תמרור ד 15 חניה באדום לבן

להלן פסק דין בנושא תמרור ד 15 חניה באדום לבן: פסק דין 1. המערער הורשע בבית משפט השלום בחיפה ביום 30.11.05, בעבירה של אי ציות לתמרור ד-15, בכך שחנה לאורך קטע של אבני שפה הצבועות אדום לבן, במתחם "הקריון" בקרית ביאליק, וזאת בניגוד לתקנה 22(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961. 2. בבית משפט קמא, העידה התביעה את עורך הדו"ח, רס"מ תורג'מן אלי. על פי עדותו, הרי עובר לרישום דו"ח, נהג להסתובב סביב הרכב ולבדוק האם מתבצעת פעולת פריקה, האם הושארו אורות מהבהבים, והאם הונח משולש רכב. כך הוא פעל גם במקרה זה, אך כשלא מצא כי אחד מאלה התקיימו, רשם את הדו"ח. יצויין, כי בדו"ח עצמו נכתב: "... אין משולש רכב, אין שלט של קלקול, אין מהבהבים. רכב ללא בעלים נעול". המערער העיד במשפט, ולטענתו ביום המקרה הוא קנה ארון בחנות "שז"ר", ושילם עבורו. רק לאחר מכן, הלך להביא את רכבו מהחנייה, החנה אותו באזור החנייה והפריקה, וחזר לחנות לחמש דקות בלבד, כדי להביא את הארון. לפיכך, לטענתו, ביצע אותה עת פעולה של טעינה. עוד טען המערער, כי היה שלט על חלון הרכב: "פורק סחורה מיד מתפנה" (כן הוגשו תמונות נ/1-נ/3). 3. כבוד השופט א. סלאמה קבע בפסק דינו: "לאחר ששמעתי את העדים, שקלתי את דבריהם והתרשמתי מהופעתם בבית המשפט, מצאתי שעובדות כתב האישום הוכחו בפניי מעל לכל ספק סביר. זאת עשיתי בהיותי ער לעובדה כי עדותו של עד התביעה הינה עדות יחידה במשפט הפלילי ולאחר שהזהרתי את עצמי, היות ועדות זו הותירה עלי רושם אמין ושוכנעתי כי היא משקפת נאמנה את עובדות המקרה לאשורן, עד כדי כך שניתן לבסס עליה הרשעה בפלילים". ביחס לגירסת המערער, כתב השופט: "גרסתו של הנאשם לא הותירה עליי רושם חיובי ואמין, ועל כן אני דוחה אותה לחלוטין וקובע שמדובר בגרסה אשר נועדה לצרכי המשפט". הכרעת הדין של בית משפט קמא מבוססת, איפוא, על ממצאי מהימנות, ומטעם זה לא בקלות אתערב בה. 4. המערער העלה מספר טענות כנגד הכרעת הדין. בין היתר, נטענו טענות באשר לאמינות עורך הדו"ח, היותו של התמרור "מכשול" לאזרחים, וכיו"ב. הטענה היחידה שמצאתי כי היא מצריכה בדיקה מסוימת, היא טענתו של המערער בדבר חובה שהייתה מוטלת על עורך הדו"ח להמתין פרק זמן של עשר דקות טרם רישום הדו"ח. זאת, על פי ההנחיות המפורטות בחוברת נוסחי אישום של משטרת ישראל (להלן: "חוברת נוסחי האישום" או "חנ"א"), בחלק השמיני המתייחס ל"חנייה". לאחר בדיקה, מצאתי כי אין לקבל גם בטענה זו, והכל כפי שיפורט בהמשך הדברים. 5. בחלק הראשון של "חוברת נוסחי אישום" ישנן הגדרות (יצוין, כי כולן מופיעות תחת הכותרת "חנייה"): "עצירה - עצירת רכב לזמן כלשהו. העמדה - עצירת רכב למספר דקות, כאשר הנהג נמצא ברכב או בקרבתו. חנייה- העמדת רכב למשך 10 דקות לפחות, כאשר הנהג איננו במכונית ואינו עוסק ברציפות בטעינה או בפריקה." 6. לפי הודעת התעבורה (קביעת תמרורים), תש"ל-1970, משמעותו של התמרור ד-15 היא: "אבני שפה צבועות אדום-לבן. אסורה כל עצירה או חניה בכביש אלא אם דרוש הדבר למילוי הוראות כל דין. אסורה כל עצירה למעט לאוטובוס הנוסע בקו שירות." האיסור הוא אפוא על עצירה לזמן כלשהו. לפיכך גם אם נלך לשיטתו של המערער, ונבחן את פעולותיו לפי ההגדרות בחנ"א, הרי שנעברה עבירה של עצירה בניגוד לאיסור הקבוע בתמרור ד-15. 7. ניתן לראות, כי פעולותיו של המערער מתאימות גם להגדרת "העמדה", שהרי לטענתו, עצר את רכבו למספר דקות, בסמוך לחנות שז"ר, כדי להביא את הארון מהחנות ולהעמיסו על הרכב. 8. "חנייה" מוגדרת בתקנות התעבורה, תשכ"א -1961, באופן הבא: "חניה" - העמדת רכב לזמן כל שהוא, שלא לשם העלאת אנשים או הורדתם או טעינת מטען או פריקתו מיד, בלי הפסקות, בין שיש ברכב נהג או אנשים או מטען ובין שאין. הן מלשון ההגדרה בתקנות התעבורה, והן מהגדרת "חנייה" בחנ"א, עולה, כי עצירת הרכב שלא למטרת חנייה, אלא לשם פריקה וטעינה, חייבת להיות מיידית ובלתי פוסקת. לפי לשון התקנה, תנאי הוא, שהמוביל החל "מיד" במלאכת הפריקה או הטעינה, ועסק בכך "בלי הפסקות", עד שעזב את המקום (ראו: ע"פ 2940/94 צבי לוין נ. מדינת ישראל, פ"ד מח (4) 545, 551). תכליתו של האיסור על חנייה היא לדאוג שהמקום יהיה פנוי בדרך כלל, ולא ישמש אלא לחנייה קצרה מפעם לפעם, באופן שאין בו כדי לגרום שיבוש חמור לתנועה (ראו: ע"פ (ירושלים) 1265/99 אליצור דיבון נ. מדינת ישראל, תק-מח 99(3), פסקה 5). המערער לא הביא כל ראייה, כי אכן עסק בטעינה. מקל וחומר, לא יכול היה המערער להוכיח כי עסק בפעולה זו ברציפות. מהמקובץ לעיל עולה, כי יש לדחות את טענתו של המערער, כי עסק בפעולת טעינה, ומשכך גם את טענתו כי עורך הדו"ח נהג בניגוד לכללים המחייבים. 9. עוד ראוי לציין, כי המערער ביקש להיבנות מהטענה שברכבו היה שלט בו נכתב כי הוא עסוק בפריקת סחורה. לראייה, אף צירף תמונות של השלט במכוניתו. ואולם, יש לציין כי המערער לא הביא ראייה על כך שהשלט היה ברכבו גם במועד בו נרשם הדו"ח (וכאמור נתקבלה גרסתו של עורך הדו"ח, שטען, כי בדק את הרכב מכל צדדיו ולא ראה כל שלט). שנית, המערער טען כי שלט כזה מודבק לחלון רכבו במשך 10 שנים באופן קבוע, כשמידי חודש הוא נוהג להחליפו. בהמשך לכך, הודה המערער כי גם כשאינו פורק סחורה, השלט מודבק לחלונו. גם מבחינה זו, אין לתת משקל לנסיונו של המערער להיבנות מהשלט שברכבו. באשר לאפשרות שהועלתה בפני המערער, להציג חשבונית קנייה מחנות שז"ר, לשם תמיכה בטענתו כי רכש שם ארון באותו יום, טען המערער כי אינו שומר במשך פרק זמן כה ארוך חשבוניות, וכן כי נאמר לו שאין אפשרות להמציא חשבונית בשל התקופה הארוכה שחלפה. גם אם ניתן היה לקבל את ההסבר, הרי שהמערער כשל במתן הסבר לשאלה, מדוע, כאשר שלח מכתבים שונים למדור התנועה סמוך לאחר קבלת הדו"ח, לא צירף את החשבונית או הקבלה כאסמכתא להוכחת טענתו. 10. לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי מקום, מכל צד של בחינה, להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. לפיכך נדחה הערעור. משפט תעבורהתמרוריםהתקף לב / אוטם שריר הלבחניה