קטיעת רגל בתאונת דרכים

מתברר כי המשיב היה מעורב בתאונת דרכים קטלנית, שארעה ביום 22.2.01, כנהג רכב משא. המשיב נפגע קשות בתאונה, ורגלו נקטעה. המשיב נפסל מנהלית למשך 90 יום ולאחר מכן, הוא הודה בעובדות והורשע על פי הסדר טיעון, לפיו הוטל עליו עונש מותנה של 12 חודשים וכן מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות. להלן פסק דין בנושא קטיעת רגל בתאונת דרכים: פסק דין א. בפני ערעור פלילי על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה עכו (כב' השופט יעקב בכר), (להלן "בימ"ש קמא"), שניתן ביום 25.7.07 בת"פ 1056/06. ב. פסק דינו של בימ"ש קמא המשיב יליד 22.1.79, הובא לדין בבית משפט קמא בגין עבירה של נהיגה בזמן פסילה, עבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה (נ"ח) תשכ"א 1961, (הלן "הפקודה"), נהיגה ללא תעודת ביטוח בת תוקף, עבירה לפי סעיף 2 (א)(ג) לפקודת ביטוח רכב מנועי (נ"ח) תש"ל 1970, (להלן "פקודת הביטוח") ונהיגה ברישיון נהיגה שתוקפו פקע מזה תקופה העולה על ששה חודשים, עבירה בניגוד לסעיף 10 (א) לפקודה. המשיב הודה באמצעות ב"כ בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, הורשע בדין ובית משפט קמא, גזר את דינו לאחר ששמע את טענות הצדדים, עיין בתסקיר שירות המבחן, שהוגש בעניינו של המשיב ובסופו של יום הטיל עליו את העונשים הבאים: 1. הארכת מאסר מותנה של 12 חודשים, עונש שהוטל עליו ביום 21.9.05, במסגרת תיק פ. 536/04, בבית המשפט השלום בקרית שמונה. 2. קנס בסך של 7,000 ₪ או 70 ימי מאסר. הקנס ישולם בעשרה תשלומים. 3. המשיב יהיה בפקוח שירות המבחן למשך שנתיים. 4. פסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך 18 חודשים ופסילה מותנת של 8 חודשים למשך שנתיים וחתימה על התחייבות כספית על סך 2500 ₪ לשנתיים. ג. ההליכים הקודמים מתברר כי המשיב היה מעורב בתאונת דרכים קטלנית, שארעה ביום 22.2.01, כנהג רכב משא. המשיב נפגע קשות בתאונה, ורגלו נקטעה. המשיב נפסל מנהלית למשך 90 יום ולאחר מכן, הוא הודה בעובדות והורשע על פי הסדר טיעון, לפיו הוטל עליו עונש מותנה של 12 חודשים וכן מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות. במהלך ריצוי עונש המאסר בעבודות שירות, נהג המשיב ביום 10.5.06 ברכב בו התכוון להגיע לעבודות שירות, חרף היותו בפסילה ולמרות שחלפו רק 8 חודשים מיום מתן גזר הדין. ד. טענות הצדדים 1. טענות המערערת: המערערת סבורה כי העונש שהושת על המשיב מחטיא את המטרה, כי היה על המשיב להקפיד בקיום החוק ולנהוג כאדם מן הישוב, אך בהתנהגותו, הוא הוכיח "באותות ובמופתים", כטענת המערערת, עד כמה הוא מסוכן לציבור. המשיב צבר כבר 17 הרשעות קודמות בעבירות שחלקן לא קלות ואף הוטל עליו עונש פסילה בפועל ועונש דומה מותנה. המשיב הפסיק את התהליך השיקומי, לרבות הטיפול הפסיכולוגי. התנהגות המשיב מגלה חוסר מורה מהדין. הוא ביצע את העבירה למרות שהיה בפסילה ובמאסר שריצה בעבודות שירות, כל זה, כשתלוי ועומד מעל ראשו מאסר מותנה של שנה. התנהגות שכזו מגמדת את הנסיבות האישיות ומשקלן נדחה בפני יתר שיקולי הענישה האחרים. לדעת המערערת, הענישה שהוטלה על המשיב עד כה, לא הייתה אפיקטיבית. העונש שטרם נבחן בעניינו של המשיב הוא המאסר הממשי. על פי רמת הענישה והגישה של בתי המשפט, על-פי הפסיקה אליה הפנתה המערערת, הענישה הראויה בעניינו של המשיב, היא הפעלת המאסר המותנה והטלת עונש מאסר נוסף, במצטבר. 2. טענות המשיב: המשיב עתר בפני, באמצעות בא כוחו, שלא להתערב בפסק דינו של בימ"ש קמא ולדחות את הערעור. לטעמו של המשיב, העונש שהושת עליו מאוזן ומדוד ונתן ביטוי למכלול השיקולים המתבקשים. ככלל בימ"ש של ערעור יתערב, רק אם הערכאה הראשונה נכשלה במשגה מרחיק לכת או כאשר העונש סוטה במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת. המשיב הדגיש כי לא בכדי המחוקק הסמיך את בית המשפט להאריך פעם אחת את המאסר המותנה, כאמור בסעיף 56 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. הוראת חוק זו, דרשה מבית המשפט ליתן נימוקים "שירשמו", כטעם להארכת העונש המותנה, להבדיל מהדרישה למתן נימוקים מיוחדים, כך שדי בנימוקים שישכנעו את בית המשפט שבנסיבות העניין, לא יהיה זה צודק להפעיל את המאסר המותנה. המערער נעצר ביום 10.5.06 ולאחר הגשת כתב האישום נגדו, נעצר עד לתום ההליכים, אך כעבור קרוב לחודש ימים הורה בימ"ש קמא, ביום 8.6.06, על שחרורו למעצר בית, זאת עקב מצבו הבריאותי הקשה משום שהטיפול הרפואי הדרוש, לא ניתן לו. המערערת לא השלימה עם רוע הגזירה, לטענת הסנגור, והגישה ערר על החלטה זו, אך הערר נדחה. התמונה שמתקבלת הייתה שהמשיב היה במעצר למשך 29 ימים ושהה בתנאי מעצר בית למשך 14 חודשים, עד לסיום ההליכים נגדו. הסנגור המלומד הפנה לתסקירי שירות המבחן וההמלצות החיוביות שניתנו בענייננו וכן לתעודה הרפואית בתחום הנפשי, כך שהמשיב שינה את אורחות חייו באופן קיצוני וכדבריו "יניב של היום זה לא יניב של יום ביצוע העבירה.", הוא למד את הלקח והפנים את חומרת מעשיו. עוד נטען כי פגיעת המשיב בתאונה הראשונה הייתה קשה ביותר והותירה אצלו נכויות גבוהות הן בתחום האורטופדי, המדובר בקטיעת רגל, והן בתחום הפסיכיאטרי. המשיב עומד להתחתן ביום 2.1.08, לאור כל אלה ביקש הסנגור מבית המשפט לדחות את הערעור. ה. תסקירי שירות המבחן: בעניינו של המשיב הוגשו מספר תסקירים, כאשר הראשון הוגש ביום 29.11.06 ובו תואר המשיב כמי שנמצא בתהליך שיקומי עקב התאונה, שבעקבותיה הוא גילה "תחושות אשמה גדולות" ולכן הופנה לתחנה לבריאות הנפש בנהריה לשם קבלת עזרה . שירות המבחן ציין בתסקיר הנ"ל כי המשיב ביצע את העבירה הנוכחית מספר ימים בודדים עובר לסיום ריצוי עונש המאסר שריצה במסגרת עבודות השירות. שירות המבחן תאר את המשיב כמי ש- "התקשה לתפקד ... בשל התנאים התקשה להשתמש בשירותים ובבית המעצר הוא הפסיק לאכול ואף קיבל זיהום ברגלו.". שירות המבחן ביקש דחיית הדיון לארבעה חודשים ובית המשפט נעתר לבקשתו. ביום 27.3.07 הוגש תסקיר נוסף בעניינו של המשיב ובו נאמר כי המדובר "בבעל אישיות אמידורית ילדותית שהולך ומסתבך". והומלץ על טיפול תמיכתי במסגרת שירות המבחן וללא צורך בטיפול פסכיאטרי. עוד נאמר בתסקיר כי המשיב השתמש במנגנוני הגנה של הכחשה והדחקה ובסופה של ההערכה נאמר כי הוא אדם תלותי ולכן נדרשה דחייה נוספת של חודשיים לשם הערכת מצבו, בחינת מידת היזקקותו והתאמתו לתהליך הטיפולי. ביום 1.7.07 הגיש שירות המבחן את תסקירו הסופי ובו אבחן את המשיב כמי שסובל מפוסט-טראומה מורכבת מהרובד המודע יותר, ונוגע לאובדן הרגל, הפגיעה בדימוי הגוף, בפרנסה ובתוכניות לעתיד והרובד השני הפחות מודע והנוגע למוות כמפורט בתסקיר. שירות המבחן סבר כי המשיב זקוק לעזרה והופנה לתהליך שיקומי. שירות המבחן הדגיש כי " ... לעונש של מאסר עלול להיות השפעות הרסניות, ובהן קיבוע הטראומה, והפיכתה לבלתי נגישה בעליל, לאור זאת, אנו ממליצים שלא להטיל על יניב עונש מאסר בפועל." סקרתי בפרק זה את עמדת שירות המבחן והבאתי את השתלשלות העניינים כדי להראות עד כמה השקיע שירות המבחן בבחינת מצבו של המשיב והתאמתו, במשך תקופה ארוכה (מיוני 2006 - ראו החלטת בימ"ש קמא מיום 7.6.06 בעמ' 2 מפרוטוקול אותו יום ועד להגשת התסקיר הסופי). בתקופה זו היה המשיב בפיקוח ומעקב של שירות המבחן. במהלך תקופה זו נבדקה דרך טיפולית והמלצה עונשית והמסקנה שהגיעו אליה היא: שבנסיבות העניין, הטלת עונש מאסר בפועל, עלול לגרום למשיב נזק בלתי הפיך. ו. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בפסק הדין של בימ"ש קמא וטענות הצדדים אומר כבר עתה כי לא בלי היסוס והתלבטות קשה ביותר, החלטתי שלא להתערב בגזר הדין של בימ"ש קמא ולדחות את הערעור. יוער כי התלבטות מעין זו ליוותה את בימ"ש קמא לאורך כל הדרך. אין חולק כי מחובתו של בית המשפט לתרום את תרומתו בשירוש נגע עבריינות התנועה והנהיגה תוך הפרת הוראות החוק, חובה בסיסית ומחויבת המציאות בעיקר לאור ריבוי התאונות ובעקבותיהן הקורבנות שגובה השימוש הבלתי החוקי והרשלני בכביש. זוהי חובה ציבורית הדורשת הכרזה של מלחמת חורמה בסוג זה של עבירות. יש להבטיח את שלומם וביטחונם של המשתמשים בכביש, זאת לאור קדושת החיים. קריאת פסק דינו של בימ"ש קמא, מעיד על הדילמה בה היה נתון, דילמה שגם מותב זה מצוי בה, מתלבט ומתחבט בשאלה האם לקבל את הערעור ולשלוח את המשיב אל מאחורי סורג ובריח או שמא יתן לו הזדמנות לשקם את עצמו, להתחתן, להקים בית בישראל ובדרך זו לעלות על דרך המלך. אין ספק שהאופציה הראשונה יוצרת קשיים והתלבטויות רבות, לאור המלצות שירות המבחן ואזהרותיו מהתוצאה הקשה וההרסנית של מאסר ממשי על המשיב, כעולה מהתסקירים. ברי לכל בר בי רב כי התנהגות המשיב ראויה לכל גינוי והוקעה. אין זה מתקבל על הדעת שאדם שמובא לדין יפגין זלות כלפי החלטות בית המשפט ויצפה שאם יכשל שוב, בית המשפט ימחל לו, לאור נסיבותיו, קשות ככל שיהיו. אך כאמור כל מקרה ונסיבותיו הוא. בהיות המשיב אדם צעיר, שבצעדיו הראשוניים כבוגר הסתבך בעבירה חמורה של גרם מוות ובה הוא נפגע קשות פיזית ונפשית ואף אבד חלק מגופו. ב"כ המשיב טען כי הטיפול שמקבל המשיב כיום מייצב את התנהגותו וגורם לו לשינוי מהותי, כך שהמשיב כיום הפנים את חומרת מעשיו ומבקש לתת לו הזדמנות להוכיח את דברתו. בימ"ש קמא מצא כי האינטרס הציבורי לא יוצא נפסד בענישה שהטיל על המשיב, זאת בהתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המשיב וכהזדמנות אחרונה שנותן לו כדי שישקם את עצמו ויתקן את דרכיו. אכן נסיבות מיוחדות קיימות בעניינו של המשיב, זאת אומר מבלי להקל ראש או להפחית מחומרת מעשיו של המשיב. התיעוד הרפואי, תסקירי שירות המבחן, הנכויות הפיזית והנפשית של המשיב וחוות דעת הפסיכיאטר, מעידים על משיב שמצוי במצוקה נפשית קשה, לכן ספק רב אם יהיו לו הכוחות לעמוד במצוקה נוספת של מאסר. כאמור מקרהו של המשיב גבולי, כך שקיימת האופציה העונשית, שיכולה להוביל לקבלת הערעור והטלת עונש מאסר בפועל והפעלת המאסר המותנה מחד גיסא, ומאידך גיסא קיימת הדרך בה בחר והלך בית משפט קמא. ההתלבטות בין שתי האופציות מחייבת בחינת נסיבותיו האישיות, הבריאותיות והשינוי שחל במשיב באופן מעמיק, תוך מתן דגש לסיכוי השיקום הטובים של המשיב בהתאם לתוכנית טיפולית שנבחנה לאורך זמן, על ידי גורם מקצועי, אובייקטיבי ומוסמך, קרי, שירות המבחן. במצב דברים שכזה, הכף נוטה לטובת הדרך השיקומית. בדרך זו תינתן למשיב את ההזדמנות להפיק את הלקח מכל טעויותיו והתנהגותו הילדותית. אם אכן ישתקם, יתעשת ויחדל מללכת בדרכו הנ"ל, נפיק תועלת ונבוא על שכרנו לרבות האינטרס הציבורי. זאת ועוד, הלכה היא שערכאת הערעור תתערב בעונש רק במידה ונפלה בו שגגה או שהוא חורג באופן סביר מהעונש הראוי בנסיבות העניין. כפי שפרטתי לעיל, המקרה דנן הנו גבולי ובימ"ש קמא החליט לאמץ את הדרך השיקומית, מכאן שאין כל הצדקה להתערב בעונש שהוטל על ידו. בעניין התערבות בית משפט בגזר דין נאמר כי: "[ ..] כידוע, לא תתערב ערכאת הערעור בנקל בעונש שגוזרת הערכאה הדיונית. התערבות ערכאת הערעור מצומצמת ל"נסיבות שבהן הערכאה הדיונית נכשלה בטעות או שהעונש שנגזר על ידה חורג במידה קיצונית מן העונשים המוטלים, בדרך כלל, בנסיבות דומות...."- ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי, (2006). עוד נאמר בנושא זה על התעברות ערכאת הערעור בגזר הדין כי: "[..] כידוע, אין ערכאת הערעור מעמידה את עצמה בנעלי הערכאה הדיונית לענין מידת העונש; והתערבותה בהקשר זה, מצומצמת לנסיבות שבהן הערכאה הדיונית נכשלה בטעות או שהעונש שנגזר על ידה חורג במידה קיצונית מן העונשים המוטלים, בדרך כלל, בנסיבות דומות."- ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל, (1998). ראו גם, ע"פ 6635/07 מדינת ישראל נ' פלוני,(2007) וע"פ 4909/07 מדינת ישראל נ' עיאדה, (2007) . בבואנו להחיל את הכלל הנ"ל, לא נוכל להתעלם מהנסיבות המיוחדות של מקרה זה. המשיב צעיר, שעשה מעשים קשים וחמורים, כך שלו היה בפני אדם בריא בנפשו וגופו, ללא ספק דינו היה אחד, מאחורי סורג ובריח. אולם בהתחשב במכלול הנסיבות כפי שפורטו לעיל ובעיקר לאור המלצת שירות המבחן החיובית, הסכנה הצפויה מהטלת עונש מאסר על המשיב והסיכוי שהוא יטיב את דרכו, יטיב עם עצמו ועם סביבתו הקרובה והרחוקה והציבור בכללותו, אני בדעה כי יש לתת למשיב הזדמנות נוספת ולאפשר לו לשקם את עצמו. בהתחשב במכלול הנתונים והנסיבות, מצבו האישי והרפואי של המשיב, נראה לי כי בימ"ש קמא בחר בדרך ההולמת את הנסיבות, תוך איזון בין מכלול השיקולים, כך שהוא לא שגה עת בחר שלא להפעיל את העונש המותנה והורה על הארכתו. עונש מותנה זה לא יוארך פעם נוספת ובמהותו ימשיך להיות חרב מונפת מעל צווארו של המשיב היה ויחטא שוב, אזי נסיבותיו השונות, המחילות והסליחות לא יסייעו בידו ויש לקוות שהתרחשות שכזו לא תתקיים. סוף דבר אני מחליט לדחות את הערעור. קטיעת איברתאונת דרכים