המערער טען כי מקום העבודה החלופי שהוצע לו היה בגדר הרעת תנאים וכי בכל התפטרות של עובד עקב חילופי מעבידים זכאי העובד לפיצויים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, וכי התנתקות ממקום העבודה, כמו במקרה דנן, היא הרעה מוחשית בתנאי העבודה. בית הדין לעבודה ציין כי יתכנו נסיבות בהן עובד הממשיך לעבוד באותו מקום עבודה פיזי, בעת החלפת ספקי שירות, ימצא זכאי לפיצויי פיטורים ממעסיקו הקודם, וזאת על שום שרואים את החלפת ספקי השירות כפיטורים. להלן פסק דין בנושא התפטרות עקב חילופי מעבידים: פסק דין השופטת ורדה וירט-ליבנה 1. המערער עבד כשומר בעיריית אשדוד מטעם המשיבה, שהיא חברה בע"מ העוסקת במתן שירותי שמירה ואבטחה (להלן גם - החברה). המערער עבד בחברה החל מיום 1.9.97, עד ליום 6.10.03 עת התפטר מעבודתו. ביום 1.10.03 המשיבה הפסיקה לתת שירותי שמירה לעיריית אשדוד, בעמדות השמירה בעירייה, זאת לאחר שהפסידה במכרז לחברה אחרת. המחלוקת העיקרית בין הצדדים הינה שאלת זכאותו של המערער לפיצויי פיטורים. ההליך בבית הדין האזורי: 2. תביעתו של המערער לבית הדין האזורי בבאר שבע (השופט משה טוינה; עב 2598/04) כללה את הרכיבים הבאים: א. תשלום פיצויי פיטורים בסך של 28,579 ₪; ב. תשלום דמי הודעה מוקדמת בסך של 4,689 ₪; ג. פדיון 70 ימי חופשה עבור 5 שנות העבודה האחרונות בסך של 13,160 ₪; ד. תשלום גמול ימי חג בסך של 10,152 ₪; ה. הפרשי תשלום דמי הבראה בסך של 4,906 ₪. החברה הגישה לבית הדין האזורי תביעה שכנגד בגין שימוש פרטי, לטענתה, שעשה המערער בטלפון במקום העבודה בעיריית אשדוד, בגינו חויבה החברה בסך של 640 ₪ בחודש ספטמבר 2002. 3. המערער הוצב, כאמור, לעבודה מטעם החברה בבניין עיריית אשדוד. במבנה העירייה איישה החברה שלוש עמדות, אשר בכל אחת מהן הוצב המערער לסירוגין - האחת בקומת המודיעין בכניסה לבניין, השניה בכניסה ללשכת ראש העיר והשלישית ב"בוטקה" בכניסה לחניון. בתחילת חודש ספטמבר 2003, הפסידה החברה לחברת שמירה אחרת במכרז למתן שירותי שמירה בעמדת הכניסה לבניין העירייה. במהלך הדיון שנערך בפנינו הובהר כי החברה הפסידה כעבור זמן קצר, כחודשיים לאחר שהמערער עזב, גם את עמדת הכניסה ללשכת ראש העיר. עם זאת, החברה המשיכה לספק שירותי שמירה בעמדה בכניסה לחניון, כאשר אותה עמדה מוחזקת בידי קניון "סי-מול" (להלן גם הקניון) והעירייה, כשהשירותים ניתנים לחברה המחזיקה בקניון. כן המשיכה החברה לספק שירותי שמירה במוסדות חינוך שונים. המערער טען, כי היא נאלץ להפסיק את עבודתו בחברה בנסיבות אלה, והמשרה החלופית שהוצעה לו היא בגדר הרעת תנאים ולכן הוא זכאי לפיצויי פיטורים. המערער ביסס את טענתו על שני מקורות: ראשית, הוראות סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן גם חוק פיצויי פיטורים או החוק), ושנית, הוראות סעיף כ(11) להסכם קיבוצי של ענף השמירה (להלן גם ההסכם הקיבוצי) שהורחבו בצו הרחבה, לפיו במקרה שחברה מפסידה מקום עבודה כלשהו לגורם אחר יהיה זכאי העובד לפיצויי פיטורים והחברה החדשה תפעל להשאיר את העובדים שהועסקו על ידי החברה הקודמת. החברה טענה, מנגד, כי המערער סיים את יחסי העבודה מיוזמתו בנסיבות שאינן מצדיקות פיצויי פיטורים, והוא סירב להצעות לעבוד במקומות עבודה חלופיים במקום העבודה בעירייה. 4. בית הדין האזורי קיבל את טענת החברה לפיה ההסכם הקיבוצי אינו חל עליה. ראשית, נקבע כי החברה אינה חברה בארגון הארצי של מפעלי השמירה והאבטחה בישראל, שהוא הצד להסכם הקיבוצי. שנית, ההוראה עליה מסתמך המערער אינה מנויה בהוראות שהורחבו על כלל העובדים והמעסיקים בענף השמירה. בנוסף, דחה בית הדין האזורי את טענות המערער בדבר זכאותו לפיצויי פיטורים על פי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, וזאת לאחר שהגיע לממצאים הבאים: א. בית הדין האזורי העדיף את עדויותיהם של עדי החברה לפיהן בתקופה בה עבד בחברה, המערער חילק את מרבית זמנו בין העמדה בחניון לבין העמדה בכניסה לבניין. ב. בחודש ספטמבר 2003, לאחר שנודע לחברה על תוצאות המכרז, היא הציעה למערער לעבוד במקומות עבודה חלופיים, ובפרט בעמדה בכניסה לחניון הקניון, שגם לו מספקת החברה שירותי אבטחה. עמדה זו היא בדיוק אותה עמדה המשמשת גם לכניסה לחניון של העירייה (הכניסה לחניון הקניון ולחניון העירייה היא כניסה משותפת). המערער סירב להצעות אלה. ג. עוד במהלך עבודתו של המערער בחברה, ולפני שהופנו אליו הצעות העבודה החלופיות על ידי החברה, הגיע המערער לסיכום עם החברה שזכתה במכרז לפיו הוא ימשיך לעבוד מטעמה של הזוכה בעמדות שבבניין העירייה. המערער לא הודיע לחברה כי בכוונתו להתפטר מעבודתו, לא טען בפני החברה כי יש בהצבתו בעמדה בכניסה לחניון משום הרעת תנאים, ולא עשה כל מאמץ לעבוד בעמדה שהוצעה לו. אשר על כן, קבע בית הדין האזורי כי אין ממש בטענתו של המערער כי ההצעה שהופנתה אליו היתה בגדר הרעת תנאים, ותביעתו לפיצויי פיטורים נדחתה. בהסתמך על קביעה זו, דחה בית הדין האזורי את תביעת המערער גם ברכיב של ההודעה המוקדמת, משמצא כי המערער הוא זה שהביא לסיום יחסי העבודה ודין התפטרותו אינו כדין פיטורים. 5. רכיב פדיון ימי החופשה: בית הדין האזורי קבע כי לפי סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 (להלן גם חוק חופשה שנתית), המערער זכאי לפדיון ביחס לתקופה של 3 שנים שקדמו להגשת התביעה, מכאן שהוא זכאי לפדיון עבור התקופה שמתחילה מחודש ספטמבר 2001. המערער היה זכאי בתקופה זו ל-35 ימי חופשה, מתוכם ניצל 12 ימים, ועל כן הוא זכאי לפדיון בסך של 2,869 ₪. 6. רכיב גמול ימי חג: בית הדין האזורי קבע כי המערער לא הוכיח כי לא עבד בפועל בימי חג, ואף הודה שעבד בימי חג וקיבל תשלום עבורם. על כן, לא ניתן לקבוע באילו ימי חג הוא לא עבד בפועל ולא קיבל תשלום ולכן תביעתו ברכיב זה נדחתה. 7. רכיב דמי ההבראה: בית הדין האזורי קבע כי המערער היה זכאי ל-38 ימי הבראה בסך הכל, מתוכם שולמו לו 19 בלבד, לפיכך החברה תשלם לו סך של 4,282 ₪ בגין רכיב זה. 8. בית הדין האזורי דחה את התביעה שכנגד שהגישה החברה משלא הוכחה כלל, הואיל ולא הוגשה כל עדות הקושרת את המערער עם שיחות הטלפון שבוצעו מתוך בניין העירייה. עם זאת, קיבל בית הדין האזורי את טענת הקיזוז של החברה ברכיב של ההודעה המוקדמת, וקבע כי היה על המערער למסור הודעה מוקדמת קודם להתפטרותו, והתמורה ברכיב זה מסתכמת בסך של 3,335 ₪ שעל המערער לשלם לחברה. מכל האמור לעיל, בסיכומו של פסק הדין של בית הדין האזורי, חויבה החברה לשלם למערער סך של 3,818 ₪. מכאן הערעור שבפנינו. טענות הצדדים: 9. המערער טוען כי מקום העבודה החלופי שהוצע לו היה בגדר הרעת תנאים - בשנתיים האחרונות לעבודתו בחברה הוא עבד בכניסה ללשכת ראש העיר, שהיא עמדה שונה לחלוטין מהעמדה בכניסה לחניון. המערער טוען כי בכל התפטרות של עובד עקב חילופי מעבידים זכאי העובד לפיצויים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, וכי התנתקות ממקום העבודה, כמו במקרה דנן, היא הרעה מוחשית בתנאי העבודה. המערער מתבסס על פסקי הדין הבאים: עדמ 1011/04 א. דינמיקה שירותים (1990) בע"מ נ' טטיאנה וורונין ואח' (לא פורסם, ניתן ביום 21.8.05, להלן גם פסק דין דינמיקה); עע 1099/02 מרחב אבטחה, שמירה, ניקיון ושירותים בע"מ נ' מתוקה דמארי ואח' (לא פורסם, ניתן ביום 2.1.06, להלן גם פסק דין מרחב); עע 324/05 ריבה אצ'ילדייב נ' עמישב שירותים בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 27.3.06, להלן גם פסק דין אצ'ילדייב). המערער אינו מלין בפנינו על קביעת בית הדין האזורי בדבר אי תחולת ההסכם הקיבוצי, וטוען להרעת תנאים בלבד. בנוסף, טוען המערער כי מקום שהתפטרותו היא כדין פיטורים אין לדרוש ממנו לתת הודעה מוקדמת לחברה. באשר לפדיון ימי החופשה, טוען המערער כי הוא זכאי לימי חופשה לתקופה של שלוש שנים שקדמה למועד סיום יחסי העובד ומעביד, קרי ל-48 ימי חופשה ולא 35 כפי שקבע בית הדין האזורי. בנוסף, בסיס השכר הוא 188 ₪ ליום ולא 144 ₪, ואת 12 ימי החופשה שקוזזו יש לזקוף לתקופת ההתיישנות, מכאן, טוען המערער כי הוא זכאי לסך של 9,024 ₪ ברכיב זה. ברכיב של גמול ימי החג, טוען המערער כי על פי ההסכם הקיבוצי החזקה היא שהעובד לא נעדר מעבודתו אלא בהסכמת המעביד, על כן נטל ההוכחה עובר לחברה והיא לא עמדה בו. 10. החברה מנגד, סומכת את ידיה על פסק דינו של בית הדין האזורי וטוענת כי אין לחרוג מהקביעות העובדתיות שבו. לטענתה, היא הציעה למערער להמשיך לעבוד אצלה באתרים חלופיים, ובפרט באותה עמדה בכניסה לחניון אותה הוא מכיר, ובה היא המשיכה לתת שירותי שמירה, ולכן לא חל שינוי ממשי בעבודתו של המערער. כן טוענת המשיבה כי המערער נענה למעשה להצעה לעבוד בכניסה לחניון והוא ראה את יחסי העבודה כנמשכים. המשיבה מסיקה זאת מכך שהמערער המציא אישורי מחלה לידי החברה. המערער לא התייצב לעבודה לאחר תקופת אישורי המחלה, לא הודיע לחברה על כוונתו להפסיק לעבוד אצלה ולא טען שיש בהצבתו בעמדה בכניסה לחניון משום הרעת תנאים. לעניין הטענה בדבר חילופי מעבידים - המשיבה גורסת כי טענה זו נשמעה לראשונה בערעור. לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי הטענה לא הוכחה ופסקי הדין עליהם מסתמך המערער אינם רלוונטיים לענייננו. המשיבה טוענת כי ערך יום עבודה של המערער עמד על 144 ₪. באשר לימי החופשה נטען, כי בצדק קבע בית הדין האזורי כי יש לקזז את התשלום עבור ימי החופשה שהמערער ניצל, הואיל והסכום שולם למערער בכפוף לניצול ימי חופשה בפועל ולא עבור פדיון כתחליף לחופשה בפועל לה הוא זכאי. בדיון שנערך בפנינו הבהירה המשיבה כי מה שהוצע למערער היה לעבוד בעמדת הכניסה לחניון ובמוסדות חינוך של עיריית אשדוד. לטענתה, מאחר והמערער עבד רוב הזמן בכניסה לחניון הוצע לו להמשיך לעבוד באותה העמדה ובאותם תנאים. דיון והכרעה: 11. לאחר עיינו בטענות הצדדים, בתשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי ובפנינו ובפסק דינו של בית הדין האזורי, אנו מחליטים לקבל את הערעור ברכיב של פדיון ימי חופשה בלבד. לצד זאת, יש לדחות את הערעור ברכיבים של פיצויי הפיטורים ודמי ההודעה המוקדמת ולאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי ברכיבים אלה, מטעמיו, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991. טעמינו לכך נבאר להלן. 12. הערעור שבפנינו עוסק בתחולתו של סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. על כן, עלינו להכריע בשאלה האם המערער התפטר מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה המזכה אותו בפיצויי פיטורים לפי החוק. ראשית, נתייחס לתשתית העובדתית הרלוונטית: על פי קביעתו של בית הדין האזורי, המערער חילק את מרבית זמנו בעבודתו בחברה בין העמדה בכניסה לחניון לבין העמדה בכניסה לבניין. המערער עבד בעמדה בכניסה ללשכת ראש העיר לעתים רחוקות. המערער מלין על קביעה זו, אך זוהי קביעה עובדתית אשר לא מצאנו טעם להתערב בה. החברה הפסידה במכרז את העמדה של הכניסה לבניין, כך שנותרו לה העמדה בכניסה ללשכת ראש העירייה והעמדה בכניסה לחניון. החברה הציעה למערער לעבוד בעמדה בכניסה לחניון, מאחר ולטענתה זוהי עמדה המוכרת למערער והוא עבד בה בעבר. כן הוצע לו לעבוד במוסדות חינוך אשר גם בהם מספקת החברה שירותי אבטחה. המערער סירב להצעות אלה. כבר במהלך עבודתו בחברה הגיע המערער לסיכום עם החברה שזכתה במכרז על המשך עבודתו בעמדות בבניין העירייה. לאחר כשלושה חודשים, החל המערער לעבוד בחברה החדשה בעמדות בהן זכתה במכרז. 13. המערער מתבסס, כאמור, על ההלכות שנקבעו בפסק דין דינמיקה, פסק דין מרחב ופסק דין אצ'ילדייב. אולם, אין בפסקי דין אלה כדי לסייע למערער, וזאת מהטעמים שלהלן: באשר לפסק דין דינמיקה: עיקרו של פסק הדין עסק בזכאות לפיצויי פיטורים על פי סעיף 1(א) לחוק, שנוסחו כדלקמן: "מי שעבד שנה אחת ברציפות - ובעובד עונתי שתי עונות בשתי שנים רצופות - אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד ופוטר, זכאי לקבל ממעבידו שפיטרו פיצויי פיטורים (ההדגשה שלי - ו.ו.ל)". השאלה שנדונה בפסק הדין היתה האם עובדות זכאיות לפיצויי פיטורים מקום בו החברה שהעסיקה אותן בעבודות ניקיון מפסידה את המכרז לאספקת שירותיה, אולם הן ממשיכות לעבוד באותו מקום עבודה פיזי ובאותו תפקיד, אך כעובדי הזכיין החדש. בפסק הדין נקבע כי סעיף 1(א) לחוק, לעניין החלופה של עבודה במקום עבודה אחד, עוסק במצב בו עובד ממשיך לעבוד במפעל בו התבצעו חילופי מעסיקים והוא לא פוטר, והבעלים החדשים מקבלים את עצמם את האחריות לעובדי הבעלים הקודמים. במקרה מעין זה, העובד יהיה זכאי בעתיד לפיצויי פיטורים עבור כל תקופת עבודתו באותו מפעל. כן הובהר בפסק דין דינמיקה, כי סעיף 1(א) לחוק מוסיף זכויות, והוא לא שולל זכאות לפיצויי פיטורים מעובדים שפוטרו על ידי מעסיקם הקודם. הלכה זו אינה רלוונטית לענייננו, וזאת מהטעם כי המערער כלל לא טען בבית הדין האזורי לזכאות לפיצויי פיטורים הנובעת מחילופי מעבידים לפי סעיף 1(א) לחוק, אלא טען לכל אורך הדרך לזכאות מכוח סעיף 11(א) לחוק, על יסוד טענה להרעה מוחשית בתנאי עבודתו. המערער אמנם מפנה לפסק דין דינמיקה בסיכומיו בבית הדין האזורי, אך הפנייתו מתמקדת בחלק בפסק הדין העוסק בניתוח הטענה של תחולת סעיף 11(א) לחוק על סיטואציה בה מתחלף המעסיק במקום העבודה. הציטוט הרלוונטי מפסק דין דינמיקה, אליו מפנה המערער, מופיע בפסקה 7 לפסק הדין, ונוסחו כדלקמן: "יתכנו נסיבות בהן עובד הממשיך לעבוד באותו מקום עבודה פיזי, בעת החלפת ספקי שירות, ימצא זכאי לפיצויי פיטורים ממעסיקו הקודם, וזאת על שום שרואים את החלפת ספקי השירות כפיטורים. מבלי לקבוע רשימה סגורה של מקרים מעין אלה ניתן למנות את המקרים הבאים: א. ספק השירות הקודם אינו מציע לעובד מקום עבודה חלופי סביר וממשי.... בהסתמך על האמור לעיל, טען המערער, כי לא הוצע לו מקום עבודה חלופי וסביר, וההצעה שהופנתה אליו הרעה באופן ממשי את תנאי עבודתו. טענה זו נדחתה עובדתית על ידי בית הדין האזורי, ולא מצאנו טעם משפטי לחרוג מקביעה זו. על פי הממצאים העובדתיים, המערער חילק את מרבית זמנו בעבודתו בחברה בין העמדה בכניסה לחניון לבין העמדה בכניסה לבניין, והוצע לו לעבוד באותה עמדה בכניסה לחניון בה עבד קודם לכן. אין בכך הרעת תנאים מוחשית אשר התפטרות בגינה תזכה את העובד בפיצויי פיטורים, ומקומות העבודה החלופיים שהוצעו לו היו סבירים וממשיים. לבד מההצעה להמשיך לעבוד בעמדה בכניסה לחניון, הוצע למערער לעבוד במוסדות חינוך אשר על אבטחתם מופקדת החברה, והמערער כלל לא הבהיר מדוע סירב להצעות אלה ומדוע יש בעבודה במוסדות אלה משום הרעת תנאים מוחשית, אלא מיקד את טענותיו באשר לעמדה בכניסה לחניון (העמדה נמצאת מחוץ לבניין, בשמש, וכו'). אשר על כן, אין באמור בפסק דין דינמיקה כדי לתמוך בטענותיו של המערער. בפסק דין מרחב נדונו עובדות דומות לאלה שנדונו בפסק דין דינמיקה, והדיון שם סב על תחולתו של סעיף 11(א) לחוק. אולם, עובדות המקרה אינן דומות כלל ועיקר לעובדות שבפנינו, ולכן פסק דין זה אינו רלוונטי. בפסק הדין נקבע כי הצעות העבודה החלופיות שהוצעו למשיבות, שהועסקו כעובדות ניקיון, מהוות הרעה מוחשית בתנאי עבודתן. נדון בו מקרה של עובדות ניקיון אשר עבדו בתע"ש לאורך 13 שנה ונקשרו למקום עבודתן, עובר להפסד המכרז על ידי חברת כוח האדם שהעבידה אותן. העבודה החלופית שהוצעה למשיבה 1, לאחר ההפסד במכרז, היתה בשלושה מקומות שונים, תוך פיצול וללא הסעות, והעבודה החלופית שהוצעה למשיבה 2 היתה בתפקיד אחר - בניקיון ולא בפיקוח, ולכן במצב עניינים זה לא היה ספק כי מדובר בהרעה מוחשית בתנאי העבודה, שלא כמו בנסיבות המקרה שבפנינו. בפסק דין אצ'ילדייב נדונו נסיבות שונות לגמרי מן הנסיבות שבפנינו ולכן הנפסק שם אינו רלוונטי לעובדות שבפנינו. כמו כן יודגש, כי המערער לא הודיע לחברה כי הוא מתכוון להתפטר מעבודתו, והגיש למעסיקיו אישור מחלה עבור הימים 1.10.03 עד 6.10.03. המערער התייחס לאישור מחלה זה בחקירתו הנגדית בבית הדין האזורי (פרוטוקול מיום 26.6.05, בעמ' 3): "ש. אתה מאשר שהגשת את אישור המחלה הזה? ת. כן. ש. למה הגשת להם את זה? ת. הייתי כבר חולה, בסוף סיום העבודה של החברה, פנו אלי מהחברה שאם אני יכול להחזיק עוד יום יומיים כדי שנצא בלי החלפות.. ש. אתה לא עונה, ראית את היחסים בינך לבין החברה עדיין ממשיכים? ת. כן. עדיין לא קיבלתי מכתב פיטורים אז הגשתי אישור מחלה". מכאן, ועל פי קביעותיו של בית הדין האזורי, נמצא שהמערער ראה את יחסי העבודה כנמשכים, לא מחה על "הרעת תנאים" ולא הודיע לחברה כי בכוונתו להתפטר. כמו כן, זהו איננו המצב שהמערער נשאר לעבוד עבור החברה הזוכה החדשה באותו מקום עבודה בו עבד עבור החברה הקודמת מיד עם חילופי החברות אלא המערער החל לעבוד בחברה החדשה כעבור שלושה חודשים, כאשר כל התנהגותו מלמדת על המשך עבודתו בחברה בעמדה שנהג לעבוד בה עוד כשהחברה הפעילה אותה עבור העירייה. אשר על כן, אין מנוס מדחיית הערעור ברכיב של פיצויי הפיטורים ודמי הודעה מוקדמת. 14. כמו כן, לא מצאנו טעם משפטי להתערב בקביעת בית הדין האזורי ברכיב של גמול ימי חג. המערער הודה בבית הדין האזורי כי עבד בימי חג וקיבל תשלום עבורם, ועל כן תביעתו לא הוכחה. על המערער מוטל הנטל להוכיח כי הוא לא עבד בימי החג ולא קיבל תשלום עבורם, ובנטל זה הוא לא עמד ולכן דין ערעורו ברכיב זה להידחות. המערער טוען, בנוסף, כי דרש מהחברה להעביר לו כרטסת נוכחות עבור תקופת עבודתו אך בקשתו לא נענתה. לא הוצגה בפנינו כל דרישה כזו בכתב מטעם המערער לחברה, ומעיון בתיק בית הדין האזורי עולה כי המערער לא הגיש בקשה לגילוי מסמכים בעניין. לפיכך, דין ערעורו ברכיב זה להידחות. 15. מתקבל הערעור באשר לרכיב של פדיון ימי חופשה: סעיף 31 לחוק חופשה שנתית קובע כי תקופת ההתיישנות להגשת תביעה על פי החוק היא שלוש שנים. המערער הגיש את תביעתו במסגרת שלוש השנים ולכן תביעתו לא התיישנה. באשר למספר ימי החופשה השנתית הניתנים לצבירה, מהאמור בסעיף 7 לחוק עולה כי ניתן לצבור חופשה לכל היותר בגין שלוש שנים. בית הדין פסק, כי העובד יכול לצבור לכל היותר ימי חופשה שהיה זכאי לקבל בשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו, בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת (ראו עע 547/06 משה כהן נ' ויליאם אנויה, לא פורסם, ניתן ביום 8.10.07, סעיף 10 לפסק הדין). צבירת ימי החופשה תיספר שלוש שנים אחורה ממועד סיום יחסי העובד ומעביד ולא ממועד הגשת התביעה, כפי שקבע בית הדין האזורי. לפיכך, מאחר והמערער תבע זכאות לימי חופשה בעד תקופה של שלוש שנים עובר לסיום העסקתו (ולא טען בערעור לזכאות גם בעד שנת העבודה השוטפת), הוא זכאי לימי חופשה בעד התקופה שמחודש אוקטובר 2000 עד לחודש אוקטובר 2003. המערער עבד בחברה מחודש ספטמבר 1997, ולכן הוא זכאי ל-14 ימי חופשה בגין השנה הרביעית, 16 ימים בגין השנה החמישית ו-18 ימים בגין השנה השישית, ובסך הכל 48 ימים. מסך זה יש לקזז את התשלום שקיבל עבור 12 ימי החופשה, ומכאן שעל החברה לשלם למערער תמורה בעד 36 ימי חופשה. ערך יום עבודה של המערער עומד על סך של 143.44 ₪ (מתקבל ממכפלה של 17.93 ₪ לשעה ב-8 שעות עבודה ביום), ומכאן, על החברה לשלם לו סך של 5,163.84 ₪. בניכוי הסכום שנפסק בפסק דינו של בית הדין האזורי, נותר סך של 2,294.84 ₪, שעל החברה לשלם למערער. 16. סוף דבר: הערעור התקבל בחלקו. בנוסף על הסכומים שנפסקו לחובת החברה בפסק דינו של בית הדין האזורי, תשלם החברה, "אילת השחר בטחון (1993) בע"מ", למערער, מר תימור גנדלמן, סך של 2,294.84 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.03 ועד למועד התשלום בפועל. בנסיבות העניין, ומשנתקבל הערעור רק בחלקו, כל צד יישא בהוצאותיו בערעור זה. חילופי מעבידיםהתפטרות