תאונת פגע וברח ללא ידיעה

מה הדין במקרה של תאונת פגע וברח ללא ידיעה ? לעניין היסוד הנפשי בעבירת ההפקרה, ציין בית-משפט השלום כי המבחן הקבוע בחוק הינו מבחן אובייקטיבי ולא סובייקטיבי, וכי אין כל ספק כי אדם סביר היה צריך להבין שמדובר בתאונת דרכים בה נפגע אדם. ישנם שני רכיביו של היסוד הנפשי בעבירת ההפקרה: הראשון, דורש מודעות סובייקטיבית באשר למעורבות בתאונה, בעוד שהשני דורש מודעות אובייקטיבית לכך ש"בנסיבות המקרה עשוי היה להיפגע אדם". במקרה בו אדם כלל לא היה מודע למעורבותו בתאונה, אף אם היה עליו להיות מודע לכך באופן אובייקטיבי, לא התקיים בו היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה זו. להלן החלטה בנושא תאונת פגע וברח ללא ידיעה: החלטה 1. בכתב אישום שהוגש לבית המשפט לתעבורה בירושלים, נטען כי בתאריך 25.12.06 פגע המבקש עם רכב בו נהג בהולך רגל וגרם למותו, ולאחר זאת הסתלק ממקום התאונה מבלי לעמוד על תוצאותיה. בסיום משפטו זוכה המבקש מעבירות של גרימת מוות ברשלנות, נהיגה בקלות ראש או רשלנות ואי האטה, אולם הורשע בעבירה של הפקרה אחרי פגיעה, לפי סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961. בעקבות כך הוא נדון ל-18 חודשי מאסר, שנת מאסר על-תנאי, קנס והוא נפסל מנהיגה במשך 15 שנה. בהכרעת-הדין קבע בית-המשפט לתעבורה כי לא הוכח שהמבקש היה יכול למנוע את הפגיעה בהולך הרגל, אולם מרגע שזו התרחשה אדם סביר היה מודע לה. בנסיבות המקרה, כך נקבע, עלה בלבו של המבקש חשד כי פגע באדם, ועל כן היה מצווה לעצור ולהושיט עזרה. בכך דחה בית-המשפט את גרסתו של המבקש לפיה לא היה מודע לפגיעה בהולך הרגל, וסבר כי נזרקה לעבר הרכב אבן או שנורו לעברו יריות. גרסה זו לא זכתה לאמון, בין היתר, נוכח העובדה שהמבקש הקדים ופנה לעורך דין קודם להתייצבותו במשטרה ולחקירתו. טענתו כי פגש בבא-כוחו למטרה אחרת שעניינה אחר, נדחתה. עוד נקבע, כי התנהגות המבקש בזמן חקירתו וסירובו להשתתף בשחזור התאונה, מלמדים כי פיעמו בו תחושות אשם שאינן עולות בקנה אחד עם טענת חפותו. 2. המבקש ערער על פסק-הדין לפני בית-המשפט המחוזי בירושלים, שם טען כי הערכאה הדיונית שגתה בהגדרתו של היסוד הנפשי בעבירת הפקרה כמודעות אובייקטיבית, שעה שנדרשת מודעות סובייקטיבית להתרחשות התאונה. לגישת המבקש, מחומר הראיות שהונח בפני בית-המשפט לתעבורה לא עלה כי היה מודע לקרות התאונה, ולפיכך נכון היה לזכותו. עוד נטען כי בית-המשפט שגה כאשר זקף לחובתו את התייעצותו עם עורך-דין קודם לחקירת וסירובו להשתתף בשחזור. באשר לעונש, נטען כי הוא נוטה לחומרה יתרה וסוטה מרמת הענישה הנוהגת. בנוסף, נטען כי גזירתו של מאסר למבקש מבלי שהוגש תסקיר מבחן, סותרת את הוראות הדין ואינה יכולה לעמוד. 3. בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש. נקבע, כי לא נמצאה עילה להתערבות בממצאיו העובדתיים של בית-המשפט לתעבורה: "מסקנתו של בית-משפט קמא, לפיה המערער היה מודע בשעת התאונה לפגיעה [כך במקור] הרכב במנוח, ולמצער - עצם את עיניו לכך, הנה קביעה עובדתית המבוססת על מכלול התשתית הראייתית, על הערכת הראיות ועל אי-מתן אמון בעדות המערער" (עמוד 9 לפסק-הדין). בכל הנוגע לגזר-הדין, קבע בית-המשפט המחוזי כי נוכח חומרת העבירה - שלצדה קבוע עונש של עד שבע שנות מאסר - אין מקום לשנות ממנו. באשר לתסקיר, נקבע כי אין חובה שבחוק להורות על הגשתו, ומכל מקום "נסיבותיו האישיות של המערער נתחוורו מעדויות האופי, ממכתבי ההמלצה ומטיעוני הסנגור, ולא הייתה מחלוקת על תפקודו הנורמטיבי והחיובי במהלך השנים" (עמוד 13 לפסק-הדין). 4. בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הוא שב על הטענות אותן העלה בפני ערכאות קמא תוך שהוא מרחיב באלה: שתי הערכאות שגו בפירוש היסוד הנפשי בעבירת הפקרה, ולא הוכחה מודעותו הסובייקטיבית להתרחשות התאונה; אין מקום לכרסם בזכות ההיוועצות עם עורך-דין על ידי הפיכתה לראיה לתחושת אשם; הגשתו של תסקיר קודם לגזירתו של מאסר, היא עניין מהותי המעוגן בסעיף 38(א) לחוק העונשין התשל"ז-1977. המבקש מודע להמשכה של ההוראה, היינו, כי "שר המשפטים רשאי, באכרזה שתפורסם ברשומות, לסייג, מדי פעם, תחולתו של סעיף קטן (א)", ולכך שהשר אכן עשה שימוש בסמכותו זו בהתקינו את אכרזת דרכי ענישה (תסקיר של קצין מבחן), תשכ"ד-1964. אולם, עמדתו היא כי לא די באכרזה זו כדי לסייג את חובת התסקיר, מן הטעם שפרשנותו הראויה של החוק מובילה למסקנה שחובת התסקיר היא מוחלטת. מוסיף וטוען המבקש, כי מאחר שחוק העונשין הוא מאוחר לאכרזה האמורה, ונוכח לשונו בדבר אכרזה ש"תפורסם", אין להסתמך אלא על אכרזה חדשה - וכזו לא פורסמה. 5. דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי קיומו של ערעור שני נועד ללבן שאלות עקרוניות החורגות מגדרו של המקרה הפרטני (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 130 (1982)). לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עם אלה. יתרה מכך, לעניין היסוד הנפשי בעבירת ההפקרה, ציין בית-משפט השלום כי "המבחן הקבוע בחוק הינו מבחן אובייקטיבי ולא סובייקטיבי", ובהמשך כי "אין כל ספק כי אדם סביר היה צריך להבין שמדובר בתאונת דרכים בה נפגע אדם" (עמוד 22). בכך אכן נקלע בית-המשפט לתעבורה לכדי טשטוש הגבולות בין שני רכיביו של היסוד הנפשי בעבירת ההפקרה: הראשון, דורש מודעות סובייקטיבית באשר למעורבות בתאונה, בעוד שהשני דורש מודעות אובייקטיבית לכך ש"בנסיבות המקרה עשוי היה להיפגע אדם". כפי שמציין המבקש, במקרה בו אדם כלל לא היה מודע למעורבותו בתאונה, אף אם היה עליו להיות מודע לכך באופן אובייקטיבי, לא התקיים בו היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה זו (ראו ע"פ 66/88 מדינת ישראל נ' אפרתי, פ"ד מג(1) 848, 855 (1989)). ברם, על פי דבריו של המבקש עצמו כפי שתועדו על ידי אחד החוקרים, הוא חש באחד הקטעים של הכביש במכה חזקה שגרמה לנזק לשמשה הקדמית של הרכב, ובהמשך נתגלו נזקים נוספים ובכללם פגיעה בראי הצד. אם תוסיף לאלה את העובדה שהמבקש טרח להתייעץ עם עורך דין קודם לפנייתו למשטרה, היתה רשאית הערכאה הדיונית לקבוע כי המבקש, למצער, חשד כי פגע באדם וממילא היה מעורב בתאונת דרכים. באשר לזכות ההיוועצות עם עורך דין - בית-המשפט לתעבורה לא ביסס מסקנותיו על ההנחה כי היוועצות בעורך-דין מלמדת מניה וביה על אשמה, אלא שבנסיבותיו של המקרה הנוכחי ולאור כלל הנתונים על התנהלות המבקש וגרסתו, נמצא בכך נדבך נוסף המחליש את מהימנותו, ובמילותיו של בית-המשפט לתעבורה: "נהג אשר אין לו תחושת אשם לא יגש קודם שימסור עדות לעורך דין... עצם העובדה שהנאשם הסתיר את העובדה שפנה באותו יום לעורך דין יש בה להעיד על תחושתו כי פעל שלא כשורה" (עמוד 24 להכרעת-הדין). באשר לטענה בדבר החובה להורות על הגשתו של תסקיר המבחן, הרי שאין היא עולה בקנה אחד עם ההיסטוריה החקיקתית. כפי שציין המבקש עצמו, הוראה בדבר סמכות השר לסייג את חובת התסקיר מופיעה כבר בחוק לתיקון דרכי העונשין (דרכי ענישה) (תיקון מספר 2) תשכ"א-1961 (ס"ח 338, התשכ"א 115). חוק העונשין, כפי שנחקק בשנת 1977 לא שינה מההוראה המהותית, אלא רק מיקם אותה במסגרת החוק החדש. בנסיבות אלה, אין ממש בטענה כי לא די באכרזה משנת 1964 כדי לסייג את חובת התסקיר, ועל כן נדחו ניסיונות לטעון כך בעבר - אם כי מנימוקים אחרים (דנ"פ 5753/06 ג'רייס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.7.06); רע"פ 8571/09 ברנס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.5.10); ע"פ 10194/09 פוטורוצין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.7.10)). גם מן הבחינה המהותית, עמד בית-משפט זה בעבר על כך שסיוגה של חובת התסקיר נובע מכורח המציאות: " כוונת המחוקק מעיקרה הייתה, שאין להטיל עונש מאסר בפועל על כל עבירה ועל כל עבריין שהם, אלא לאחר קבלת תסקיר כאמור (סעיף 38(א)); זהו הכלל הרצוי. אך מאחר שהרצוי אינו תמיד מצוי, איפשר המחוקק לשר המשפטים (בסעיף קטן (ב)) לסייג חובה זו ­ועל כך אכן הכריז השר החל משנת 1964- לפי גיל הנאשמים, סוגי העבירות וקני מידה אחרים, בהתחשב בהישג היד, כוח האדם וכיוצא באלה" (ע"פ 1399/91 ליבוביץ' נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 177, 187 (1993)). אמת, הנשיא ברק ציין בעבר כי: " אכן, השאלה בדבר סמכותו ושיקול דעתו של בית המשפט לבקש תסקיר ולקבלו - לפי סעיף 38 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 יחד עם אכרזת דרכי ענישה (תסקיר של קצין מבחן), התשכ"ד-1964 - כלל לא נדונה במסגרת הערעור בבית משפט זה. מטעם זה, הגם שיתכן ויש ממש בטענת העותר, ולפיה יש לבחון הדין בעניין זה באספקלריית חוק יסוד" (דנ"פ 1052/99 שוקר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.4.99)). ברם, לא מצאתי כי שאלה עקרונית זו מתעוררת במקרה הנוכחי, ושהדיון בה מצדיק קיומו של ערעור בגלגול שני. זאת, מאחר ומקום בו הופרה חובה שבדין להורות על הגשת תסקיר, כל עוד אין בהעדר התסקיר כדי להשפיע על עונשו של הנאשם, לא יוביל הדבר לביטול העונש (ע"פ 455/74 רביבו נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1) 778, 779 (1975)). 6. לסיכום, כל שנותר מהבקשה הן השגותיו של המבקש על חומרת עונשו. אולם, העבירה בה חטא היא מהחמורות שבעבירות התעבורה - ומבחינת העונש שלצידה אף חמורה מזו ממנה זוכה - גרם מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, וכהגדרתו של בית משפט זה: "קודקס העונשין כולל עבירות מעבירות שונות. יש עבירות קלות, יש עבירות כבדות ויש עבירות כבדות מאוד. סימנה של העבירה שהמערער הורשע בה הוא סימן הכיעור. עבירת ההפקרה, לא זו בלבד שמן העבירות הכבדות היא, אלא שעבירה מכוערת היא. מעטות עבירות מכוערות כמותה" (ע"פ 7224/03 חסון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.11.03). למרבה הצער, בחירתם של רבים להימלט ממקום התאונה בה היו מעורבים, הפכה בארצנו לחזון נפרץ. כדי להדגיש את חומרתה של העבירה, על בתי-המשפט להגיב בענישה הולמת, ובנסיבות אלה לא מצאתי בעונשו של המבקש - אשר נקבע לאחר שקילה של מלוא הנתונים הצריכים לעניין - חומרה יתרה. אי-לכך, הבקשה נדחית.משפט תעבורהתאונת דרכיםתאונת פגע וברח / הפקרה