לטענת התובעים, הינם זכאים לקבלת הכספים שהצטברו בקרן כיורשיה על פי דין או כזוכים על פי צוואה. התובעים מפנים לסעיף 6 לצוואה, לפיו כל זכויותיה, בין השאר, בתוקף חוזה, ביטוח, פרישה או מוות, יעברו לנהנים. סעיף 147 לחוק הירושה התשכ"ה - 1965 קובע כי סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון. מדובר בהוראה המסדירה את המשאבים שהינם נכסים מלבר לעיזבון, אשר עליהם לא חלים דיני הירושה החלים על נכסי עזבון. להלן פסק דין בנושא זכויות יורשים כספים בקרן פנסיה: פסק דין 1. זוהי תביעה ליתן פסק דין הצהרתי לפיו, זכאים התובעים למשוך את מלוא הכספים אשר הופרשו לטובת המנוחה ונוכו ממשכורתה. בנוסף, לקבוע כי התובעים זכאים למענק פטירה מהנתבעת. רקע 2. התובע 1 הינו עזבון המנוחה דליה באב"ד ז"ל (להלן -המנוחה). התובעים 2 ו-3 הינם ילדיה של המנוחה, ויורשיה על פי דין וכן על פי צוואה מיום 10.6.79 (נספחים א' לתצהיר התובע 2). המנוחה ילידת שנת 1936, נהרגה בתאונת דרכים ביום 25.1.2000 בהיותה בת 63 שנים. המנוחה עבדה בתנועת הנוער העובד והלומד במשך כ-41 שנה החל משנת 1954 ועד לפרישתה ביום 31.10.95 (נת/4). המנוחה היתה חברה בקרן פנסיה מקיפה לעמיתים ותיקים שמנהלת הנתבעת (להלן - הקרן) החל מחודש ינואר 1958 ועד לפטירתה. בעקבות המצב הכלכלי הקשה אליו נקלעה ההסתדרות הכללית, החליטה הנהגת הסתדרות לצמצם כח האדם במוסדות השונים ועל כן, הוצעו לעובדים תנאי פרישה. מסלול אחד היה מסלול פנסיה מוקדמת והאחר מסלול פיצויי פיטורים. המנוחה בחרה במסלול הפנסיה המוקדמת (נת/2). במסגרת הסדר הפרישה סוכם בין המנוחה לבין מעסיקה, כי המנוחה תקבל פנסיה בשיעור 70% מהמעסיקה וזאת עד הגיעה לגיל 65. בהגיעה לגיל 65 תחל לקבל פנסיה בהתאם להוראות הקרן. עוד סוכם כי גמולים חלק העובד וחלק המעביד עבור המנוחה, לא יופרשו לקרן, והמעסיק יהוון את חלקה של המנוחה בדמי הגמולים, שאמור היה להעביר לקרן ויעבירם למנוחה. (נת/3, נת/4). במהלך שנות עבודתה, הופרשו לקרן כספים, חלק עובד, חלק מעביד ועל חשבון פיצויי הפיטורים. סך דמי הגמולים שנצברו לזכות המנוחה בערכי פדיון הינו בסך 363,169 ₪ נכון ליום 11.8.02 (נספח ג' לתצהיר התובע 2). דרישות התובעים לקבלת כספים אלו, כמו גם למענק פטירה, נענו בשלילה (נספחים ז' - ט' לתצהיר התובע 2). דיון - טענות הצדדים וההכרעה 3. לטענת התובעים, הינם זכאים לקבלת הכספים שהצטברו בקרן כיורשיה על פי דין או כזוכים על פי צוואה. התובעים מפנים לסעיף 6 לצוואה, לפיו כל זכויותיה, בין השאר, בתוקף חוזה, ביטוח, פרישה או מוות, יעברו לנהנים (נספח א' לתצהיר התובע 2). סעיף 147 לחוק הירושה התשכ"ה - 1965 קובע: "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון". מדובר בהוראה המסדירה את המשאבים שהינם נכסים מלבר לעיזבון, אשר עליהם לא חלים דיני הירושה החלים על נכסי עזבון. טענת התובעים בענין זה הינה, כי הכספים שבקרן אינם משולמים עקב פטירתה של המנוחה, אלא מכוחה של זכות המנוחה למשוך כספים אלו. מכאן שסעיף 147 לחוק הירושה אינו חל בענייננו. טענה זו מנוגדת להלכה הפסוקה. בית המשפט העליון פסק, כי סעיף זה חל הן על כספים בקופת גמל שנועדו לחיסכון, כך שהחבר זכאי להם בחייו, והן על זכויות המיועדות להשתלם רק עם פטירת החבר. המילים "עקב מותו של אדם" בסעיף זה אינן באות לצמצם את תחולתו של הסעיף לכספים שהעילה היחידה לתשלומם היא פטירתו של אדם (ע"א 477/79 עזבון בכר שלום נ' בכר, פס"ד מיום 27.7.81). גם הטענה, כי ניתן להתנות שסכומים אלו יגיעו לעזבון - כאמור בסיפא לסעיף 147 - בדרך של עשיית צוואה, דינה להידחות. נפסק, כי ההתנייה אמורה להיות חלק אינטגרלי מן ההסדר החוזי היוצר את יחסי הביטוח או את הזכות לקיצבה, דהיינו הסדר שנערך בין הגורם המבטח לבין האדם שערך עימו את הסדר הביטוח ( ע"א 5027/90 מילשטיין נ' אקוה פ"ד מז (3) 560). נוכח האמור, כספי המנוחה שהצטברו בקרן, אינם בגדר נכסי העזבון כך שאין התובעים זכאים להם מכח היותם יורשיה, לא על פי דין ולא על פי צוואה. (ראו עוד: ד. שוורץ "כספי ביטוח חיים, קופות גמל ודומיהם כמשאבים מלבר לעיזבון", עיוני משפט יח' 235). 4. זכויותיהם וחובותיהם של החברים בקרן נקבעות על פי התקנון בלבד. מדובר בפסיקה מושרשת של בית המשפט העליון ושל בית הדין הארצי לעבודה. (בג"צ 6460/02 משה אליאב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פס"ד מיום 8.2.06. ע"ע 629/97 אליאב נ' קרן מקפת פד"ע לו' 721). בתקנה 117 לתקנון ("הלכות הגימלאות" צורף כנספח יא' לתצהיר התובע 2) נקבע: "על כספים שהקרן חייבת לשלמם עקב פטירת חבר, לא יחול חוק הירושה תשכ"ה - 1965 והם אינם נכללים בעזבון החבר המנוח. שום שימוש במונחים כמו: שאיר, יורש, צו ירושה, צו קיום צוואה וכיו"ב, לא ישמש ראיה, כי כספים אלה נכללים בעזבון החבר המנוח". תקנה זו אליה מפנה הנתבעת בטענותיה, אינה חלה ישירות בענייננו שכן תכליתה הסדר - שלילי - של כספים אותם חייבת הקרן לשלם עקב פטירתו של החבר, בעוד שבמקרה דנן טוענת הקרן שאין עליה חובה לשלם מאומה. עם זאת, תקנה 117 מהווה ביטוי תקנוני לכך שמשטר דיני הירושה אינו חל ביחסים שבין החבר או יורשיו, לבין הקרן. 5. לטענת התובעים, זכאים הם לקבל את הכספים שהופרשו עבור המנוחה וזאת מכח זכאותה של המנוחה לאותם כספים על פי תקנה 23 לתקנון. תקנה 23 מקנה לחבר, ולחבר בלבד, זכות להמיר את פנסיית הזקנה בתשלום חד פעמי. אין התקנה מקנה זכות זו ליורשיו של החבר. בענייננו, ברור שהמנוחה עצמה לא ביקשה להמיר את זכותה העתידית לפנסיית זקנה בתשלום חד פעמי. ההיפך הוא הנכון. מהסדרי הפרישה שנערכו בין המנוחה לבין מעסיקה עולה ברורות, כי המנוחה הקפיאה את זכויותיה בקרן וזאת על מנת שתוכל להתחיל ולקבל פנסיית זקנה בהגיעה לגיל 65. הקפאה זו נעשתה מכח תקנה 99 לתקנון הקובעת: " עזב חבר את מקום עבודתו במוסד לפני גיל הפרישה ולאחר תום תקופת האכשרה לפנסיית זקנה מבלי שהוציא את דמי הגמולים העומדים לזכותו - תוקפאנה זכויותיו בקרן על פי הלכות הגימלאות והסדרי רציפות הזכויות, אלא אם כן הורה החבר בכתב אחרת. במקרה כזה יהיה זכאי החבר לפנסיית זקנה בהגיעו לגיל פרישה ושיעור הפנסיה ייקבע לפי האמור בסעיף 24 להלכות הגימלאות". כאמור, ממסמכי הפרישה שהועברו לקרן (סעיפים 12-16 לתצהיר הררי), למדה הקרן ובצדק, כי מדובר בהקפאת זכויות. יצויין, כי ככל שהמנוחה מבקשת היתה לקבל את כספי התגמולים, היא היתה מפסידה את זכותה לפנסיית זקנה ( תקנה 23). 6. מקור נוסף לזכותם לקבלת הכספים, מוצאים התובעים בחוזר הקרן מיום 24.12.95 (נספח ג' לתצהיר התובע 2). בסעיף 6 לחוזר נקבע, כי חבר שהצטרף לקרן עד 31.12.94 אחרי הגיעו לגיל הפרישה הרגיל, אינה מזכה במענק כלשהו ולאחר מותו יוחזרו לזכאים, הפרמיה לביטוח חיים ודמי הגמולים ששולמו עבורו, והכל בכפוף להלכות הגמלאות. חוזר זה אינו חל על כספי המנוחה. סעיף 6 עניינו בחבר שהצטרף לקרן אחרי הגיעו לגיל פרישה. המנוחה הצטרפה לקרן הרבה קודם שהגיעה לגיל זה. גם החוזר עצמו, על כל סעיפיו, אינו תקף ביחס לזכויות לגבי המנוחה הואיל ותוקפו - כאמור בתחילתו - לשנה אחת בלבד לתקופה מ-1 בינואר עד 31 בדצמבר 1996. המנוחה נפטרה כאמור בשנת 2000. יצויין, כי סעיף דומה מצוי בחוזר הקרן מיום 23.12.99 (נת/17). חוזר זה תוקפו מיום 1 בינואר עד 31 בדצמבר 2000. משכך, יכול והוראותיו יהיו רלוונטיות לענייננו. סעיף 7 לחוזר זה קובע - בדומה לנוסח שבסעיף 6 לחוזר מיום 24.12.95 - כי חבר שהצטרף לקרן אחרי הגיעו לגיל הפרישה הרגיל יוחזרו לזכאים דמי הגמולים והפרמיה לביטוח חיים. גם סעיף זה חל רק לגבי חבר שהצטרף לקרן לאחר הגיעו לגיל פרישה, נתון שאינו מתקיים במנוחה. יובהר, כי טענת ב"כ התובעים בסיכומיו לפיה, דן סעיף 6 לחוזר מיום 24.12.95 בחבר שנפטר לאחר הגיעו לגיל פרישה, מוטעית. סעיף זה, כמו סעיף 7 לחוזר נת/17 עוסק, בחבר שהצטרף לקרן לאחר גיל הפרישה ולא בחבר שנפטר לאחר גיל הפרישה. 7. טוענים התובעים, כי מכח סעיפים 34 ו-36 לחוק החוזים(חלק כללי), הינם בגדר מוטבים ובהתאם להוראות הצוואה הינם זכאים לכספים שבקרן. אין לסעיפים אלו זיקה לענייננו. סעיף 34 לחוק זה, עניינו בהתחייבות כלפי צד ג'. התובעים אינם בגדר צד ג' לחוזה - הוא התקנון - שבין המנוחה לקרן. סעיף 36 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי) קובע, כי נושה רשאי לבטל זכותו של מוטב ולהעמיד במקומו מוטב אחר. מדובר בחיוב קיים מכח חוזה ביטוח וכד', עקב מותו של אדם, היינו חיוב של קופת תגמולים וכד' לשלם בגין פטירתו של אדם. על פי סעיף זה, לנושה הרשות לקבוע מיהו המוטב שיזכה בזכות זו. סעיף זה אינו דן ביצירת החיוב של קופת התגמולים. מקום שאין חיוב עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, לא קיימת תחולה לסעיף 36 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי). (ראו: ע"ע 540/05 אביבה שאוה - שוע נ' אוניברסיטת תל אביב , פס"ד מיום 19.1.06). מכאן, כי הסתמכות בא כח התובעים על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 233/98 כץ נ' קרן מקפת פד' נד' (5) 493, העוסק בשאלת שינוי מוטבים, אינה רלוונטית לענייננו. במקרה דנן, לא קיימת, על פי התקנון, זכות לקבלת הכספים שהופקדו לקרן בגין המנוחה עקב פטירתה ועל כן, קביעתה של המנוחה מיהם המוטבים, אינה מעלה ואינה מורידה. 8. תקנה 94 לתקנון קובעת: "חבר שפוטר מעבודתו במוסד לפני הגיעו לגיל פרישה והוא זכאי לפיצויים עפ"י האמור בסעיף 92 (א) - תשלם לו הקרן את דמי הגמולים, חלקו הוא וחלק המוסד, ששולמו לקרן, בתוספת הסכומים עפ"י סעיף 93 לעיל...". גם מכח תקנה זו, טוענים התובעים לזכותם לכספים שבקרן. תקנה 92 (א), המוזכרת בתקנה 94, קובעת, כי ההודעה של המעסיק על הפסקת עבודה של חבר, סיבתה וזכותו של החבר לפיצויי פיטורים, הינה תנאי להחזרת כספים, הקפאת זכויות או המשך חברות בקרן כיחיד. כפי שפורט לעיל, לא פוטרה המנוחה, אלא פרשה לפנסיה מוקדמת. המנוחה הקפיאה זכויותיה בקרן על מנת לזכות בהגיעה לגיל 65, לפנסית זקנה. מכאן, כי לא התקיימו התנאים המפורטים בסעיפים 92 ו-94 בתקנון על מנת לזכות את התובעים בסכום זה. 9. טענה נוספת של התובעים הינה, כי התקנון הינו חוזה אחיד ויש לבטל את הסעיפים האוסרים עליהם למשוך כספים. לכך התשובה הינה, כי תקנון קרן הפנסיה אינו בגדר חוזה אחיד (ע"ע 600013/96 ליבוביץ נ' קג"מ, פס"ד מיום 9.2.02. דב"ע תשן/60-3 ברקן נ' קג"מ פד"ע כב' 258). 10. טוענים התובעים, כי בהתאם לתקנון החדש של הנתבעת, מגיעים להם הכספים שהופרשו לזכותה של המנוחה. התקנון החדש הוגש לתיק בית הדין לבקשת ב"כ התובעים. מדובר בתקנון שתחילת תוקפו ביום 1 לחודש אוקטובר 2003. (תקנה 82 א. לתקנון החדש. הגדרת "המועד הקובע" בפרק א' לתקנון החדש). מכאן, כי הוראות התקנון החדש אינם חלים בעניינה של המנוחה. נפסק, כי זכות כלשהי מכח תקנון קרן הפנסיה נקבעת במועד שבו אמורה הזכות להתגבש, ועל פי התקנון התקף באותו מועד. (דב"ע מד/4-6 פוזמנטיר נ' מבטחים בע"מ פד"ע טז' 249. דב"ע תשן/60-3 ברקן נ' קג"מ פד"ע כב' 258. ע"ע 629/97 אליאב נ' קרן מקפת פד"ע לו' 721). משכך, העובדה, כי ההליכים המשפטיים בין התובעים לנתבעת, טרם הסתיימו אינם משנים את המועד לבחינת זכותם לכספי המנוחה. מועד זה הינו מועד פטירתה של המנוחה. במועד זה התקנון החדש לא היה עדיין בתוקף. סעיף 82 ה' לתקנון החדש בו נקבע, כי הוראות תקנון זה יחולו על אף האמור בכל הסכם או הסדר אחר, אין בו להועיל לתובעים, כטענת בא כוחם. הכוונה בסעיף קטן זה, הינה למנוע ספק באשר לתוקפם של הסדרים הנעשים מחוץ לתקנון. הסדרים אלו אין להם תוקף וזאת בהתאם לפסיקה של בית המשפט העליון ושל בית הדין הארצי. אין בסעיף קטן זה כל כוונה, להחיל את הוראות התקנון החדש על זכויות שהתגבשו קודם ליום 1.10.03. 11. בע"ע 1341/01 רפופורט נ' מבטחים פד"ע לח' 630, נקבעה חובת גילוי מוגברת המוטלת על קרן פנסיה. לטענת התובעים, לא גילתה הנתבעת למנוחה, כי זכויותיה עלולות להיפגע. אין אנו מקבלים טענה זו. המנוחה בחרה כאמור, להקפיא זכויותיה בקרן לקראת קבלת פנסיית זקנה. לדאבון הלב לא זכתה לכך. ברי, כי השאלה מה יהיה גורל הכספים בקרן במקרה של פטירת המנוחה לא עמדה לדיון. אין לנו כל יסוד להניח, שידיעת המצב המשפטי לאשורו היה מביא את המנוחה להוצאת הכספים ולוויתור על זכותה לפנסיית זקנה. 12. לחלופין, מבקשים התובעים לקבל את כספי פיצויי הפיטורים להם זכאית התובעת מתוך הסכום הכולל שהופרש בגין המנוחה. כפי שצויין מספר פעמים לעיל, בחרה המנוחה לפרוש במסלול פרישה מוקדמת ולא במסלול פיצויי פיטורים. בחירתה לקבל פנסיית זקנה עתידית משמעותה, ויתור על כספי פיצויי הפיטורים בתור שכאלו. מכח סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"א - 1963 הפרשות המעביד לקרן באים במקום פיצויי פיטורים (סיכומים/1). כל הסכומים שהופרשו עבור המנוחה לקרן - על ידי המעסיק ועל ידי המנוחה - מיועדים לתשלום פנסיית זקנה. מכאן כי המנוחה לא זכאית היתה לפיצויי פיטורים. 13. תקנה 83 לתקנון מורה כי: " הקרן תשלם מענק פטירה לנהנים של חבר שנפטר, כמשמעותם בסעיף 87 דלהלן בהתקיים התנאים המצטברים הבאים: (א) החבר הצטרף לקרן לפני גיל 55 שנה (חברה 50 שנה). (ב) (ב) שולמו עבורו דמי גמולים לקרן עד לפטירתו. (ג) (ג) נפטר בטרם פרש לפנסיית זיקנה. (ד) (ד) עד לפטירתו היו קיימים בינו לבין המוסד יחסי עובד ומעביד". על פי תקנה זו מבקשים התובעים לחייב את הקרן לשלם להם מענק פטירה. גם תביעה זו דינה להדחות. מהנתונים שפורטו לעיל עולה, כי לא שולמו לקרן דמי גמולים החל מפרישתה של המנוחה מעבודתה ביום 31.10.95. ממועד זה ועד לפטירתה, לא התקיימו בינה לבין מעסיקה יחסי עובד ומעביד. עובדות אלו משמיטות את הקרקע מהתביעה לתשלום מענק פטירה. 14. ב"כ התובעים בסיכומיו טוען, כי התוצאה לפיה אין התובעים זכאים לסכומים שהפקידה המנוחה במשך שנים רבות, יש בה משום פגיעה בתקנת הציבור. סירובה של הקרן לשלם כספים אלו הינה התנהגות שלא בתום לב, וההוראות בתקנון שאינן מאפשרות משיכת הכספים, מנוגדות לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בתשובה לטענות אלו, יש ליתן את הדעת לעקרונות שביסוד פעולתן של קרנות הפנסיה והן, בסיס שיתופי על יסוד עקרון של שוויון, ערבות הדדית ומטרה סוציאלית. עקרון ההדדיות בין חברי כל קרן מתבטא בכך שכל מבוטח יקבל, בעת קרות האירוע הביטוחי, את המגיע לו בלי קשר לסכומים אותם הפריש משכרו, ולסכומים אותם הפריש מעסיקו (בג"צ 2010/90 התאחדות חברות לביטוח חיים בע"מ נ' ממשלת ישראל פ"ד מה' (1) 405. ע"ע 600026/97 מבטחים נ' פיורסט פד"ע לט' 831). משמעות הדברים לענייננו הינה, כי עצם העובדה שהמנוחה הפרישה כספים לקרן, אינה מקנה ליורשיה זכויות שאינן מעוגנות בתקנון. סוף דבר 15. נוכח האמור לעיל, נדחית התביעה על כל עילותיה. אין צו להוצאות. ירושהפנסיהקרן פנסיה