סיבות להפחתת פיצויי הלנת שכר

הוגש ערעור על החלטת הפחתת פיצויי הלנת שכר מהנימוקים הבאים: א. הנתבעת שרויה במצב כלכלי קשה ביותר, בגינו נגררה להלנות שכר חוזרות ונשנות. חיובה בפיצויי הלנה מהווה סנקציה המופעלת לא כנגד הגורם המעוול אלא כנגד הקופה הציבורית, ולא יקדם את המטרה שלשמה נועד - הרתעת המעביד מלהלין שכרם של עובדיו, יטיל נטל כבד על הציבור כולו, ויפגע בשירותים החיוניים שמסופקים ע"י המועצה ובתיפקודה היומיומי. יוער כי הגם שבית הדין קמא קיבל את טענת הנתבעת לפיה עניין לנו במועצה שמצבה הכלכלי קשה מאד, ועל כן פסיקת פיצויי הלנה תכביד עליה מאד, הרי שצויין כי "מכיוון שחלק מטענות הנתבעת נטענו מבלי שצורפו מסמכים לביסוסן, לא נתן להם בית הדין משקל עת שקל את שיעור פיצויי ההלנה. ב. בית הדין הגיע לידי מסקנה לפיה חיוב הנתבעת בפיצויי ההלנה יכשיל כל נסיון להבראתה . ג. בית הדין נתן משקל לעמדת היועץ המשפטי לממשלה אשר הוגשה לתיק בית הדין. ד. בית הדין ייחס משקל לעובדה שהתובעים המתינו עם תביעותיהם עד לחודש 06/04 עת שהן מתייחסות לתקופה שהחל מחודש 12/02. ה. בית הדין הסתמך בפסיקתו גם על פסק הדין שניתן בעניין עירית לוד, וכן פסק דין נוסף שניתן בבית הדין האזורי בחיפה במסגרת תיק עב' 6103/98, אגברייה עלי נ. מועצה מקומית ערערה, ופסיקה נוספת שיצאה תחת ידי בית הדין האזורי בחיפה. להלן פסק דין בנושא סיבות להפחתת פיצויי הלנת שכר: פסק דין 1. המערערים הנם גימלאים של המשיבה, והגישו תביעה לתשלום גמלאותיהם ששולמו להם באיחור בצירוף פיצויי הלנת גימלה. הדיון בתביעה התברר בפני כב' השופטת איצקוביץ, הועבר לכב' הרשמת יעקובס (כתוארה אז), והיא גם זו שנתנה את פסק הדין. לאחר הגשת התביעות שולמו הגמלאות שלתשלומן עתרו התובעים, ונותרה המחלוקת בשאלת חיוב הנתבעת בפיצויי הלנה. או אז הגיעו הצדדים לידי הסכמה דיונית שקיבלה תוקף של החלטה, לפיה הסמיכו את בית הדין להכריע בשאלה האמורה לאור סיכומים בכתב שיגישו, ללא שמיעת ראיות. לאחר שהוגשו הסיכומים ניתן פסק הדין , במסגרתו החליטה כב' הרשמת להפחית את פיצויי הלנת הגימלה כדי שיעור של 25% שנתי מסכום כל גימלה במונחי נטו (להלן: "פסק הדין"). מכאן הערעור שבפנינו. 2. יוער כי עם קבלת הודעת הערעור בה עסקינן, הורה בית הדין על העברת עותק ממנה למשיבה, וחייב את הצדדים להודיע האם הם מבקשים שיקבע מועד לשמיעת טיעוניהם, או שמא מסמיכים הם את בית הדין להכריע בערעור על בסיס סיכומים בכתב. בתגובה להחלטה זו לא נתקבלה כל הודעה מצד המשיבה, בעוד שהמבקשים הודיעו כי הם מעוניינים להשמיע את טיעוניהם בפני בית הדין. בעקבות זאת נקבע דיון בפני בית הדין, (אליו לא הופיעה המשיבה), והושמעו טיעוני ב"כ המערערים. מתוך טעות טכנית לא ניתן פסק הדין בערעור עד הלום, ועל כך שלוחה למערערים התנצלותו של בית הדין. 3. להלן תמצית טענות המערערים - א. טעה בית הדין בהחליטו להפחית את פיצויי ההלנה תוך שהוא מייחס חוסר תום לב לתובעים, היות והגישו את תביעותיהם בחודש 06/04, בעוד שהגימלאות נשוא התביעות הינן בגין התקופה שמתחילה בחודש 12/02. ב. טעה בית הדין בהשתיתו את ההחלטה להפחית את פיצויי ההלנה על מצבה הכלכלי הקשה של המשיבה. זאת, מאחר ולא הונחה בפניו התשתית לצורך הקביעה לפיה אכן שרויה היתה המשיבה במצב כלכלי קשה, לא הוגשו בפניו מסמכים התומכים בטענה זו, והלכה למעשה, נכון לתקופה במהלכה הולנו גמלאותיהם של המערערים - לא היתה המשיבה שרויה במצב שהצדיק המנעות מתשלום הגמלאות. ג. במועד שבו הוסכם על מתן פסק דין לאור סיכומים נראה היה שאין נטושות בין הצדדים מחלוקות עובדתיות, והסכמה שכזו גם מגלמת בתוכה סוג של אמון מיוחד בין הצדדים לבית הדין. ברם - המשיבה כללה בסיכומים שהגישה טענות עובדתיות שאינן נכונות, ויש לאפשר הבאת עדויות וראיות אשר יפריכו טענות שכאלה. ד. טעה בית הדין בהמנעו מעריכת אבחנה בין עובדים לבין גמלאים, ומהעובדה שהמשיבה הפלתה לרעה את גמלאיהבתשלום מקדמות. טעה בית הדין בהסתמכו, לצורך פסיקתו, על ההלכה שנפסקה בעניין עיריית לוד (עע 1242/04, להלן "הלכת עיריית לוד"), ראשית, מן הטעם שפסק הדין בוטל בבג"צ, שנית מן הטעם שבפסק הדין אכן דובר במעסיקה שהיתה שרויה במצב שבו רבצו עליה חובות רבים, ושלישית, משום ששם דובר על עובדים ולא על גמלאים. ה. טעה בית הדין גם משבחר להסתמך על פסיקה נוספת שבמסגרתה הוחלט להפחית מפיצויי ההלנה, שכן בכל המקרים שנדונו בפסקי הדין אליהם הפנה שוכנע בית הדין כי אכן המעסיק נמנע מלשלם את השכר משום נסיבות שאינן בשליטתו, בעוד שכאמור לא אלה היו נסיבות המקרה דנן. ו. טעה בית הדין בהחליט להפחית את פיצויי ההלנה כדי הסך של 25% לשנה בלבד. נסיבות המקרה דנן הצדיקו , אם בכלל, הפחתה כדי שיעור גבוה יותר של פיצויי הלנה. ז. ככלל, אין בית הדין מוסמך להפחית פיצויי הלנה כאשר אין מתקיימת מי מבין הנסיבות שנמנו בסעיף 18 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958, ועל כן טעה בית הדין בהחליטו לעשות כן חרף העובדה שלא התקיימו מי מבין הנסיבות המנויות בו. 4. בטרם נדון בטענות המערערים לגופן, נאמר כי משהגיעו הצדדים לידי הסכמה דיונית שקיבלה תוקף של החלטה, לפיה משאין נטושות בניהם מחלוקות עובדתיות הוסמך בית הדין להכריע בתביעה על בסיס סיכומים בכתב, הרי שאין מקום לקבל את בקשתו של ב"כ המערערים להביא עדויות או ראיות במסגרת הערעור על פסק הדין. בקשה שכזו חורגת מהסכמת הצדדים וההחלטה שנתנה לה תוקף. יכול היה ב"כ המערערים, משראה כי במסגרת סיכומי הנתבעת נכללות טענות עובדתיות שלגישתו אינן מעוגנות במציאות - לבחור לבקש להגיש סיכומים משלימים בהם יתריע בפני בית הדין על כך, ואף יכול היה לנסות ולבקש ביטולה של ההחלטה האמורה (בדרך שנקבעה בדין לבקשות לביטול הסכמות שקיבלו תוקף של החלטה או פסק דין). משלא נעשה כן - איננו סבורים שהדרך המתאימה לתקוף את הטענות שבסיכומי המשיבה (הנתבעת בהליך נשוא הערעור) על דרך הבאת ראיות במסגרת הדיון בערעור. משום כך איננו מקבלים את הבקשה להביא עדויות וראיות במסגרת הדיון בערעור שבפנינו. 5. עיון בפסק הדין נשוא הערעור מראה שהחלטת כב' הרשמת (כאמור, כתוארה אז), להפחית את פיצויי ההלנה כדי השיעור שצויין לעיל, הושתתה על הנימוקים הבאים - א. הנתבעת שרויה במצב כלכלי קשה ביותר, בגינו נגררה להלנות שכר חוזרות ונשנות. חיובה בפיצויי הלנה מהווה סנקציה המופעלת לא כנגד הגורם המעוול אלא כנגד הקופה הציבורית, ולא יקדם את המטרה שלשמה נועד - הרתעת המעביד מלהלין שכרם של עובדיו, יטיל נטל כבד על הציבור כולו, ויפגע בשירותים החיוניים שמסופקים ע"י המועצה ובתיפקודה היומיומי. יוער כי הגם שבית הדין קמא קיבל את טענת הנתבעת לפיה עניין לנו במועצה שמצבה הכלכלי קשה מאד, ועל כן פסיקת פיצויי הלנה תכביד עליה מאד, הרי שצויין כי "מכיוון שחלק מטענות הנתבעת נטענו מבלי שצורפו מסמכים לביסוסן, לא נתן להם בית הדין משקל עת שקל את שיעור פיצויי ההלנה. ב. בית הדין הגיע לידי מסקנה לפיה חיוב הנתבעת בפיצויי ההלנה יכשיל כל נסיון להבראתה . ג. בית הדין נתן משקל לעמדת היועץ המשפטי לממשלה אשר הוגשה לתיק בית הדין. ד. בית הדין ייחס משקל לעובדה שהתובעים המתינו עם תביעותיהם עד לחודש 06/04 עת שהן מתייחסות לתקופה שהחל מחודש 12/02. ו. בית הדין הסתמך בפסיקתו גם על פסק הדין שניתן בעניין עירית לוד, וכן פסק דין נוסף שניתן בבית הדין האזורי בחיפה במסגרת תיק עב' 6103/98, אגברייה עלי נ. מועצה מקומית ערערה, ופסיקה נוספת שיצאה תחת ידי בית הדין האזורי בחיפה. דיון והכרעה - 6. אשר לטענת המערערים המלינים על כך שבית הדין ייחס להם חוסר תום לב - סבורים אנו כי טענה שכזו מוציאה את דברי בית הדין מהקשרם. כל שנאמר בפסק הדין הוא שעל פי ההלכה הפסוקה הורחב גדר שיקול דעתו של בית הדין כך שמוסמך הוא לשקול לא רק שיקולים הנוגעים לתום ליבו, כנותו או הילוכו של המעביד, אלא גם לדרך הילוכו ותום ליבו של העובד, וצוין כי "בעניין זה יש משמעות לתביעות המוגשות בגין מספר חודשי אי קבלת שכר ו/או גימלה במצטבר". עוד צויין, כי בית הדין בחר, בין יתר שיקוליו, ליתן משקל לעובדה שהתביעה מתייחסת לתקופה ממושכת מאד, כאשר זו הוגשה בחלוף יותר משנה וחצי לאחר החודשים הראשונים אליהם היא מתייחסת. מעבר לכך שעובדה היא, שמבחינת "דרך הילוכם" והתנהלותם בחרו התובעים להגיש את תביעותיהם בחלוף פרק זמן ארוך עד מאד מאז שגימלאותיהם הולנו בראשונה, הרי ששיקול שכזה הינו לגיטימי, ועולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה, ולעניין זה אין מותנית הפכלתו של שיקול הדעת של בית הדין בקביעה פוזיטיבית לפיה הוכח שהשהיית התביעות נעשתה בכוונה ישירה להגדלת פיצויי ההלנה. נסכם ונאמר כי לו היה בית הדין מייחס לתובעים (כפי שצויין בסיכומי ב"כ המערערים) כוונה להמתין עם תביעותיהם כדי "לגרוף רווחים" (כלשונו של בא כוחם) - אכן היה הדבר מקומם, אלא שלא היא. לא מצאנו, אם כן, פגם בעובדה שבין יתר שיקוליו לעניין הפחתת פיצויי ההלנה, לקח בית הדין קמא בחשבון את העובדה שחלף פרק זמן ארוך ממועד תחילת ההלנה ועד הגשת התביעה. 7. אשר לאבחנה בין עובדים לגמלאים - משקל רב בטיעוני המערערים ניתן לטענתם לפיהם יש מקום להבחין, לעניין פיצויי הלנה, בין עובדים לגמלאים, בין פיצויי הלנת שכר לפיצויי הלנת קיצבה. טיעונים אלה מפנים הן לטענה לפיה גמלאים נתונים בעמדה נחותה ביחס לעובדים, במובן זה שהם "מנותקים מהמערכת", והן לטענה עובדתית לפיה הנתבעת הפלתה, הלכה למעשה, את גמלאיה לעומת עובדיה, במובן זה שבעוד שלרבים מעובדיה העניקה, בין היתר לתיקון מצבם שנבע מהלנת השכר - מקדמות והלוואות, לא כך נהגה כך ביחס לגמלאיה שהגישו בקשות דומות. ראשית נאמר, כי איננו מוצאים שיש לערוך אבחנה בין עובדים לגמלאים ככל שהדבר נוגע לחיוב בפיצויי הלנה או הפחתתם. לעניין זה נפנה, בראש ובראושנה, לעובדה שהוראות ס' 16 לחוק הגנת השכר הדנות בהלנת קצבה ופיצויי הלנת קצבה, מחילים, לכל דבר ועניין, את ההוראות המתייחסות להפחתת פיצויי הלנה או התיישנותם גם לעניין הלנת קצבה (ס' 16(ד) לחוק). שנית, והגם שיש ממש בטענת המערערים לפיה שונה מצבם של הגמלאים מזה של עובדיו של מעביד, במובן זה שהם "מנותקים מהמערכת", הרי שניתן להצביע, מצד שני, על הבדלים בין מצבם של עובדים לגמלאים בהקשרים אחרים, אשר לאורם ניתן לראות תלות מוגברת של העובדים בשכר העבודה לעומת הגמלאים בקצבת הפרישה שלהם. איננו סבורים, אם כן, שיש הצדקה לפסוק פיצויי הלנה בשיעור גבוה יותר מקום בו עסקינן במעביד לשעבר המלין קצבתם של גמלאיו, לעומת מקרה בו אותו מעביד מלין שכר עבודתם של עובדיו. אשר לטענה העובדתית לפיה המשיבה הפלתה את גמלאיה לעניין מתן מקדמות - ב"כ המערערים מפנה, בהקשר זה, לנתונים שפורטו בתשובות לשאלון עליו השיבה הנתבעת במסגרת הדיון בתביעה, ובו פרטה שורה של עובדים שאושרו להם מקדמות. מציין ב"כ המערערים כי משלא טרחה הנתבעת לספק נתונים גם באשר למקדמות שאושרו לגמלאים, הרי שחזקה שאלה לא ניתנו להם, ולא הוכחה טענתה בכתבי טענותיה וסיכומיה, לפיה דין אחד, גם בעניין זה, לגמלאים ולעובדים, וכל בקשה שהוגשה לגימלה נדונה לגופה ולאור נסיבותיה. נאמר כי מבלי להקל ראש, כלל ועיקר, בטענה לפיה המשיבה הפלתה את גמלאיה לעניין מתן מקדמות לעומת עובדיה, איננו סבורים שזה היה נשוא הדיון בפני בית הדין קמא, או כי טעה בית הדין משנמנע מלהדרש בהרחבה לסוגיה זו, בבואו לשקול האם להפחית את פיצויי ההלנה שנושאת קצבת הפרישה ששולמה באיחור. משאין חולק ששכרם של עובדי המשיבה הולן בדיוק כפי שהולן שכרם של גמלאיה (או לפחות לא נטען אחרת), ומשנשוא התביעה היה העיכובים בתשלום הקצבה ופיצויי הלנת הקצבה, ומשהבהירו הצדדים שאין נטושות בניהם מחלוקות עבודתיות והסמיכו את בית הדין להכריע בנושא פיצויי ההלנה ובו בלבד לאור סיכומים בכתב בשאלות המשפטיות - איננו מוצאים שטעה בית הדין קמא משלא לקח בחשבון, במכלול שיקוליו לעניין הפחתת פיצויי ההלנה, את טענותיהם העובדתיות של התובעים בסוגיה זו. 8. האם טעה בית הדין בקביעותיו ככל שהן נוגעות למצבה הכלכלי הקשה של המשיבה - עיון בפסק הדין מראה כי הקביעה בדבר מצבה הכלכלי של המשיבה, שגרם לעיכובים בתשלום גימלתם של התובעים, הושתתה על התיאורים שבסיכומי הנתבעת. עיון באותם סיכומים מראה שהובא בהם הסבר למצב קופתה בתקופה בה הולנה הגימלה, תוך התייחסות לטענות התובעים לפיהן לא הוטלו עיקולים על חשבונותיה ולא שותקה פעילותה. המערערים, בטיעוניהם, חזרו, למעשה, על הטענות שנטענו בפני כב' הרשמת, בהתעלמם ממכלול הטיעונים שהובאו בסיכומי המשיבה , אשר כאמור נתקבלו, כמכלול ע"י כב' הרשמת. זאת ועוד - עיקר התייחסותה של כב' הרשמת, בהנמקתה את החלטתה להפחית את פיצויי ההלנה, הייתה אל פני הווה או עתיד, וביחסה משקל נכבד לעובדה לפיה חיוב המשיבה בפיצויי ההלנה תפגע באופן אנוש בסיכויי הבראתה. התייחסות זו, ודגש זה, הם כשלעצמם, עולים בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה שניתנה בעת האחרונה, והמתמקדת בפסק הדין שניתן בעניין עע' 1242/04, עירית לוד - אבלין דהן ואח' (להלן: "עניין עירית לוד"). באותו העניין הנסיבות העובדתיות נבחנו ע"י בית הדין והוגדרו, בין היתר, כדלקמן - "אי תשלום המשכורות כפי שעולה מחומר הראיות נבע מהעדפת העיריה לשלם לספקיה ואף להתחייב לשלם להם בעתיד בטרם הבטיחה את תשלום משכורות העובדים. העירייה ניהלה את ענייניה בחוסר יעילות ובביזבוז שתרמו למצב הקשה. מצבה הקשה של הנתבעת נמשך זמן רב ובדומה היא לא השכילה לעשות את השינויים הנדרשים להתמודדות עמו. יתירה מכך, העיריה אף קלטה עובדים נוספים, דבר שהרע את מצבה. הנתבעת לא עשתה כל שביכולתה על מנת לשלם את משכורות העובדים ואף לא חלק מהן. היא העבירה אך סכום קטן על חשבון המשכורות... הנתבעת פנתה למשרד הפנים לקבלת מקדמה לצורך תשלום שכר העובדים רק לאחר מתן פסק הדין השני מיום 3/3/04. עד למועד זה לא מצאה הנתבעת כל דרך להפנות כספים כל שהם מתקציבה השוטף, שהכנסותיו מסתכמות ב- 10,000,000 ש"ח בחודש... זאת ועוד, אין מדובר בהלנה חד פעמית בה הולן שכר לתקופה מוגבלת. הלנת שכר העובדים הפכה דבר שבשגרה והיא נמשכת תקופה ארוכה מאד". למרות הביקורת שהוטחה בעיריה ביחס לסדרי העדיפויות שהנהיגה, ופגיעתם בעובדיה, הוחלט, בסופו של יום, ולאחר שהעניין נדון שוב לאחר שהוחזר מבג"צ לשמיעת עמדת המדינה שמצויה היתה בעמדה (שעדיין אוחזת בה) כי אין לפסוק כלל, בנסיבות העניין, פיצויי הלנה, הוחלט להעמיד את פיצויי ההלנה על שיעור שנתי של 25% מהשכר המולן, והכל תוך מתן דגש על מניעת פגיעה בשיקום הרשות - בדיוק כפי שעשתה כב' הרשמת בענייננו. גם לעניין זה, אם כן, לא מצאנו שנפל פגם בשיקול הדעת שהופעל ע"י כב' הרשמת. 9. אשר לניתוח המשפטי שנעשה ביחס ליישומו של סעיף 18 לחוק הגנת השכר - ב"כ המערערים בחן את הסקירה המשפטית שנעשתה בפסק הדין ביחס להתפתחויות והתמורות שחלו בעיקר בהלכה הפסוקה ביחס לגדרי שיקול הדעת שיפעילו בתי הדין ביישמם את סעיף 18 לחוק הגנת השכר, תוך שהוא מבקש לטעון כי ההלכות שיושמו ע"י כב' הרשמת התייחסו לנסיבות מיוחדות ששונות מאלה שחלו בנסיבות המקרה דנן. נאמר כי סבורים אנו שאת פסק הדין נשוא ערעור זה, ובעיקר את החלק הכולל ניתוח משפטי של התמורות בהלכה הפסוקה, יש לבחון כמכלול, ברוח הסקירה נעשתה ע"י כב' הרשמת, בהפנותה לשורה ארוכה של פסקי דין, לצורך הבהרת גישתה לפיה לבית הדין מוקנה שיקול דעת מורחב בבואו להחליט האם להפחית פיצויי הלנה במקרה נתון, רחב בהרבה מזה שהופעל על פי ההלכה הפסוקה בעבר, מבלי שמי מבין פסקי הדין שאזכרה יושם כשלעצמו ביחס לנסיבות המקרה דנן. סבורים אנו כי לא טעתה כב' הרשמת במסקנתה המסכמת, לפיה לאור הלך הרוח העולה ממכלול פסקי הדין שניתנו לאחרונה ואשר לחלקם הפנתה, הרי ששוב אין בתי הדין רואים עצמם כבולים למסגרות הנוקשות שהותוו בעבר כתנאי ליישומו של סעיף 18 לחוק הגנת השכר. עוד מצויים אנו בדעה, שבנסיבות המקרה דנן טוב עשתה כב' הרשמת בראותה עצמה מונחית על פי ההלכה שנפסקה בעניין עירית לוד, ובהחליטה להעמיד את פיצויי ההלנה על השיעור שנקבע באותו פסק הדין גם בענייננו, משמדובר ברשות מקומית ששילמה כספים לעובדיה בהווה ובעבר בעיכוב בשל מצבה הקשה. איננו מקלים ראש בסבל הרב שנגרם לתובעים עקב הלנת גמלתם, וליבנו להם ולסמוכים על שולחנם. מדובר בתופעה שכבר הוגדרה כ"מכת מדינה", ושדרוש לה פתרון מערכתי, ומוצאים אנו שהאיזון שנקבע בפסק הדין בעניין עירית לוד , בין נסיון להעניק לעובדים פיצוי על העיכוב בקבלת גמלתם , לבין המנעות מהבאת הרשות המקומית לידי קריסה מוחלטת - יפה גם לנסיבות המקרה דנן. 10. נוכח האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור שבפנינו. בנסיבות העניין לא ינתן צו להוצאות. פיצוייםהלנת שכר