ערעור בגלל טעות סופר

לטענת המבקש, פסק-הדין שניתן היה שגוי, שכן בטופס המשפט לא סומן כלל כי הורשע בדינו. בית המשפט פסק כי דין הבקשה להידחות שכן מדובר בטעות סופר בלבד מצד בית-משפט השלום לתעבורה, לפיה לא סומנה התוצאה במקום המתאים בטופס. להלן החלטה בנושא ערעור בגלל טעות סופר: החלטה המבקש הואשם בנהיגה בשכרות תחת השפעת אלכוהול, עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: הפקודה). לפי הנטען, בתאריך 31.12.2005 נעצר המבקש בעת נהיגה ברחוב אלנבי בתל-אביב ובבדיקת נשיפה התגלה, כי ריכוז האלכוהול באוויר הנשוף הינו 315 מיקרוגרם, כמות העולה על המידה הקבועה בתקנות. בדיון בבית-משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו ביום 30.3.2006, הופיע המבקש לדיון ובתשובתו לאישום אמר: "זה נכון". בטענות לעונש טען המבקש, כי: "זה היום הולדת שלי. לא שתיתי יותר מדי, אני מודה בעבירה, אני מבקש לא שלילה. אני מפרנס אמא ואח ואני תלוי ברישיון הנהיגה שלי". בהתאם לדבריו, הרשיע בית-המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (כבוד השופט י' ויטלסון) את המבקש, בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום וגזר עליו פסילה מקבלת או החזקת רישיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים בפועל; ששה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, שלא יעבור עבירה של נהיגה בשכרות או בפסילה וכן קנס בסך 500 ש"ח. על פסק-דינו של בית-המשפט לתעבורה ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. לטענתו, פסק-הדין היה שגוי, שכן בטופס המשפט לא סומן כלל כי הורשע בדינו. כן טען המבקש, כי חרג באופן מזערי בכמות האלכוהול, בקושי שליש מעל המותר ולכן לא היה מקום לפסילה לתקופה כה ארוכה, על אף שזהו עונש המינימום הקבוע בחוק. כן ביקש את התחשבותו של בית-המשפט לאור נסיבותיו המיוחדות, היותו עולה חדש, אשר תומך במשפחתו באתיופיה וזקוק לרישיון הנהיגה לשם עבודתו. בנוסף, ציין הוא, כי זוהי הפעם הראשונה בה עבר עבירה מסוג זה, וזאת לאור היותו נהג בעל הכשרה מקצועית בשירותו הצבאי. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד) דחה את הערעור בקובעו, כי בדבריו של המבקש ברור מעל כל ספק, כי הודה בעבירה. בית-המשפט המחוזי אף לא מצא, כי נפל פגם מהותי בכך שהשופט לא סימן את שורת ההרשעה בדין, על אף שחתם לידה. בעניין העונש קבע בית-המשפט, כי המקרה דנא אינו בא בגדר אותם מקרים חריגים ויוצאי-הדופן בהם יש מקום לחרוג מעונש המינימום וכי ההתחשבות בנסיבותיו של המבקש מתבטאת בכך שעונשו איננו חמור יותר מהמינימום שנקבע בחוק. כן הדגיש בית-המשפט את חשיבות ההרתעה בעניינים כגון אלו. מכאן בקשת רשות הערעור שבפני. טוען בא-כוח המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי בהכרעתו. לטענתו, זהו מקרה אחד מני רבים, בהם לא ניתנת הזדמנות ראויה לנאשמים בבתי-משפט השלום לתעבורה להסביר את ענייניהם ולשאת את דבריהם. כן חוזר בא-כוח המבקש על טענותיו בעניין אי-מתן הכרעת דין וטוען, כי המבקש כלל לא הבין באיזה הליך הוא מצוי. לבסוף טוען הוא, כי מן הראוי שיקויים מדרג ענישה סדור אשר יוביל לענישה ברורה יותר בעבירות מסוג זה וכי יש מקום להתחשבות במצבו ובנסיבותיו המיוחדות של המבקש. מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית חדשה ובעלת חשיבות. כן סומך בא-כוח המשיבה את ידיו על קביעותיו של בית-המשפט המחוזי, הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש. דין בקשת רשות הערעור להידחות. עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. כך נקבע בר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה). בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה. כמו-כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). בענייננו, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצע ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית-משפט זה. דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. לעניין הכרעת הדין, ברי כי מדובר בטעות סופר בלבד מצד בית-משפט השלום לתעבורה, לפיה לא סומנה התוצאה במקום המתאים בטופס. מדבריו של המבקש והן מעצם העובדה, כי בית-המשפט טרח לגזור את עונשו, ברור כי הורשע כדין. באשר לעונש, מצבו של המבקש בהחלט לא פשוט ומהווה שיקול לקולא. הדברים אמורים הן ביחס לעברו התעבורתי והן ביחס למצבו הכלכלי והמשפחתי. דא עקא, מעברם השני של המאזניים מונח אינטרס הציבור, אשר לו משקל מכריע, בעיקר בענייני נפשות כגון אלו בהם אנו עוסקים. בשורה ארוכה של החלטות קבע בית-משפט זה, כי למען חיזוק ההרתעה ושינוי תרבות הנהיגה בחברה, יש לנקוט במדיניות ענישה מחמירה, אשר מרכיב חשוב בה הינו העמידה הדווקנית על עונשי המינימום שנקבעו. "קביעת עונש המינימום בפקודה נעשתה על רקע הצורך להרתיע נהגים המסכנים חיי אדם בכבישי הארץ ועל בתי המשפט להרים תרומתם למניעת התופעה" (רע"פ 1422/06, צפניה ארנבייב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). ובמקום נוסף צויין: "נהיגה במצב של שכרות מסכנת את חייהם של הנוהגים בכביש והיא מהווה גורם מרכזי למספרן הרב של תאונות הדרכים. על-כן, יש לנקוט במדיניות ענישה מרתיעה ולהעניש בחומרה נהגים הנתפסים כאשר הם נוהגים בשכרות" (רע"פ 6439/06 עובדיה קריטי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). (כן ראו רע"פ 9282/03 בדיר אמג'ד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); רע"פ 3343/04 יעקב נפתז'י נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). משקלם של שיקולים אלו, כאמור, כבד הוא, גם נוכח נסיבות אישיות לא פשוטות. בפרשה דומה של נהיגה בשכרות, שנסתיימה בתוצאות טרגיות, קבעה חברתי, הנשיאה ד' ביניש: "קשה היא מלאכת גזירת הדין בעבירות מן הסוג שלפנינו, כאשר מצד אחד ניצבים אנו בפני הצורך ליתן ביטוי לחומרה המיוחדת שבעבירה ובתוצאותיה ובפני הצורך להרתיע עבריינים בכוח, ומנגד עומד לגורלו אדם בעל נסיבות אישיות קשות, ללא עבר פלילי ובמצב אישי ונפשי קשה. אשר על כן, התלבטנו לא מעט בשוקלנו את הערעור על העונש שנגזר על המערער. המערער הוא אדם נורמטיבי, בן יחיד שעלה ארצה לבדו בהשאירו את הוריו החולים ברוסיה, והוא בעבודתו הקשה דאג לפרנסתם. אין ספק שהתאונה הקטלנית בה גרם למות חברו הטוב, עמו חלק את בדידותו בישראל, גרמה למערער צער רב והוא עתיד להתייסר בגינה שנים רבות. עם זאת, בית משפט זה חזר וקבע בשורה ארוכה של פסקי דין, כי בתי המשפט מצווים להרים תרומתם למלחמה בקטל בדרכים ובתופעת הנהיגה בשכרות ההולכת ומתפשטת בקרבנו, ולעשות כל שניתן כדי להרתיע בעונשים חמורים, נהגים המסכנים חיי אדם בכבישי הארץ" (ע"פ 6380/98 סרגיי בן בוריס פטושקין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). דברים אלו נכונים הם אף בעניין שבפנינו. החריגה מעונש המינימום ראוי לה שתתקיים במשורה, לשם שמירה על המדיניות הציבורית ועל כוונת המחוקק. עונש המינימום נועד על-מנת להרתיע כל נהג ונהג, גם אלו הנורמטיביים, ולשנות את התפיסה החברתית, לפיה ניתן לשתות ולנהוג. עם כל הצער שבעניין, מקרה זה איננו נמנה עם המקרים החריגים הראויים להתחשבות מיוחדת לקולא. אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. ערעורטעות סופר / טעות קולמוס / השמטה מקרית