תאונת דרכים בגלל פניית פרסה

בכתב האישום נטען שהמערער נהג ברכבו בחיפה וביצע פניית פרסה על מנת לחזור לכיוון מרכז הכרמל, אך הוא נהג בחוסר זהירות וחסם את דרכו של אופנוע. המערער הורשע לאחר ניהול הוכחות בביצוע פניית פרסה בחוסר זהירות, עבירה על תקנה 44(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961. להלן פסק דין בנושא תאונת דרכים בגלל פניית פרסה: פסק דין א.כללי לפניי ערעור פלילי על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בחיפה (להלן, "בימ"ש קמא"). פסק הדין ניתן ביום 23/6/08 על ידי כב' השופט א. סלאמה בתיק ת"ד 06 - 30644. הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין וגזר הדין. ב. פסק דינו של בימ"ש קמא המערער הורשע לאחר ניהול הוכחות בביצוע העבירות הבאות: פניית פרסה בחוסר זהירות, עבירה על תקנה 44(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן, "התקנות"), נהיגה בחוסר זהירות וגרם חבלה של ממש, עבירה על תקנה 21 (ג) לתקנות בצירוף סעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א- 1961 (להלן, "הפקודה") והתנהגות בדרך הגורמת נזק לרכוש וחבלה של ממש, עבירה בניגוד לתקנה 21(ב)(2) לתקנות בצירוף סעיף 38(3) לפקודה. בכתב האישום נטען שביום 20/9/05 נהג המערער ברכבו בשד' קיש בחיפה וביצע פניית פרסה על מנת לחזור לכיוון מרכז הכרמל, אך הוא נהג בחוסר זהירות, חסם את דרכו של אופנוע שהיה נהוג בידי מיכאל דימן (להלן, "נהג האופנוע") וכתוצאה אירעה התאונה שבה שני הרכבים התנגשו וניזוקו ונגרמה חבלה לנהג האופנוע. בימ"ש קמא שמע את הראיות של התביעה שכללו: ראשית, עדותו של נהג האופנוע, שעקב פגיעותיו הגופניות, לא זכר את נסיבות התאונה. שנית, עדותו של מתנדב המשטרה אלי קונטס (להלן, "המתנדב") שערך דו"ח פעולה וסקיצה. שלישית, עדותו של בוחן התנועה מר מזרחי יעקב (להלן, "הבוחן") שהעיד לעניין שדה הראיה הפתוח שהיה למערער ושעמד על 75 מטר, סימני הבלימה שהשאיר האופנוע ומשמעותם והערכתו שמהירות האופנוע עמדה על 50 קמ"ש. מטעם ההגנה העיד המערער, שציין כי הוא עמד לבצע פניית פרסה, הסתכל לשני הצדדים ומשלא ראה כל רכב, ביצע את הפנייה ורק כאשר היה עם גלגל אחד על המדרכה, הוא שמע רעש חזק. המערער ציין שלא ראה את האופנוע וההסבר לתאונה לטעמו, נסיעה במהירות גבוהה של האופנוע. על סמך ראיות המשיבה, הגיע בימ"ש קמא למסקנה שהתביעה הוכיחה את עובדות כתב האישום וזאת בהתאם לקביעות הבאות: ראשית, הודאת הנאשם לפיה הוא לא הבחין באופנוע וכי התאונה התרחשה, כאשר המסלול של האופנוע היה חסום על ידי רכב המערער, שכן המערער ציין שהגלגל של רכבו היה על המדרכה. שנית, שדה הראיה של המערער הגיע למרחק רב והוא לא הצביע על כל מכשול שצמצם או פגע בשדה הראיה. שלישית, בימ"ש דחה את נימוקו של המערער, לפיו הוא לא הבחין באופנוע לאור מהירותו וקבע שטענה זו לא הוכחה על ידי המערער ונטענה בעלמא. רביעית, גם אם תתקבל טענת המערער לעניין מהירות האופנוע, הרי שסיבה זו לא מנתקת את הקשר הסיבתי בין התנהגות הנאשם לבין התאונה, שכן היה על המערער לצפות להתנהגות מעין זו. בימ"ש קמא שמע את טיעוני הצדדים לעונש, שקל את מכלול השיקולים והטיל על המערער את העונשים הבאים: קנס על סך 2,200 ₪, פסילה מלהחזיק או מלקבל רישיון נהיגה לתקופה של 7 חודשים, 4 חודשי פסילה על תנאי, כמפורט בגזר הדין. ג. טענות הצדדים ב"כ המערער ביקש לקבל את הערעור לבטל את הרשעת המערער וזאת מהנימוקים הבאים: ראשית, נהג האופנוע נסע במהירות מטורפת וזאת ניתן ללמוד מהנזקים שנגרמו לרכבים ומהסימנים שנותרו על הכביש. שנית, כשהחל המערער בביצוע פניית הפרסה הוא לא הבחין באופנוע ומכאן שיכל לסיים את הפנייה בבטחה. שלישית, רכב המערער לא חסם את כל נתיב הנסיעה כך שמרוחב הכביש נשאר קרוב ל- 3 מטר ועל כן נהג האופנוע יכל למנוע את התאונה. רביעית, בימ"ש קמא לא הצביע על רשלנותו של המערער, מלבד עצם התרחשות התאונה. לחלופין, טען המערער כנגד גזר הדין וציין שהעונש שהוטל עליו הנו עונש חמור בהתחשב בנסיבות המקרה ובהן: רשלנותו של נהג האופנוע ועברו התעבורתי הלא משמעותי של המערער. עוד נטען, כי פציעת נהג האופנוע אינה מהווה שיקול לחומרה וכי פסילת הרישיון תפגע בפרנסתו של המערער. ב"כ המשיבה ביקש לדחות את הערעור שכן הכרעת הדין מבוססת על ממצאי מהימנות של בוחן התנועה שהעריך שנהג האופנוע נסע במהירות של 50 קמ"ש. עוד נטען כי לא ניתן לקבוע את מהירות נסיעת נהג האופנוע על סמך הנזקים שנגרמו. בימ"ש קמא קבע שגם אם נהג האופנוע נהג במהירות, הרי שעדיין הקשר הסיבתי בין התנהגות המערער לתאונה לא נותק, שכן היה על המערער לבצע את פניית הפרסה בבטחה. גם לעניין העונש, ביקש ב"כ המשיבה לדחות את הערעור, שכן העונש שהוטל לא מצדיק התערבות ערכאת הערעור בהתחשב בעבר התעבורתי הלא קל של המערער והנזקים הגופניים שנגרמו בתאונה. ד. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בהודעת הערעור שמעתי ובחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעור להידחות על שני חלקיו. הכרעת הדין של בימ"ש קמא מבוססת על קביעות ממצאים עובדתיים ומהימנות של עדי התביעה ובמיוחד הבוחן. הלכה היא שערכאת הערעור לא מתערבת בממצאים אלו, אלא במקרים חריגים וכך נאמר בע"פ 5266/05 זלנצקי נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (2007): "...ככלל, לא יתערב בית המשפט שלערעור בקביעות העובדתיות ובממצאי המהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, אלא בנסיבות חריגות, שבהן מוצא בית המשפט שלערעור כי הערכאה קמא לא נתנה את דעתה לסתירות מהותיות העולות מחומר הראיות, או לא ייחסה משקל, במסגרת שיקוליה בהערכת העדות, לגורמים רלוונטיים (ראו למשל: ע"פ 6890/04 מקסים בלאוסוב נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3) 3264, 3269 (עניין בלאוסוב); ע"פ 7024/93 פלח נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (1) 2, 20 (1995)); כלל זה נעוץ בהנחה כי התרשמותה הישירה והבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית מן העדים המופיעים בפניה, מעניקה לה יתרון על פני ערכאת הערעור בכל הקשור ליכולתה להעריך את רמת המהימנות שיש לייחס לעדים אלה, ועל פיה לקבוע את התשתית העובדתית (עניין בלאוסוב; ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1) 576, 582; ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 564, 573 (1986); ראו גם מרדכי קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות עדים" הפרקליט לה 407 (1983)). " במקרה דנן, לא ראיתי כל מקום להתערב במסקנות שהיוו בסיס להרשעתו של המערער והן: שדה הראיה של המערער היה טוב ועמד על 75 מטר ואף יותר, המהירות המוערכת של נהג האופנוע הנה 50 קמ"ש ושהיה על המערער לשים לב לאופנוע ולא לבצע את פניית הפרסה, שכן ביצוע פנייה כזו חייב להיעשות בזהירות ומבלי שהדבר יצור סכנה למי ממשתמשי הכביש. דין טענתו של המערער, לפיה נהג האופנוע נסע במהירות מטורפת להידחות משלושה טעמים: ראשית, הממצאים של הבוחן לא נסתרו ועדותו נמצאה אמינה ומקובלת על בימ"ש קמא. שנית, המערער לא תמך את טענתו בכל ראיה אחרת ואובייקטיבית, כגון חוות דעת מקצועית שתתייחס למהירות נהג האופנוע. שלישית, השערותיו של המערער לעניין מהירות האופנוע ואשר מבוססות על הנזקים שנגרמו למכונית ולאופנוע אינן מספיקות, מה גם שבימ"ש קמא דחה אותן. לאור כל האמור לעיל, ברי שהמערער לא נתן כל טעם להתנהגותו הרשלנית לאור הנסיבות הכוללות של האירוע בעוד המאשימה הוכיחה שהמערער יכל להבחין בנהג האופנוע ואף הוא עצמו הודה שלא הבחין בו, פרט חשוב בקביעת הרשלנות, ובין השאר היכולת למנוע את התאונה ומכאן שהרשעתו של המערער בדין יסודה. זאת ועוד, הנמקותיו הנוספות של בימ"ש קמא לעניין המשקל שיש לתת להתנהגותו של נהג האופנוע, גם אם היה מוכח שהוא נסע במהירות, מקובלות עליי. לאור האמור לעיל, דין הערעור על הכרעת הדין להידחות. לעניין גזר הדין, הלכה היא שהתערבות ערכאת הערעור בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית, מוגבל ל"...מקרים בהם הערכאה הדיונית טעתה טעות של ממש או שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות [ראו למשל: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.98) וראו גם ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.06), ע"פ 5057/06 אגבריה נ' מדינת ישראל..." ע"פ 7150/06 פלוני נ' מדינת ישראל, (2008). המקרה דנן אינו נופל בגדר המקרים שמצדיקים התערבות ערכאה זו, זאת לאור נסיבות התאונה לרבות הנזקים השונים שנגרמו, עברו התעבורתי של המערער וכן האינטרס הציבורי שמחייב לשדר מסר מרתיע בענישה בעבירות כגון דא, כאחד הכלים במלחמה בתאונות הדרכים. ה. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, דין הערעור להידחות. אם המערער טרם שילם את הקנס, התשלום יהיה כפי שקבע בימ"ש קמא והתשלום הראשון יהיה ביום 15/11/08 ובכל 15 לחודש בחודשים שלאחר מכן. משפט תעבורהתאונת דרכיםפניית פרסה