להלן פסק דין בנושא ביטול פסק דין בית הדין הארצי לעבודה: פסק דין השופט א' רובינשטיין: א. עניינה של עתירה זו הוא ביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (סגנית הנשיא א' ברק, השופטות נ' ארד וו' וירט- ליבנה, נציגי הציבור נ' שמאי וצ' גינזברג) בע"ע 147/05, בגדרו נדחה ערעור העותר על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (השופט א' סופר, נציגי הציבור ד' ברזילאי ומ' עזרא) בבש"א 2883/04 במסגרת ע"ב 5616/04, שם התקבלה בחלקה בקשת המשיבה 3 (להלן המשיבה) לסילוק תביעת העותר על הסף מחמת התיישנותה. רקע ב. (1) העותר הועסק כמנהל חשבונות ראשי וכחשב על ידי המשיבה, חברה העוסקת בתחום ההובלה, החל מיום 18.5.1988 ועד ליום 28.2.1998, משהופסקה עבודתו. בפועל לא עבד העותר מיום 31.8.1997. העסקת העותר נעשתה מתחילה בהתאם לחוזה עבודה אישי, שנחתם בין העותר להמשיבה ביום 18.5.1988; ביום 10.7.1994 נחתם חוזה עבודה חדש בין העותר והמשיבה. יצוין, כי על פי האמור בהסכמים אלה, נמנה תפקידו של העותר על תפקידי הנהלה כמשמעותם בחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א- 1951, ועל כן לא יחולו עליו הוראות חוק זה ובכללן תשלום בעבור שעות נוספות (סעיף 1.2(א) להסכם 1988 וסעיף 3 להסכם 1994). (2) ביום 8.11.2004, סמוך לשבע שנים לאחר הפסקת עבודתו, הגיש העותר תביעה כנגד המשיבה בגין גמול שעות נוספות, הפרשי פיצויי פיטורין, הפרש דמי הודעה מוקדמת ומענק כספי. (3) ביום 2.1.2005 קיבל בית הדין האזורי באופן חלקי את בקשת המשיבה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות. נקבע, כי תביעות העותר בגין גמול שעות נוספות והמענק הכספי משנת 1996 התיישנו. לעניין הגמול בעבור שעות נוספות נאמר, שעילת התביעה לתשלום זה מתגבשת מידי חודש בחדשו, ונולדת באחד בכל חודש בגין החודש החולף. לפיכך נקבע, כי מאחר שהתביעה הוגשה ביום 8.11.04, כל תביעה לתשלום בעבור שעות נוספות בחודש שקדם נובמבר 1997, התיישנה, ואינה ניתנת לתביעה בהתאם להוראת סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958. ועוד, כיוון שלטענת העותר החודש האחרון בו עבד שעות נוספות היה ספטמבר 1997, התיישנה תביעתו לגמול שעות נוספות. באשר לתביעת העותר לתשלום מענק כספי בגין שנת 1996, נקבע כי גם נוכח דברי העותר, לפיהם שולם המענק בפועל בשנה המאוחרת לזו שבגינה ניתן, יש לדחות את תביעת העותר לעניין שנה זו (להבדיל מן המענק לגבי 1997). (4) העותר עירער לבית הדין הארצי. ביום 14.3.2005 נדחה הערעור. בית הדין הארצי אימץ את פסק הדין של בית הדין האזורי, והדגיש כי אין בסיס לטענת העותר, לפיה עילת התביעה נולדה עם סיום יחסי עובד- מעביד. בית הדין הארצי ציין, שהעותר תלה את האיחור בהגשת התביעה בתחלופת באי כוחו; הוטעם, כי אין לראות בנימוק טעם להארכת תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. טענות העותר ג. (1) בעתירה נטען, כי המקרה הנוכחי הוא מקרה חריג, המחייב את ביטולם של פסקי הדין, שניתנו בערכאות הקודמות. נטען, כי פסקי הדין האמורים מונעים מהעותר את יומו בבית הדין; כי הם פוגעים בכללי הצדק הטבעי, בזכות הגישה לערכאות ובכבודו של העותר. (2) עוד נטען, כי פסיקתם העקבית של בתי הדין לעבודה היא שבקבלת טענות סף, שיש בהן כדי לשלול זכותו של בעל דין לשמיעת טענותיו לגופן, יש לנקוט בגישה מצמצמת. נאמר, כי בנסיבות מקרה זה, בו התבקשה דחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות בלא שמיעת ראיות, שעה שקיימת מחלוקת עובדתית בדבר מועד היוולדה של עילת התובענה, ושעה שכתב התשובה - המועד הראשון שבו ניתן לעותר להתייחס לעניין זה - כלל טענות כנגד טענת ההתיישנות, יש לנקוט משנה זהירות בדחייתה של תובענה. (3) לגופם של דברים נטען, כי בין העותר לבין המשיבה התקיימה מערכת חוזית כפולה: הראשונה עניינה העסקתו ה"רגילה" של העותר, ואילו האחרת עניינה העסקתו החריגה. לדברי העותר, הוסכם כי התשלום בעבור השעות הנוספות ייעשה בעת סיומם של יחסי עובד ומעביד שבין העותר למשיבה. לטענת העותר, בכך שהוא היחיד מבין עובדי המשיבה המועסקים על פי חוזה אישי שהעביר כרטיס נוכחות פעמיים ביום, יש כדי לאשש קיומו של הסכם עבודה נוסף עם המשיבה. גם העובדה, לפיה העותר היה היחיד מבין עובדי המשיבה, לרבות הבכירים ביותר, שעבד בהיקף שעות כה חריג, יש - כך לשיטת העותר - כדי להוכיח את טענתו בדבר כפילות ההסכמים; אשר על כן, עילת התביעה בכל הנוגע לתשלום בעבור השעות הנוספות נולדה, כנטען, לכל המוקדם עם סיום עבודתו של העותר אצל המשיבה - בחודש פברואר 1998. כיוון שממועד זה ועד ליום הגשת התביעה טרם חלפו שבע שנים, לא התיישנה התביעה לתשלום שעות נוספות. נטען, כי המשמעות של פסיקת בתי הדין היא שלעבודה מעבר למסגרת המקובלת ישנה הגדרה נוקשה אחת, החלה גם במקרה כגון דא, בו שני צדדים לחוזה הגדירו את הדברים בצורה שונה, וכאשר הוראת סעיף 34 לחוק הגנת השכר, תשי"ח- 1958 מאפשרת להתנות על ההגדרה האמורה. בהקשר זה נטען, כי פסיקת בתי הדין מעוררת שאלה בעלת השלכות חוקתיות, העוסקות בשלילת זכותו של עובד לקבל שכר בעבור עבודה שבוצעה. (4) עוד נטען לתחולתם של החריגים, המאריכים את תקופת ההתיישנות והמנויים בסעיפים 8- 9 לחוק ההתיישנות; בהקשר זה נטען, כי אף אם צדק בית הדין האזורי, ועילת התביעה בגין השעות הנוספות נולדה מדי חודש, תיעוד שעות העסקתו של העותר על גבי כרטיסי העבודה של המשיבה, מהווה הודאה מצדה בקיום זכותו של העותר (כמשמעה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות) לתשלום בעבור שעות נוספות. בהקשר זה נטען, כי אף אם חלה התיישנות לגבי התביעה האמורה, בנסיבות המקרה יש להכיר בתחולת החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכן לעותר נודע על כפירת המשיבה בתשלום זה עם סיום יחסי העבודה ביניהם (לכל המוקדם). (5) לטענת העותר, החיוב החוזי של המשיבה לתשלום בעבור השעות הנוספות הוא חיוב מתמשך, ורק עם תום החוזה הופר חיוב זה והתגבשה עילת התביעה לצרכי התיישנות; המועד הנטען להיוולדה של העילה הוא לכל המוקדם עם ניתוק יחסי עובד- מעביד בין המשיבה לעותר. (6) באשר לתביעה לתשלום המענק הכספי לשנת 1996; לטענת העותר, גילה שמענק זה לא שולם לו רק לאחר שקיבל את תלושי המשכורת האחרונים בעבור חודשים ינואר- פברואר 1998, ולפיכך יש להתחיל ולמנות את תקופת ההתיישנות ממועד זה. מכאן, שאף התביעה בגין רכיב זה לא התיישנה. טענות המשיבה ד. (1) לטענת המשיבה, אין בית משפט זה יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הארצי לעבודה, והוא יתערב בהחלטות בית הדין הארצי רק מקום בו נפלה טעות משפטית מהותית בפסק הדין, אשר הצדק דורש את תיקונה; גם טעות ביישום הלכה לעובדות מקרה ספציפי אינה בגדר טעות משפטית מהותית, המצדיקה התערבותו של בית משפט זה בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה. (2) לגופם של דברים נטען, כי בדין קבעו בתי הדין לעבודה, שתביעת העותר בגין גמול שעות נוספות התיישנה, שכן עילת התביעה לגמול שעות נוספות, כתביעה לשכר עבודה, מתגבשת מדי חודש בחודשו. כן נטען, כי צדקו בתי הדין לעבודה אף בקביעה, לפיה התיישנה תביעת העותר לתשלום המענק הכספי לשנת 1996. (3) לטענת המשיבה, במקרה דנן אף אין מתקיימים החריגים הקבועים סעיפים 9-8 לחוק ההתיישנות, לעניין דחייתו של מועד מרוץ ההתיישנות . הכרעה ה. תפיסתו העקרונית של בית משפט זה באשר להתערבות בהחלטותיו של בית הדין הארצי לעבודה נקבעה כנודע משכבר הימים, בבג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 מפי הנשיא שמגר: "פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה בתחום האזרחי (בתחום הפלילי יש ערעור ברשות) נתונים לסמכות הפיקוח של בית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק. מבחינת היקפה הכללי של הסמכות, אין שוני בין הפיקוח על בית הדין לעבודה לבין הפיקוח על בית דין אחר בעל סמכות ייחודית... ... אולם לאור העובדה, שהמחוקק ייחד לבתי הדין לעבודה תחום משפטי מוגדר ומופרד והפקיד בתי דין אלו במידה רבה על מלאכת העיצוב של דיני העבודה, בית המשפט הזה צריך לנהוג בריסון ורצוי שלא ימהר להתערב בנושאים, שנדונו לפני בית הדין לעבודה בתחום סמכותו הייחודית, אלא אם כן מתקיימים שני התנאים המצטברים הבאים: (1) נתגלתה טעות משפטית מהותית, ולעניין זה אין נפקא מינה אם שורשיה בנושאי סמכות או בנושאי מהות; וכן, יחד עם זאת- (2) הצדק מחייב התערבותו של בית משפט זה, לאור נסיבותיו של העניין". דברים אלה יפים גם היום (ראו בג"ץ 9716/05 אמיר נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' (טרם פורסם) (השופטת נאור); בג"ץ 593/06 אברהם נ' בית הדין הארצי לעבודה (טרם פורסם) (השופט ג'ובראן)). לאחר עיון בעתירה ובתגובה נראה לי, כי עניינו של העותר אינו נמנה על מקרים חריגים אלה. בא כוח העותר, המודע כמובן לכלל האמור, ניסה להעטות על העתירה אדרת של נושא בעל חשיבות כללית וציבורית, אולם חוששני, כי הטענות שמעלה העותר מצויות במישור העובדתי והן בעלות אופי ערעורי מובהק, ואין המדובר בשאלה משפטית בעלת השלכה כללית או במקרה חריג. עניינה של המחלוקת הוא בקיומו של חיוב לתשלום בעבור שעות עבודה נוספות מעבר לאמור בהסכמי העבודה, בהם התקשרו העותר והמשיבה, קרי, עסקינן במערכת עובדתית ספציפית, אשר אינה מצדיקה את התערבותו של בית משפט זה (בג"ץ 3679/94 אגודה ארצית של מנהלים מורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח' נ' בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב- יפו ואח' פ"ד מט(1) 573, 585 (השופט ד' לוין); בג"ץ 440/04 ד"ר דן גולדשמיד נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' (השופטת נאור)). אין בידי להסכים לטענות העותר, כי הכרעות בתי הדין מנוגדות להוראת סעיף 34 לחוק הגנת השכר, שעניינו שמירתן של זכויות עובד, וכי הן מצמצמות ופוגעות בזכות העובד לקבלת תשלום בעבור שעות נוספות. אכן, בית הדין האזורי קבע, כי במקרה הנוכחי התגבשה עילת התביעה מדי חודש. קביעה זו נסמכה על התשתית הראייתית שנפרשה על ידי הצדדים (כפי שציין בית הדין הארצי בפסקה 2 לפסק דינו: "לא מצאנו בסיס בכתב התביעה לטענתו של המערער לפיה העילה נולדה עם סיום יחסי עובד- מעביד" (ההדגשה הוספה-א"ר)). אין לפנינו הכרעה עקרונית בדבר פרשנות הוראותיו של חוק הגנת השכר, ומשכך אין מקום להתערב בפסיקתו של בית הדין לעבודה. העותר ניסה להקיש לענייננו מבג"ץ 289/79 רשות הנמלים בישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' פ"ד לד(2) 141. באותו מקרה התערב בית המשפט בפסיקת בתי הדין לעבודה באשר לפירוש סעיף 37ג לחוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957; אולם דומני כי אין הנידון דומה לראיה. באותו מקרה דנו בתי הדין לעבודה לראשונה בפירושה של אותה הוראת חוק, וכפי שציין בית המשפט בעמ' 159, מפי השופט - כתארו אז - ברק: "פסק דינו של בית המשפט הארצי לעבודה בענייננו הוא פסק הדין הראשון של בית הדין הארצי הדן בפירושו של סעיף 37ג לחוק יישוב סכסוכי עבודה. אם נשאיר את פסק הדין על כנו, ננציח טעות משפטית, בסוגיה מרכזית בדיני העבודה וביחסי העבודה ... בנסיבות אלה קם הצידוק לשימוש בשיקול דעתנו, ולהתערבות בפסיקתו של בית הדין לעבודה" (ההדגשות הוספו-א"ר). בענייננו, בתי הדין לא דנו בפירושו של סעיף 34 לחוק הגנת השכר, ולא אוכל לקבל את טענת העותר, לפיה הותרת פסקי הדין על כנם מבטלת את סעיף 34 והריהי ומהווה טעות ברורה בפירוש הוראת חוק, המיועדת לטובת העובד. ו. המסקנה היא, כי בהליכים בפני בתי הדין לעבודה לא נפלה טעות מן הסוג המצדיק את התערבות בית משפט זה. הם פעלו בתחום מומחיותם, ומוחזקים הם שאינם באים לנעול דלת בפני עובד אם אפשרי הדבר משפטית - אלא שהעותר דנן התמהמה באשר לזכויותיו. ז. אוסיף, כי חרף התוצאה האמורה, אין דעתי נוחה מהתמונה שנפרשה בתיק זה. העותר הוחתם על חוזה עבודה אישי ונקבע שכרו הכולל טרם תחילת עבודתו, אולם לאחר מכן נדרש לעבוד בהיקף שעות עצום מעבר לשעות העבודה הרגילות (עובדה שאינה מוכחשת אף על ידי המשיבה, שטענותיה דומה שהתרכזו יותר בהתיישנות ופחות במהות). בדיון בפני בית הדין הארצי הביע בא כוח המשיבה את נכונות המשיבה לפנות להליך גישור ואף לזנוח את טענת ההתיישנות בנוגע למענק משנת 1996, בכפוף לויתור העותר על תביעת התשלום בעבור שעות נוספות. כשלעצמי סבורני, כי לאחר תקופה בת קרוב לעשר שנים, בה שירת העותר בהשקעה מרובה את המשיבה, גם אם שגה באי תביעת זכויותיו במועדן, מטעמים כאלה או אחרים, טוב תעשה המשיבה אם תנהג בו לפנים משורת הדין, בחינת "ועשית הישר והטוב" (דברים ו', י"ח), ותגיע עימו להסדר פשרה מתקבל על הדעת. ח. כאמור, אין בידינו להיעתר למבוקש. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. בית הדין הארצי לעבודהביטול פסק דין