סיכויי הערעור בבקשה להארכת מועד

השיקול המרכזי בהכרעה אם להאריך את המועד להגשת ערעור הוא סיכויי הערעור. הן בפסיקת בית המשפט העליון והן בפסיקת בית הדין לעבודה נקבע, כי סיכויי הערעור מהווים שיקול שיש להביאו בחשבון בהליך שעניינו הארכת מועד להגשת ערעור או להגשת בקשת רשות ערעור. להלן החלטה בנושא סיכויי הערעור בבקשה להארכת מועד: החלטה בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה בתיק עב (חי') 3478/05 (כב' השופטת רימון-קפלן אביטל). פסק הדין ניתן ביום 1.2.07 והומצא לב"כ המבקש דאז, עו"ד אפק, ביום 1.2.07, כך שהמועד האחרון להגשת הערעור היה ביום 3.3.07. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 7.1.08, באיחור של כעשרה חודשים. הרקע לבקשה כפי שעולה מהמסמכים שבפני: המבקש עבד כמתמחה לעריכת דין במשרד המשיב. ביום 29.9.05 הגיש המבקש, באמצעות ב"כ דאז (עו"ד אפק) תביעה נגד המשיב לתשלום שכר בגין התקופה בה עבד אצל האחרון כמתמחה. ביום 28.12.06, הגיש עו"ד אפק בשם המבקש "בקשה להפסקת תובענה". בבקשה הסביר ב"כ המבקש דאז, עו"ד אפק, כי המבקש נעצר עד תום ההליכים, ולכן הוא מוגבל בניהול ההליך. ב"כ המבקש הסביר כי "בנסיבות אלה, מן הראוי להורות על הפסקת התובענה". לאחר שעיין בתגובת המשיב, נתן ביום 1.2.07 בית הדין קמא פסק דין ובו הוא "נעתר לבקשה ומורה על מחיקת התביעה". בית הדין הוסיף וקבע כי בשל ההליכים שהתקיימו עד להגשת הבקשה "...חידוש התביעה מותנה בתשלום הסך של 1,000 ₪ בתוספת מע"מ ע"י התובע (המבקש - א.א.) לנתבע (המשיב - א.א.) עד לא יאוחר מ-7 ימים לפני הגשת התביעה החדשה" (להלן - "פסק הדין"). ביום 28.10.07 שוחרר המבקש מהכלא לאחר מאסר של כ-13 חודשים. ביום 18.12.07 הגיש המבקש באמצעות עו"ד אפק בקשה לביטול פסק הדין ולחידוש התובענה. בית הדין קמא דחה ביום 19.12.07 את הבקשה לביטול פסק הדין וקבע כי מעבר לשיהוי הניכר בהגשתה, לא נמצאו טעמים שיצדיקו היענות לה. ביום 31.12.07 הגיש המבקש בעצמו לבית הדין קמא בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין, בקשה לביטול פסק הדין ובקשה לייצג את עצמו בנוסף או במקום בא כוחו עו"ד אפק. ביום 7.1.08 דחה בית הדין קמא את בקשות המבקש. המבקש הגיש לבית דין זה בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין קמא מיום 7.1.08. הבקשה לרשות ערעור נדחתה בהחלטת הנשאי מיום 28.2.08. בין לבין, ביום 7.1.08, הגיש המבקש לבית דין זה "בקשה דחופה ביותר (מטעמי זהירות) להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין" מיום 1.2.07 - זוהי הבקשה נשוא הליך זה. במסגרת הבקשה והתגובות נערכו מספר "סבבים" כתוצאה מחוסר הסדר בהגשת הבקשות והתגובות. בסופו של יום "הצדדים" השכילו להסדיר את "הסבבים" הנ"ל ולהגיש הודעה מוסכמת להגשת התגובות. להלן אתייחס בתמצית לטענות הרלוונטיות של הצדדים. נימוקי הבקשה להארכת מועד, אשר נתמכו בתצהיר המבקש, הם: פסק הדין הומצא למבקש עצמו רק ביום 17.12.07 והוא פעל באופן מיידי להגשת בקשה לביטול פסק הדין. הבקשה להפסקת התובענה הוגשה ללא ידיעתו ומהווה מעשה מרמה ו/או הונאה ו/או תרמית ו/או הפרת אמונים מצד עו"ד אפק. הסיבה להגשת הבקשה הינה סכסוך שפרץ בין המבקש לעו"ד אפק בגין אי הגשת כתב תביעה מתוקן לבית הדין קמא והתראת המבקש על הגשת תלונה ללשכת עוה"ד ותביעה משפטית נגד עו"ד אפק. עוד טען המבקש כי פסק הדין לא נשלח אליו ע"י בית הדין קמא ולא ע"י עו"ד אפק ומיד כשנודע לו על פסק הדין, היינו ביום 17.12.07, פעל להגשת הבקשות לביטול פסק הדין וזו שבפנינו להארכת מועד להגשת ערעור. עוד טען המבקש כי המשיב אף הוא מעורב במעשה המרמה. לטענת המבקש, הוא לא הגיש בקשה לביטול פסק הדין מיד עם הינתנו כיוון שהיה במאסר עד ליום 28.10.07. כמו כן, אם יבוטל פסק הדין סיכויי ההצלחה בתביעה גבוהים. סגירת דלתות בית הדין בפני המבקש הינה בגדר פגיעה בזכויות יסוד. ביום 8.1.08 הגיש המבקש בקשה משלימה לבקשה נשוא הליך זה (להלן - "הבקשה המשלימה"). בבקשה המשלימה נטען: פסק הדין התקבל אצל המבקש רק ביום 17.12.07, לכן הבקשה להארכת מועד (והערעור) הוגשו בתוך 30 הימים הקבועים לערעור, דבר המהווה טעם מיוחד להארכת מועד. נסיבותיו האישיות של המבקש - מאסר מיום 26.9.06 ועד ליום 28.10.07, סכסוך עם רעייתו, סגירת משרדו - מנעו מהמבקש לבדוק בעצמו את ההליכים בבית הדין קמא או לפעול בתיק בעצמו, ואלה מהוות 'טעם מיוחד' להארכת המועד. יש לפעול לפי הגישה הסלחנית הנוהגת בבית הדין לעבודה בהגדרת טעם מיוחד. המשיב התנגד לבקשה להארכת מועד, ביום 27.1.08, מנימוקים אלה: בעת שהמבקש שהה במאסר הוא ביקש מבא כוחו להגיש את הבקשה להפסקת התובענה. פסק הדין של בית הדין קמא ניתן לבקשת המבקש ולכן הוא מושתק מלבוא בשערי בית הדין. המצאה לידי ב"כ המבקש כמוה כהמצאה לידי המבקש עצמו. אין כל טענה לפיה לא קיבל בא כוח המבקש את פסק הדין לידיו ולכן יש לדחות את הטענה לפיה יש להתחיל במירוץ הימים להגשת הערעור ממועד המצאת פסק הדין לידי המבקש עצמו. כבר נפסק כי טעויות ו/או מחדלים הקשורים במבקש ו/או בא כוחו אינם מגיעים לכדי טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד להגשת ערעור. למבקש לא נגרם כל נזק כתוצאה מפסק הדין שכן הוא יכול להגיש את התביעה מחדש בכפוף לתשלום הוצאות בסכום של 1,000 ₪ בתוספת מע"מ. מכאן, שכל תכלית הבקשה היא להימנע מתשלום הסכום הנ"ל. בהתאם להלכה אף איחור של מספר ימים בודדים מצריך נימוקים וטעמים מיוחדים על מנת שבית הדין יעתר לבקשה, קל וחומר כשמדובר באיחור של כשנה. אין במקרה דנן נסיבות חיצוניות שלא היו בשליטת המבקש או בא כוחו אשר גרמו למחדל באי הגשת הערעור במועד אלא זלזול והתרשלות. סיכויי הערעור נמוכים. טענות של מרמה והטעייה יש להוכיח ברמה גבוהה של הוכחה מעבר למאזן ההסתברויות בהליך האזרחי. השכר שהרוויח המבקש קוזז, בהסכמתו, כנגד שכר הטרחה שהיה חייב המבקש למשיב. המשיב אף הנפיק תלושי שכר למבקש וחשבוניות מס כנדרש. לכל האמור יש להוסיף את העובדה שהתביעה הוגשה בחלוף שנה מסיום עבודתו של המבקש וממועד פיטורי המשיב מייצוג המבקש. ביום 13.2.08, הגיש המבקש תשובה לתגובת המשיב לבקשה להארכת מועד, אשר נתמכה בתצהיר המבקש, בה הוסיף: תגובת המשיב הוגשה ללא תצהיר לתמיכה בעובדות המפורטות בה ולכן יש לדחות את התגובה מסיבה זו בלבד או לחייב את המשיב להגיש תצהיר על מנת שייחקר עליו בפני בית דין זה. הונחה תשתית עובדתית ומשפטית בשתי בקשות המבקש, בתצהירים ובנספחים שצורפו להן. הנספחים המצורפים לבקשה הינם חלק מגוף הבקשה. אין כל מניעה להציג דברים על דרך הפניה. למבקש ייגרם נזק אם תוגש תביעה חדשה, כיוון שבאותו מקרה תתיישן התביעה לפיצוי הלנת שכר ויהיה עליו להוציא הוצאות לצורך הגשת התביעה מחדש. בהתאם לתקנות בית הדין יש להמציא את כתבי בית הדין לנמען גופו, בדואר רשום עם אישור מסירה. הנסיבות שהיו למבקש אינן בגדר זלזול או התרשלות אלא נסיבות חיצוניות שלא היו בשליטת המבקש. המבקש לא פנה לעו"ד אפק וביקש שיגיש את הבקשה להפסקת התובענה. ביום 16.3.08 הגיב המשיב לבקשה המשלימה: בית דין זה דחה בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש כמעט בגין אותה מסכת עובדתית. פסק הדין התקבל ביום 1.2.07. משבחר המבקש או בא כוחו שלא לערער על פסק הדין אין לו אלא להלין על עצמו. שליחו של אדם כמותו. קשות ככל שיהיו נסיבותיו האישיות של המבקש אין בהן כדי להצדיק מתן ארכה להגשת ערעור ולבטח אין בהן טעם מיוחד. המבקש היה מיוצג ע"י עו"ד אפק כל תקופת מאסרו. ורק לאחר שהמבקש הסתכסך עימו הוא הגיש את הבקשה לביטול פסק הדין בטענה של מרמה. טענות שאף העלה נגד המשיב בטרם הגיש את התובענה לבית הדין קמא. ביום 25.3.08 השיב המבקש לתשובת המשיב לבקשה המשלימה: הטענה בדבר דחיית בקשת רשות הערעור ע"י בית דין זה מהווה ניסיון חסר תום לב להשפיע על דעתו של בית דין זה בדונו בבקשה הנוכחית. הסיבה לעיכוב בהגשת הבקשה מקורה, ולו בחלקה, בנסיבות חיצוניות שהן מחוץ לשליטת המבקש. יצוג המבקש לא הופסק עת היה במעצר כיוון שלא גולו לו ההליכים שהתבצעו בבית הדין קמא. לאחר עיון בטענות הצדדים ובמסמכים שבתיק, אני קובע כי דין הבקשה להידחות וזאת מהטעמים שיפורטו להלן. על פי תקנה 73 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב- 1991 (להלן- תקנות בית הדין) המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי הוא שלושים יום מן היום שבו הומצא למערער פסק הדין. תחילה יש להתייחס לטענות המבקש כאילו הוא לא אחר את המועד. טענה זו אינה יכולה לעמוד. משהומצא פסק דינו של בית הדין קמא לב"כ המבקש דאז, נחשב הדבר כהמצאה למבקש גופו. ככל שיש למבקש טענות במישור היחסים שבין בא כוחו דאז לבין המבקש עצמו, הרי שטענות אלה אינן רלוונטיות כלל וכלל למישור היחסים שבין המבקש לבין המשיב. 12. בית הדין או הרשם רשאים להאריך את המועד להגשת הערעור "מטעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 125 לתקנות בית הדין). כבר נפסק כי אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הוא. 13. בית הדין מייחס משקל למידת האיחור בהגשת הערעור. כלל הוא שככל שהאיחור גדול יותר, כך יקשה על המבקש להצדיקו. במקרה דנן, מדובר באיחור משמעותי של כעשרה חודשים ולכן על המבקש לספק הסבר משכנע לעיכוב בהגשת הערעור. המבקש טען כי היה במאסר ולכן לא יכול היה לטפל בענייניו. בספרו של זוסמן נכתב כי "המבקש להראות טעם מיוחד לצידוק האיחור חייב לפחות לפרש את המועדים של האירועים הרלבנטיים ואינו יכול לצפות לכך שעל פי טענה כללית וסתומה שבתצהיר ישיג הארכת מועד". במקרה דנן, לא פרט המבקש בבקשה עצמה ואף לא בתצהיר שצורף לה, את הסיבה לכך שהמאסר שלל את יכולתו להמשיך ולטפל בענייניו. המבקש אף לא יישב את הסתירה בין יכולתו לבקש מבא כוחו להגיש את הבקשה להפסקת התובענה לבין העדר יכולתו לבחון את תוצאות הבקשה. זאת ועוד, המבקש השתחרר ממאסרו ביום 28.10.07. לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת למחדלו של המבקש לפעול בקשר להליכי הערעור - לא עד ליום 7.1.08 (מועד הגשת בקשה זו) ואפילו לא עד ליום 18.12.07 (מועד הגשת הבקשה לביטול ולחידוש התביעה). בהקשר זה יצוין כי, גם לאחר שהמבקש השתחרר ממאסר הוא פנה לבא כוחו, אשר המשיך לייצגו ואף הגיש עבורו בקשה לביטול פסק דין. לפיכך סבורני כי לא ניתן לקבוע כי במקרה זה התקיים "טעם מיוחד", אף לא על פי הגישה "הסלחנית" הנוהגת בבית דין. שכן, כבר נפסק שתנאי להחלת אותה גישה סלחנית הוא הוכחה כי "הסיבה לעיכוב מקורה לפחות בחלקה, בנסיבות חיצוניות שהן מחוץ לשליטתו" של מבקש האורכה. במקרה זה לא פורטו כל נסיבות שהן מחוץ לשליטתו של המבקש אשר אינן מאפשרות לו לנהל את ענייניו באמצעות עו"ד אפק - לא בעת מאסרו ולא עד ליום 18.12.07. 14. המבקש טען כי המשיב לא הגיש תצהיר בתמיכה לעובדות המפורטות בתגובותיו. בהתאם לפסיקת בית דין זה, ההוראה בתקנות סדר הדין האזרחי המחייבת תמיכה בתצהיר בכל בקשה אינה חלה בבית הדין לעבודה. לפיכך, אין חובה לצרף תצהיר לכל בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, והדבר תלוי בסוג הטענות המועלות בבקשה. מעיון בתגובת המשיב עולה כי הטענות המפורטות בהן ואשר רלוונטיות לצורך הכרעה בבקשה זו הינן טענות משפטיות, שאין צורך לתמוך אותן בתצהיר. 15. זאת ועוד - כידוע, קביעת מועדים על פי הוראת חוק או תקנות סדרי דין, לא נועדה לשרת רק את האינטרס הצר של שמירת הסדר, אלא גם לשרת את האינטרס של סופיות ההליך. שכן בחלוף המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור נוצרת אצל הצד שכנגד ציפייה לגיטימית לסופיות ההליכים, כאשר נפסק כי "ככל שאינטרס הסופיות של בעל הדין האחר הוא מובהק יותר, והסתמכותו על חלוף המועד ברורה יותר, כך יהיה מקום לדרוש שלטעם המיוחד ישווה אופי של העדר שליטה או תקלה שאינה רגילה או צפויה". במקרה דנן, הוגשה הבקשה באיחור של כעשרה חודשים, אין המדובר בארכה קצרה והמבקש לא עשה כל אותה תקופה מאום כדי להבהיר למשיב כי בכוונתו להשיג על פסק הדין ולפיכך נוצרה אצל המשיב ציפייה לגיטימית כי פסק הדין יוותר על כנו ובמידה והמבקש יהיה מעוניין בהמשך ההליכים הוא יפצה את המשיב בסכום של 1,000 ₪ בתוספת מע"מ. 16. המבקש טוען ובצדק כי שיקול מרכזי בהכרעה אם להאריך את המועד להגשת ערעור הוא סיכויי הערעור. הן בפסיקת בית המשפט העליון והן בפסיקת בית דין זה נקבע, כי סיכויי הערעור מהווים שיקול שיש להביאו בחשבון בהליך שעניינו הארכת מועד להגשת ערעור או להגשת בקשת רשות ערעור. במקרה הנוכחי סבורני כי סיכויי הערעור כמעט ולא קיימים. כפי שנפסק ע"י כבוד הנשיא בדחית בקשת רשות הערעור - פסק דינו של בית הדין קמא "עולה בקנה אחד עם הוראת תקנה 154 לתקנות (סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 - א.א.) ויישומה על ידי בתי המשפט". בקשת המבקש להפסקת התובענה בשל היותו במאסר והקושי הכרוך בניהול התובענה מבין כותלי הכלא, תוצאתה האופרטיבית היא מחיקת כתב התביעה. כל תכליתה של התקנה הוא לאפשר לתובע לחדש בשלב מאוחר יותר את התביעה ע"י הגשת כתב תביעה חדש באותה עילה. מכאן שעל פני הדברים החלטת בית הדין קמא למחוק את תביעת המבקש הינה החלטה נכונה. אוסיף ואציין כי המבקש לא הוכיח כלל שפסק הדין התקבל במרמה או בהונאה, אלא להיפך. כאמור, מעיון בתצהיר המבקש שצורף לבקשה לביטול פסק דין שהוגשה ע"י עו"ד אפק עולה כי המבקש היה מעוניין בדחיית בירור התובענה בשל מאסרו וכי ההליך שננקט, היינו בקשה להפסקת התובענה - הוביל לתוצאה שונה מהתוצאה לה קיוו המבקש ובא כוחו. ולכן אין המדובר במעשה מרמה כלל אלא לכל היותר בטעות משפטית. 17. בהקשר זה אציין למעלה מן הדרוש שגם אם הייתי סובר כי בית הדין קמא שגה בהחלטתו (ואיני סובר כך) לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה אליה הגעתי: ראשית, טענת המבקש כאילו נגרם לו נזק בדמות התיישנות פיצויי ההלנה, אינה מספקת. התביעה לבית הדין קמא הוגשה על סף תקופת ההתיישנות המקורית. המבקש סיים את תקופת ההתמחות במשרד המשיב ביום 15.10.04. תביעת המבקש הוגשה לבית הדין קמא ביום 29.9.05, היינו, 16 ימים בטרם חלוף תקופת ההתיישנות. במקרים של שיהוי שכזה לרוב נמנע בית הדין מלפסוק פיצויי הלנת שכר. שנית, סיכויי הערעור לא יכולים להבחן במנותק מחשיבות הענין. לעולם יערך איזון בין סיכויי הערעור מחד לבין חשיבות הענין מאידך. כאשר במסגרתו של אותו איזון תבחן מידת עיוות הדין וחומרתו. אם תמצא לאמר כי לעולם סיכויי ערעור יהוו 'טעם מיוחד', כי אז ירוקן מתוכן אינטרס סופיות הדיון. במקרה הנוכחי, אין המדובר בסגירת דלתות בית הדין בפני המבקש והוא יכול להגיש את תביעתו מחדש בבית הדין קמא, בכפוף לתשלום הוצאות. ממילא הסיכוי לפסיקת פיצויי הלנה נמוך. בנסיבות שכאלה לא יהיה זה מוצדק להעדיף את אינטרס המבקש על פני אינטרס סופיות הדיון. 18. סוף דבר - הבקשה נדחית. המבקש ישלם למשיב הוצאות משפט בסך של 2,000 ₪ תוך 30 ימים ממועד קבלת ההחלטה. לא ישולם הסכום במועד, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן ההחלטה ועד למועד התשלום בפועל. הארכת מועדערעור