ערעור על חומרת העונש בעבירת סיכון חיי אדם

המערער טוען כי עונשו נגזר לחומרה יתרה על ידי בית המשפט המחוזי. לטענתו לא נתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות ולשיקולים הרבים לקולה, כפי שפורטו בתסקיר שירות המבחן ובגזר הדין, ולטעמו בהינתן להם משקלם הראוי בין כלל השיקולים, אזי שיש מקום להפחית באופן משמעותי מעונשו ולהשית עליו מאסר בפועל של שישה חודשים שירוצה בעבודות שירות. להלן פסק דין בנושא ערעור על חומרת העונש בעבירת סיכון חיי אדם: פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בפתח-תקוה מיום 1.2.2010 בת"פ 10653-01-09 (כבוד השופט ז' כספי - סג"נ). המערער הורשע על פי הודאתו על ידי בית המשפט המחוזי בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); שימוש ברכב ללא רשות, לפי סעיף 413ג לחוק; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי 275 לחוק; ונהיגה בלא רישיון, לפי סעיף 10(א) בצירוף 62(1) לפקודת התעבורה, התשל"א-1971. על פי הנטען בכתב האישום נהג ברכב שנגנב ללא רשות בעליו בכביש 461 לכיוון מערב. שוטרים בניידת משטרה הבחינו בנהיגתו המהירה והחלו דולקים אחריו. המערער המשיך בנסיעה מהירה, חצה צומת ברמזור אדום והמשיך עד לצומת הבאה, שם נעצר ברמזור. הניידת הגיעה בסמוך אליו ואחד השוטרים הורה לו לעצור בצד. בתגובה, המשיך המערער בנסיעה פרועה כשהוא חותך את הנתיב שמאלה ועולה לכביש 4 לכיוון דרום, שם המשיך בנסיעה מהירה ופרועה, במהירות גבוהה, תוך סיכון נהגים אחרים ותוך חציית נתיבים מצד לצד, והכל כאשר הניידת ממשיכה במרדף אחריו. במהלך המרדף איבד המערער את השליטה על הרכב, התנגש חזיתית, במהירות ובעוצמה, במעקה הבטיחות ונפצע. לרכב עצמו נגרמו נזקים כבדים. ביום 1.2.2010 גזר עליו בית המשפט המחוזי 24 חודשים מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים; פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך 4 שנים שתחילתן מיום שחרורו ממאסר. מתסקיר שירות המבחן שנערך בעניינו של המערער עולה כי הוא קיבל אחריות מלאה על העבירות אותן ביצע. הוא הסביר את התנהגותו על רקע מצוקה נפשית שחש בה והפעלת שיקול דעת מוטעה. צוין כי הוא הביע צער וחרטה שנשמעו כנים ואמיתיים. קצינת המבחן התרשמה, כי מעצרו הקצר בבית המעצר ושהייתו, בהמשך, במעצר בית מלא השפיעו השפעה חזקה ואפקטיבית עליו. בהתחשב באלה ובהתחשב בעובדה, כי נפצע בסוף המרדף אחריו וכן ביתר הנסיבות, המליצה קצינת המבחן כי אם יוטל עליו מאסר בפועל, אזי מומלץ לרצותו בעבודות שירות, שכן לשליחתו למאסר ממש עלולות להיות השלכות קשות עליו ועל משפחתו, תוך הפחתת הסיכויים לשיקומו. בית המשפט המחוזי לא קיבל המלצה זו וקבע כי על העבירות אותן ביצע המערער מוטלים בשנים האחרונות עונשים קשים, וזאת מאז הפך אופן נהיגה כזה ודרך ההימלטות הפרועה מן המשטרה, לתופעה קשה בכבישי ארצנו. על כן, נקבע כי מוצדקת היא מדיניות ענישה זו, שתכליתה להרתיע את המעורבים עצמם ואחרים, מהתנהגות קשה, בוטה ומסוכנת זו ובמיוחד מצד אלה שאין ברשותם רישיון נהיגה. לצד זאת נקבע כי לזכותו של המערער עומדות נסיבות אישיות הצריכות להקל עמו בדינו. הוא צעיר לימים, ללא הרשעות קודמות, שגדל בנסיבות חיים קשות למדיי, כפי שפירטתי לעיל, ונטל אחריות על מעשיו ואף הביע חרטה. הוא גם שהה תקופה ממושכת יחסית, לאחר שחרורו ממעצר, במגבלות מעצר בית מוחלט. אולם נקבע כי אין בנסיבות מקלות אלו כדי להימנע ממאסר ממש מאחורי סורג ובריח, אלא יש בהן להפחית מתקופת מאסר זו, כפי שציין בית המשפט המחוזי: "האם ענייננו הוא בגדר של חריג, המאפשר הקלה משמעותית ורבה בעונשו, תוך הימנעות מחיובו במאסר בפועל ממש? זו השאלה העומדת בפניי, בהקשר ענייננו, כאשר בא אני להחליט מהו העונש הראוי לו לנאשם, בנסיבות העניין הזה. שקלתי וחככתי בדעתי כיצד לנהוג עמו והאם מותר לי להנמיך את רף ההתחשבות בשיקולי האינטרס הציבורי, הדורשים הרתעה בדרך של ענישה משמעותית, עד כדי קבלת עתירת הסנגור, הפוסע בעקבות המלצת שירות המבחן. בסופה של שקלא וטריא זו סברתי, כי יהא בכך משום הפרזה לכיוון הקולא, באופן הפוגע, יתר על המידה, בשיקולי האינטרס הציבורי, כפי שרואה אני אותם. בנסיבות החמורות האלה, כפי שחזרתי והדגשתי אותן לעיל, אי אפשר בלא מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. אם נמלא את ליבנו - וליבי עם הנאשם - בשיקולי חסד ורחמים, במקום שהדבר פוגע מהותית באינטרס הציבורי, נחטיא את תכלית הענישה. לעומת זאת, כל שיקולי הקולא, לרבות הטיית חסד, במידה הראויה, לנאשם, יבואו לכדי ביטוי בעת קציבת עונש המאסר בפועל". לאור זאת הושתו על המערער העונשים שפורטו לעיל. מכאן הערעור שלפנינו. המערער טוען כי עונשו נגזר לחומרה יתרה על ידי בית המשפט המחוזי. לטענתו לא נתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות ולשיקולים הרבים לקולה, כפי שפורטו בתסקיר שירות המבחן ובגזר הדין, ולטעמו בהינתן להם משקלם הראוי בין כלל השיקולים, אזי שיש מקום להפחית באופן משמעותי מעונשו ולהשית עליו מאסר בפועל של שישה חודשים שירוצה בעבודות שירות. כמו כן, לטענתו יש לתת שיקול מרכזי לפציעתו הקשה בסיומו של המרדף. יתרה מכך, לטענתו מקרה זה הינו ייחודי, שכן הוגש כנגדו במקביל כתב אישום נוסף בפרשה זו בעבירות תחבורתיות קלות יותר - ככל הנראה עקב טעות של רשויות התביעה - והוא בחר שלא להודות בכתב אישום זה ולהסב את תשומת בית המשפט ובא כוח המשיבה לקיומו. לטענתו אם היה מודה בכתב האישום הקל יותר אזי היה זוכה לעונש קל בעשרות מונים, ולא היה ניתן להעמידו לדין בגין כתב האישום החמור יותר בתיק זה. על כן לטענתו, יש להביא עובדה משמעותית זו כשיקול מרכזי לזכותו בשלב גזירת הדין. המשיבה טוענת כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס ומנומק ואין מקום כי בית משפט זה יתערב בעונש שנגזר על המערער, שכן בית המשפט המחוזי הביא בכלל חשבון את השיקולים הפרטניים במידה הראויה ולכן עונשו של המערער נוטה לקולה באופן ברור. לאחר עיון בהודעת הערעור ובנספחיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009)). במקרה הנדון לא מצאנו סטייה שכזו לחומרה. ההפך הוא הנכון, שכן לאור השיקולים לקולה כפי שפורטו בגזר הדין העונש שהוטל על המערער עושה עימו חסד ונמצא ברף הענישה הנמוך של העבירות החמורות בהן הורשע. כאמור, המעשים המיוחסים למערער הם חמורים ביותר, ומבטאים זלזול בחוק ובזולת, ובית משפט זה חזר והדגיש כי התנהגות שכזו צריכה לגרור ענישה משמעותית ומרתיעה ביותר מאחורי סורג ובריח. המערער בחוצפה ובעזות מצח ברח מנציגי החוק, תוך סיכון של עוברי דרך וסיכון עצמי רב, כפי שאכן אירע במקרה הנדון. התופעה של סירוב נהגים לציית להוראות שוטרים, ובריחה מאנשי החוק תוך כדי נסיעה פרועה ומסוכנת ברכב, קיבלה בשנים האחרונות מימדים מדאיגים, על כן בתי המשפט צריכים להכביד את ידיהם ולהציב בפני עבריינים אלו קיר ברזל בדמות אפס סובלנות. לא ניתן לתופעה חמורה ומסוכנות זו להמשיך ולהתפשט והמסר חייב להיות חד וברור - מי שיבצע מעשים מעין אלו יורחק מן החברה לזמן ממושך. התפרעות בכבישים וזלזול בנציגי החוק לא תעבור בשתיקה. מערכת אכיפת החוק החל מן המשטרה וכלה בבתי המשפט לא תעמוד מנגד. העבריינים ישלמו מחיר כבד על מעשיהם למען יראו וייראו (ראו בש"פ 2613/06 סראיעה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.4.2006). ראו גם ע"פ 6833/06 עמאש נ' מדינת ישראל, פס' 11 לפסק הדין (טרם פורסם, 11.1.2010); ע"פ 1214/08 אלעסם נ' מדינת ישראל, סעיף 12 לפסק הדין (טרם פורסם, 15.12.2008); ע"פ 217/04 אלקורעאן נ' מדינת ישראל, סעיף 16 לפסק הדין (לא פורסם, 29.6.2005); ע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' אבולקיעאן (לא פורסם, 11.11.2004); ע"פ 6986/09 אורנשטיין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 15.3.2010); ע"פ 6444/09 נאסאר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 22.3.2010); ע"פ 6442/09 אלחטיב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.2.2010); ע"פ 3908/09 מסעוד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 12.4.2010)). על כן, כאמור, נראה כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי הקל עם המערער, ובנסיבות אחרות היה ראוי לגזור עליו עונש מאסר משמעותי יותר לאור האינטרס הציבורי המקבל מעמד של בכורה בעבירות אלו. אולם, כפי שפורט במקרה זה ולאור החובה המוטלת עלינו לשקול את מגוון השיקולים לחומרה ולקולה, נגזר על המערער עונש אשר משקף את השיקולים הפרטניים והשיקומיים, והוא נמצא, כפי שציינה בצדק המשיבה, ברף הענישה הנמוך. מכאן שאין כל הצדקה להתערבות ערכאת ערעור באיזון שערך בית המשפט המחוזי, אשר הביא בחשבון כל שיקול אפשרי לזכותו של המערער. כמו כן, נציין לשבחו של בא כוחו של המערער כי בהגינותו הרבה הוא הסב את תשומת לב בית המשפט ורשויות התביעה לכתב האישום הנוסף שהוגש, ככל הנראה בטעות, בפרשה זו. אולם אין בעובדה זו כדי לאיין את מעשיו הקשים של המערער המחייבים ענישה ממשית, אשר כאמור עושה עימו חסד לאור נסיבותיו של מקרה זה, ומכל מקום אין בעובדה זה כדי להביא להקלה נוספת בעונשו תוך התערבות של ערכאה זו. סוף דבר, אנו דוחים אפוא את הערעור.משפט תעבורהסיכון חיי אדם בנתיב תחבורהערעור