המגן ולכן לא ניתן להסכים עליה או להעביר לבוררות. אך ביסוד זכות זו יכולה להתעורר שאלה מוקדמת באשר לעצם הזכות לשכר, נושא שעליו עצמו ניתן להסכים ולכן ניתן להעבירו לבוררות. בקשר לכך ניסח בית המשפט העליון את הכלל לפיו -

"מקום שחוק מגן יוצר זכות שאינה יכולה לשמש נושא להסכם בין הצדדים (ועל כן גם אינה בת בוררות), אף קיומו של תנאי מוקדם המהווה יסוד לקיומה של אותה זכות אינו יכול לשמש נושא להסכם (ועל כן אף לא לבוררות) בין הצדדים, אם הסכם כאמור עשוי להכשיל את המגמה החקיקתית העומדת ביסוד יצירת הזכות עצמה, או מגמה חקיקתית רלבנטית אחרת".

(בג"צ 760/79 הנ"ל, בעמוד 824 ו').

השניה - לא אחת מגיעות לבתי הדין תביעות במיגוון של עניינים שחלקם מבוססים על משפט העבודה המגן וחלקם לא. ראינו כי כיבוד הוראות הבוררות מתייחס לאותם עניינים שאינם מעוגנים במשפט העבודה המגן (למשל - סכסוך בעניין גובה שכר עבודה שמקורו בחוזה אישי שמעל לשכר המינימום) ואילו העניינים שמתחום המשפט המגן יידונו בבית הדין לעבודה. מצב זה הינו פוטנציאל לפיצול הדיון, דבר שהוא אפשרי אך לא תמיד רצוי (ע"א 532/86 המועצה לייצור ולשיווק פרחי נוי נ' פרחי שומרון סלע בע"מ, פ"ד מג(1), 252, 258). בקשר לכך נתון לבין הדין שיקול דעת אם להעביר חלק מנושאי הדיון לבוררות, זאת מכח סעיף 5(ג) לחוק הבוררות. במסגרת שיקול הדעת יבחן בית הדין מהם עיקר העניינים שבתביעה תוך שהוא נותן דעתו, בין השאר, לעקרון של "הלך הטפל אחר העיקר" (בג"צ 760/79 הנ"ל בעמ' 827 א').

השלישית - בדברנו על משפט העבודה המגן הכוונה היא לא רק לזכויות המעוגנות בחוק אלא גם לזכויות אישיות ושמקורן בהסכמים קיבוציים עליהן לא ניתן לוותר לפי סעיף 20 לחוק הסכמים קיבוציים תשי"ז-1957.

שיפוט פנימי לפי חוק הספורט
10.     חוק הספורט מסדיר את העיסוק בענפי הספורט השונים ובין היתר הוא מסמיך התאחדות ספורט או אגוד ספורט לקבוע תקנונים ובהם הסדרים של שיפוט פנימי. לעניין זה נקבע בסעיפים 10 ו-11 לחוק הספורט כך:

"תקנונים"
10.     (א)     התאחדות או איגוד יתקינו תקנונים שיסדירו את
הניהול התקין של הענף או של ענפי הספורט שהם מרכזים, לרבות תקנונים בדבר משמעת, שיפוט פנימי, העברת ספורטאים - בכפוף לסעיף 11א, ותשלומים לספורטאים, למאמנים ולבעלי תפקידים אחרים.

מוסדות שיפוט פנימיים
11.     הסמכות הבלעדית לדון ולהחליט בעניינים הקשורים לפעילות במסגרת התאחדות או איגוד, תהיה בידי מוסדות השיפוט הפנימיים שנקבעו בתקנון; החלטות ערכאת השיפוט הפנימית העליונה בענייני משמעת יהיו סופיות ואין לערער עליהן לפני בית משפט".

מכח הוראות אלה התקין איגוד הג'ודו בישראל תקנון (נספח מב/2 לבקשת המערערים לעיכוב הליכים בבית הדין האזורי; להלן - התקנון). על פי סעיף 9 לתקנון, אחד ממוסדות האגוד הוא ה"מוסד לבוררות" הפועל על פי תקנון מיוחד משלו (סעיף 9(ז) לתקנון). סעיף 2 לתקנון המוסד לבוררות קובע מהם נושאי הבוררות, לאמור:

"א.     כל סכסוך שבין קבוצה לספורטאי ובין ספורטאי לקבוצה המתייחס לרישום, העברות והסגרים.

ב.     כל סכסוך הנוגע ליחסים החוזיים שבין קבוצה לספורטאי או בין ספורטאי לקבוצה.

ג.     כל סכסוך בין קבוצה לקבוצה הנובע מהסכם בינהן ועניינו במישרין או בעקיפין רישום והעברה של ספורטאי הנמנה על שורותיה של אחת מהקבוצות הנוגעות לסכסוך.

ד.     כל סכסוך בין ספורטאי לאיגוד ו/או בין קבוצה לאיגוד הנוגע ליחסים החוזיים שבין קבוצה לספורטאי ובכל הנוגע לרישום ו/או העברות ושחרורים של ספורטאים.

ה.     כל סכסוך הנוגע ליחסים החוזיים שבין מאמן לקבוצה או בין קבוצה למאמן ו/או בין מאמן לאיגוד או בין האיגוד למאמן".

     
שילוב של הוראות חוק הספורט, הוראות תקנון איגוד הג'ודו והוראות תקנון המוסד לבוררות של איגוד הג'ודו, מעלה כי קיים הסדר המעוגן בחוק לפיו "כל סכסוך הנוגע ליחסים החוזיים שבין מאמן לקבוצה..." (סעיף 2(ה) לתקנון המוסד לבוררות) דינו להתברר במוסד לבוררות של האיגוד.

11.     אין חולק על תוקפן המחייב של הוראות החוק והתקנונים שהותקנו מכוחו, אלא שהוראות אלה אינן יכולות לעמוד אל מול זכויות הנתונות לעובד במשפט העבודה המגן כלפי מעסיקו. לא מתקבל על הדעת שזכויות קוגנטיות עליהן לא ניתן להתגבר בהסכמה ואשר לגביהן מסורה סמכות שיפוט ייחודית לבתי הדין לעבודה יתבררו במסגרת של "מוסד לבוררות" פנימי של איגוד ספורט זה או אחר. לא זו בלבד שמוסד השיפוט הפנימי נועד - מעיקרו ומעצם טיבו - לעסוק בסכסוכים מקצועיים הנוגעים לענף ספורט מסויים, אלא שאנשיו אינם שופטים ואין להם כישורים מקצועיים לדון בזכויות קוגנטיות מתחום משפט העבודה שלא לדבר על כלים דיוניים מתאימים לבירור זכויות אלה. בחינת תכליתם של דיני העבודה וחקיקת המגן אל מול

תכלית חוק הספורט, מוליכים בבירור למסקנה שהמקום הראוי לדון בזכויות עובדים מתחום המשפט המגן הוא בית הדין לעבודה ולא מוסדות השיפוט של אגודות הספורט. מסקנה זו אין בה כדי לגרוע מתפקידם החשוב של מוסדות השיפוט הפנימיים של אגודות הספורט הממשיכים להיות בעלי סמכות בתחומי פעילות רבים שמעבר למשפט העבודה המגן. לא יכול להיות ספק אפוא שב"התמודדות" בין סמכות השיפוט של בתי הדין לעבודה לבין סמכות השיפוט של מוסדות השיפוט הפנימיים של אגודי השיפוט, ידו של בית הדין לעבודה על העליונה בכל הקשור לבירור תביעות שמקורם במשפט העבודה המגן. זהו לא רק הדין המצוי על פי בחינת תכלית החקיקה וההלכה הפסוקה, אלא זה גם הדין הרצוי.


12.     מכל האמור לעיל עולה כי צדק בית הדין האזורי בהחלטתו שלא להעביר את תביעת המשיב לדיון במסגרת השיפוט הפנימית של איגוד הג'ודו. בקשר לכך נעיר כי לא נתנו דעתנו לשאלה אם קיימת הצדקה לפצל את הדיון ולהעביר חלק מן התביעה שאינה מעוגנת במשפט העבודה המגן אל המוסד לבוררות של איגוד הג'ודו. שאלה זו לא עמדה לדיון בבית הדין האזורי ואף לא בפנינו. בקשר לכך נוסיף ונעיר כי פשיטא שטעמים הנעוצים ביעילות הדיון מצדיקים לקיים דיון בכל הנושאים שעל הפרק במסגרת אחת ופיצול הדיון הוא חריג ויעשה כך מטעמים מיוחדים ומנומקים.


13.     אשר לערעור על אי מחיקתו של המערער מס' 1 מכתב התביעה, אף בכך צדק בית הדין האזורי בפסיקתו.     מחיקת נתבע מכתב התביעה בטרם התבררה התביעה אינה נעשית כדבר שבשיגרה. במקרה זה כתב התביעה מפנה כלפי המערער מס' 1 טענות הנוגעות אליו באופן אישי (למשל - סעיפים 5.5.6 ו-91 - 9.6 לכתב התביעה), ואין הצדקה בשלב זה להוציאו מתמונת הדיון רק בשל כך שהמעסיק של המשיב היה המועדון בלבד.


14.     סוף דבר - הערעור נדחה. המערערים יישאו בהוצאות המשיב בערעור זה בסכום של 5,000 ש"ח, בלי קשר לתוצאות הדיון בתיק העיקרי בבית הדין האזורי.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הסכם חסות ספורט

  2. עורך דין דיני ספורט

  3. היעלמות מסלולי סייף

  4. חובת ביטוח ספורטאים

  5. התיישנות תאונת ספורט

  6. זכויות יוצרים בספורט

  7. ביטוח צלילה ספורטיבית

  8. עורך דין לתביעות ספורט

  9. חוק הספורט, התשמ"ח-1988

  10. בניה ציבורית במגרש ספורט

  11. מעמד מאמני ספורט לאומיים

  12. חוק למניעת אלימות בספורט

  13. הגבלת תקופת השאלת ספורטאי

  14. זכויות שידור אירועי ספורט

  15. העברת סכסוך ספורט לבוררות

  16. דיני עבודה מול חוק הספורט

  17. תביעת לשון הרע במדור ספורט

  18. מועצה מייעצת לקידום הספורט

  19. חוק התגמולים ספורטאי מצטיין

  20. מוסדות שיפוט פנימיים בספורט

  21. תאונה עקב שימוש במתקן ספורט

  22. הפרת הסכם מנוי למועדון ספורט

  23. לשון הרע בראיון בערוץ הספורט

  24. פיטורים של מאמן - חוק הספורט

  25. פציעה בשיעור ספורט בבית הספר

  26. תביעה ייצוגית בנושא ערוצי הספורט

  27. חוק הצלילה הספורטיבית, תשל"ט-1979

  28. חוק הנהיגה הספורטיבית, התשס"ו-2005

  29. תקנות הספורט (ביטוח), התשנ''ה-1994

  30. פציעה בתחרות ספורט בחו"ל – ביטוח לאומי

  31. שחרור קטין מקבוצת כדורגל לפי חוק הספורט

  32. תקנות מס הכנסה (ספורטאי חוץ), התשנ''ח-1998

  33. תקנות הספורט (בדיקות רפואיות), התשנ''ז-1997

  34. עורך דין פציעות ספורט - ביטוח פעילות ספורט

  35. תקנות הצלילה הספורטיבית (תעודות), תש''ם-1980

  36. תקנות הספורט (חיוב בתעודת הסמכה), התשנ''ז-1997

  37. תקנות הנהיגה הספורטיבית (חובת ביטוח), התש''ע-2009

  38. תקנות הספורט (סמים ותכשירים ממריצים), התשנ''ו-1996

  39. תקנות הצלילה הספורטיבית (שירותי צלילה), תש''ם-1980

  40. תקנות הספורט (מידע בטופס הרשמה לאגודה), התשנ''ז-1997

  41. תקנות הצלילה הספורטיבית (מכשיר צלילה אישי), תש''ם-1980

  42. תביעה להשבת תכולת מחסן וכספים שנגנבו ממועדון ספורט לעיוורים

  43. תקנות הנהיגה הספורטיבית (תנאים להכרה בהתאחדות), התשס''ז -2007

  44. תקנות הצלילה הספורטיבית (הטלת חובת ביטוח על צוללים), תש''ם-1980

  45. תקנות הנהיגה הספורטיבית (רישיון למסלול מירוץ קבוע), התש''ע-2010

  46. תקנות הספורט (הוראות לענין כוח אדם רפואי וציוד עזרה ראשונה), התשנ''ט-1999

  47. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון