עצירה לפני מחסום רכבת

להלן הכרעת דין בנושא עצירה לפני מחסום רכבת: הכרעת דין האישום: המדינה מאשימה את הנאשמת כי ביום 10.4.07 נהגה ברכבה מ.ר. 81-658-51 ולא עצרה לפני מסילת הברזל שהמחסום שלפני המפגש נע לקראת חסימת הדרך, ובכך הפרה את הוראות סעיף 65 (א) (2) לפקודת התעבורה. הנאשמת כפרה בעובדות כתב האישום. ביום 20.12.07 התקיימה ישיבת ההוכחות בתיק. רשימת עדים: מטעם התביעה העיד השוטר ליאור נקש. מטעם ההגנה העידו הנאשמת עצמה (ע"ה 1) ובעלה, מר אריאל אברהם (ע"ה 2). רשימת מוצגים: ת/1 דו"ח פעולה ת/2 כתב אישום פרשת התביעה: ע"ת מס' 1 הינו השוטר אשר רשם את הדו"ח (להלן: השוטר). השוטר זכר את הארוע ורענן את זכרונו באמצעות המסמכים ת/1 ות/2. השוטר הקריא את דוח הפעולה (ת/1) ממנו עולה כי הנאשמת לא נענתה לאורות המהבהבים, קולות צלצול פעמונים וירידת מחסומים של מסילת הרכבת. בעדותו תאר השוטר כיצד נסע ברכבו מאחורי רכב הנאשמת, כאשר לפני רכב הנאשמת נסע רכב נוסף. לדבריו, בהגיעו לקרבת מסילת הברזל הבחין השוטר כי פעמוני ההתרעה על מעבר רכבת החלו לצלצל, הרכב שלפני רכבה של הנאשמת "גנב" את המחסום (כך בלשונו של השוטר), ואז ניסתה גם הנאשמת לעבור את המחסום אולם נלכדה בין המחסום לפסי הרכבת. השוטר ירד בריצה מרכבו, רץ אל רכב הנאשמת וכוון אותה בנסיעה אחורנית עד שהפגוש האחורי של רכבה נגע במחסום הרכבת. הרכבת חלפה ואיש לא נפגע. השוטר הדגים לבית המשפט את הארוע באמצעי המחשה. עוד ציין השוטר כי ברכב הנאשמת היו עשרה נוסעים, וזאת מעבר למצויין ברשיון הרכב. פרשת ההגנה: ע"ה מס' 1 היא הנאשמת בתיק זה. (להלן: הנאשמת). הנאשמת טענה בעדותה כי הגיעה למפגש הרכבת, ובטרם הספיקה לחצות עם רכבה את הפסים ראתה שאורות האזהרה אשר היו מעבר לפסים מכיוון נסיעתה מהבהבים. הנאשמת אשרה שכלי רכב חצו לפניה את הפסים, ושכולם נסעו לאט. לדברי הנאשמת הרמזור האדום מכיוון נסיעתה לא נדלק בטרם חלפה את המחסום הראשון. ע"פ גירסתה, שני המחסומים ירדו והיא נלכדה ביניהם, שאז ניגש השוטר וכיוון אותה בנסיעה אחורנית. הנאשמת הודתה שרכבה מכיל תשעה נוסעים אולם באותה עת נסעו בו עשרה. ע"ה מס' 2 הוא בעלה של הנאשמת. (להלן: הבעל). הבעל תאר כיצד בדרכם לבית שמש הם חלפו על פני מחסום הרכבת, וכשחלפו החלה האזעקה לצפור והאור החל להבהב. הנאשמת, כך לדבריו, עצרה לפני הפסים למרות שהיה לה זמן לעבור, אולם היא לא רצתה לעשות כן מכיוון שידיד המשפחה נהרג בתאונת רכבת. הבעל אישר שהשוטר ותצפיתן הרכבת ניגשו אל הרכב וכיוונו אותם אחורנית עד למחסום. הבעל אישר שהמקום מוכר להם היטב, הם מתגוררים בסמוך לו מזה 4.5 שנים. ניתוח הממצאים: אפתח בעובדות המוסכמות על הצדדים: הנאשמת נהגה ברכב בו עשרה נוסעים (כולל הנאשמת), בואכה מפגש עם מסילת ברזל. רכב שנסע לפני הנאשמת הספיק לחצות את המחסום והמסילה. הנאשמת נלכדה בין מחסומי הרכבת. השוטר כיוון את רכבה אחורנית עד למחסום. סלע המחלוקת הוא, אפוא, אם הנאשמת נכנסה אל מתחם המחסומים לאחר שניתנו אותות אזהרה (צפירה ו/או אורות) או שמא החלו האותות להזהיר בהיותה כבר בתוך המתחם עצמו. השוטר זכר, כאמור, את הארוע. השוטר הדגים את הארוע באמצעות אמצעי המחשה. מדבריו בעדותו ובדו"ח ת/1 עולה שהוא ראה את האורות המהבהבים ושמע את הפעמונים מצלצלים מבעוד מועד. הרכב אשר נסע לפני רכבה של הנאשמת חצה את הפסים לאחר שהחלו אותות האזהרה. קל וחומר רכבה של הנאשמת, אשר נסע אחריו. השוטר העיד כהלכה, הותיר רושם חיובי, אמין ונטול פניות על בית המשפט. הוא הבחין בעבירה ממרחק לא רב. הוא ירד מרכבו וכיוון את רכב הנאשמת אחורנית עד למחסום הרכבת. עדותו לעניין זה תאמה לחלוטין את עדותם של הנאשמת ובעלה. הנאשמת ובעלה טענו שלא הבהבו האורות ולא נשמעו הפעמונים אלא לאחר שחלפו על פני המחסום הראשון. טענה זו לא אוכל לקבל. יתכן שהנאשמת אכן לא הבחינה באורות או בצלצול הפעמונים מפאת הרעש הרב שהיה ברכבה או מפאת הסחה אחרת. מכל מקום - הטענה לפיה הרמזור הראשון לא פעל היא טענה הטעונה הוכחה, וראיה על כך לא הוגשה לבית המשפט. השתכנעתי מעדותו של השוטר כי אכן הרמזורים שלפני מפגש המסילה הבהבו עוד בטרם התקרבה הנאשמת עם רכבה אל המחסום. בתגובתה לכתב האישום (ת/2) אמרה הנאשמת "כאשר המחסום ירד נזכרתי בחבר שלי שנהרג באמריקה על פסי הרכבת והייתי בהלם לכמה שניות ואז נעצרתי במרכז של הכביש בין המחסומים". הטענה לפיה לא האורות לא הבהבו בטרם נכנסה למתחם לא הועלתה בפני השוטר. הטענה מהווה טענה מהותית אשר אי העלאתה כשלעצמה פוגמת באמינותה, ולדידי אף מהווה עדות כבושה. ב"כ הנאשמת טען בסיכומיו שגם ע"פ גירסת השוטר - אם האורות החלו להבהב כאשר היו במרחק של 2-3 מטרים מן המחסום - הרי שהנאשמת לא יכולה היתה לבלום אף אם מהירות נסיעתה היתה נמוכה, היינו של 40 או 30 קמ"ש. המדובר בטענה בעייתית. תקנה 55 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 קובעת כי: (א) נוהג רכב המתקרב למפגש מסילת ברזל (להלן - מפגש) יאיט את מהירות רכבו עד כדי אפשרות לעצור על אתר לפני המסילה, וינקוט כל האמצעים להבטיח את מעברו על פני המפגש ללא עיכוב וללא תקלה. (ב) הוראות תקנת משנה (א) יחולו על נוהג רכב המתקרב למפגש המוגן על ידי מחסום או המסומן באות אזהרה על ידי רמזור, פעמון או אמצעי אזהרה אחרים גם כשהמחסום או אות אזהרה כאמור אינם פועלים. משכך הרי שחובה היה על הנאשמת להגיע אל המפגש במהירות המאפשרת לה עצירה על אתר. ברי כי לא עשתה כן. ב"כ הנאשמת ייחס משקל רב לשאלה אם רכב הנאשמת חצה או לא חצה את פסי הרכבת. לא מצאתי את הרלבנטיות של שאלה זו לאישום דנן. ס' 65 לפקודת התעבורה איננו מתייחס לפסי הרכבת דווקא. ע"פ לשון הסעיף: 65. עצירת רכב לפני מסילת ברזל [תיקון:תש"ם] (א) נוהג רכב המתקרב למפגש מסילת ברזל ואינו עוצר רכבו לפני המסילה באחת הנסיבות המפורטות להלן, או שהוא ממשיך בנסיעתו לאחר שעצר, כל עוד קיימות הנסיבות האמורות, דינו - מאסר שלוש שנים ולא פחות מחודש, או מאסר כאמור וקנס מאה אלף לירות, ואלה הנסיבות: (1) ניתן אות אזהרה על התקרבות רכבת - בדגל, בעדשה אדומה מהבהבת או בדרך אחרת; (2) המחסום שלפני המסילה חוסם את הדרך או חלק ממנה או נע לקראת חסימת הדרך או פתיחתה; (3) רכבת מתקרבת נראית, נשמעת או משמיעה אות אזהרה. נוכח האמור בסעיף, הרי שמשנמצאה הנאשמת מעבר למחסום, ומשהשתכנעתי כי בחולפה על פניו כבר החלו האורות להבהב, אין צורך להדרש לסוגיה אם גלגלי הרכב חצו או לא חצו את הפסים. סעיף האישום: כתב האישום מייחס לנאשמת עבירה על הוראות ס' 65 (א) (2) לפקודת התעבורה. מן הראיות אשר הוצגו בפני בית המשפט עולה כי הנאשמת הפרה את הוראות ס' 65 (א) (1) לפקודה דווקא, ולא את הוראות ס' 65 (א) (2), וזאת מן הטעם שלא נטען וממילא לא הוכח שבעוברה את המחסום נע המחסום לקראת חסימת הדרך. חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 קובע בס' 184 כי: בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן; אולם לא יוטל עליו בשל כך עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום. בנסיבות העניין, ומאחר שהמדובר בחלופה של אותו סעיף אשמה, מצאתי כי מסמכותי להרשיע את הנאשמת בעבירה על ס' 65 (א) (1) כאמור. לנאשמת ניתנה הזדמנות להתגונן בפני אישום זה, ולמעשה פרשת ההגנה - כמו גם פרשת התביעה - נסובו רק סביב חלופה זו. ואציין למעלה מן הצורך שהנאשמת היתה מיוצגת בהליך זה. התוצאה: לאחר ששמעתי את דברי הנאשמת, בעלה והשוטר, לאחר ששקלתי את הדברים ובשים לב להתרשמותי מהופעתם בבית המשפט, מצאתי שיסודות העבירה כאמור הוכחו בפניי מעל לכל ספק סביר. בהגיעי למסקנה זו, ערה אני לכך שעדותו של השוטר הינה עדות יחידה במשפט פלילי ולכן התייחסתי אליה בזהירות, אולם עדותו של השוטר הותירה עליי רושם חיובי ואמין ושוכנעתי כי ניתן לבסס עליה הרשעה בפלילים מעבר לכל ספק סביר. אני מאמינה לשוטר כי הנאשמת נכנסה למפגש מסילת הברזל עם הכביש לאחר שהאור המהבהב החל לפעול ולאחר שנשמעו צלצולי הפעמון. עדותו לעניין זה הייתה אחידה ועקבית, הדו"ח שערך היה מפורט וערוך היטב, והחקירה הנגדית לא הצליחה לפגוע או לערער את אמינותו. עוד אני קובעת כי לשוטר היה שדה ראיה וקשר עין טוב עם הנאשמת וכי ממקום עמידתו יכול היה להבחין בביצוע העבירה על כל מרכיביה. עדותו של הבעל, לעומת זאת, לא היתה אמינה עליי ואף היתה מגמתית. כך למשל טען הבעל כי רכב המשטרה היה 2 או 3 מכוניות מאחוריהם (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 10-11). לא יעלה על הדעת כי בסיטואציה בה לכוד רכבו (ובו רעייתו וחמשת ילדיו) בין שני מחסומי הרכבת, והרכבת קרבה - הוא יעמוד לספור כמה כלי רכב מפרידים בינו לבין מכונית המשטרה. גירסתה של הנאשמת בשים לב לרושם שהותירה אינה מקובלת עליי. דבריה של הנאשמת במעמד רישום הדו"ח קושרים אותה לעבירה. לעומת זאת, בביהמ"ש התכחשה הנאשמת לגירסתה הנ"ל והעלתה גירסה כבושה, כאמור, לפיה לא הבחינה כלל באור המהבהב בטרם חלפה על פני המחסום. גירסתה זו של הנאשמת אינה מקובלת עליי, והסתירה שבין הגירסאות יש בה כדי לחזק את גירסתו של השוטר. משכך הנני מרשיעה את הנאשמת בעבירה של אי-עצרה לפני מסילת הברזל שניתן אות אזהרה על התקרבות רכבת - בדגל, בעדשה אדומה מהבהבת או בדרך אחרת, בניגוד להוראות סעיף 65 (א) (1) לפקודת התעבורה. לאחר לבטים החלטתי לזכות את הנאשמת מן האישום של הסעת נוסעים במספר העולה על המותר ע"פ רשיון הרכב (תקנה 84 לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961). הגם שהנאשמת הודתה שרכבה מכיל תשעה נוסעים, ושבאותו יום נסעו בו עשרה, הרי שהמאשימה לא הביאה כל ראיה הנוגעת למספר הנוסעים המותר ע"פ רשיון הרכב, ומשכך לא עמדה בנטל השכנוע לעניין סעיף אישום זה. לסיום לא אוכל שלא להתייחס להתנהגותו של השוטר. ב"כ הנאשמת ניסה להמעיט בחשיבות מעשיו, ובסיכומיו טען שהשוטר "הפריז במעשיו האדירים והנעלים". אינני שותפה לתחושה זו. אני סבורה שהשוטר אכן נהג למופת, פעל בקור רוח ובגבורה ונחלץ לסייע לנאשמת אשר גם לדבריה היתה בהלם לכמה שניות (ר' ת/2), תוך נטילת סיכון עצמי. אני סבורה שהשוטר במעשיו הציל את חייהם של הנאשמת ושל הנוסעים ברכבה. אני מעבירה העתק מהכרעת הדין למפקד מחוז ש"י (מרחב חברון), שם משרת השוטר, על מנת שמעשיו יובאו לידיעת מפקדיו. רכבתמחסום