עונש קל על נהיגה בלי רישיון

טענתה של המדינה מופנית כנגד אורך המאסר המותנה שהוטל על המשיב, כנגד אורך הפסילה בפועל וכנגד ההמנעות מלממש את התחייבותו של הנאשם שניתנה במסגרת הליך משפטי קודם. לטענתה אין בעונשים שהוטלו על המשיב כדי להרתיעו. להלן פסק דין בנושא ערעור על עונש קל על נהיגה בלי רישיון: פסק דין 1. לפני ערעור על קולת העונש שהוטל על המשיב על ידי בית המשפט לתעבורה בחיפה (כבוד השופט ש. יציב). 2. המשיב הורשע על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, היינו, נהיגה בזמן פסילה, עבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א - 1961 (להלן - "הפקודה"); נהיגה ללא רשיון נהיגה תקף, עבירה לפי סעיף 10(א) לפקודה; שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בתוקף, עבירה לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל - 1970; אי ציות לתמרור ב-37, עבירה לפי התקנות 22(א) ו- 64(ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן - "התקנות"); אי ציות להוראת שוטר במדים, עבירה לפי תקנה 23(א)(1) לתקנות ו-נהיגה ברכב שרשיונו פקע תקופה העולה על שישה חודשים, עבירה לפי סעיף 2 לפקודה. במסגרת הסדר הטיעון הוסכם בין הצדדים כי "הנאשם יודה, והוסכם על מאסר 9 חודשים תוך הפעלת התנאי בחופף. ליתר מרכיבי הענישה יטענו הצדדים באופן חופשי". בדיון בפני בית המשפט קמא היה המשיב (הנאשם) מיוצג בידי עורך הדין אייל מנחם. 3. התובעת שהופיעה בפני בית המשפט קמא (פקד רונה פרסון), הגישה לבית המשפט את הרשעותיו הקודמות של המשיב וביקשה לכבד את עסקת הטיעון. בנוסף לעונש המוסכם במסגרת הסדר הטיעון, עתרה התובעת להטיל על המשיב (הנאשם) - "(...) מאסר על תנאי לתקופה שלא תפחת מ- 12 חודשים ולמשך 3 שנים, פסילה שלא תפחת מ- 3 שנים, מימוש התחייבות בסך 10,000 ₪ עליה חתם הנאשם בת.פ. 104/03 של בית משפט תעבורה חיפה וקנס לשק"ד". הסניגור, עורך דין אייל מנחם, טען בפני בית המשפט קמא לענין העונש וביקש לכבד את הסדר הטיעון. הסניגור הצביע על כך שמדובר באדם צעיר בן 28.5, נשוי ושאשתו בהריון ועובד במקום עבודה מסודר המשתכר כ- 4,000 ₪ לחודש. הסניגור טען כי הנאשם הודה בהזדמנות הראשונה ונטל אחריות למעשיו למרות שידע כי התוצאות מבחינתו תהיינה קשות. הסניגור הצביע על כך שהמאסר ינתק את המשיב מאשתו ומילדו העתיד להיוולד וביקש שלא להטיל על המשיב קנס כספי. את נושא הפסילה השאיר הסניגור לשיקול דעת בית המשפט. 4. גזר דינו של בית המשפט קמא בית המשפט קמא נתן גזר דין מנומק שבו ציין כי המשיב נהג ברכב בזמן שהיה פסול מלקבל ומלהחזיק רשיון נהיגה והוסיף כי "אין זו פעם ראשונה שהנאשם עובר את העבירה של נהיגת רכב בזמן שהוא פסול מלקבל או מהחזיק ברשיון נהיגה. הוא הורשע על אותה עבירה בדצמבר 2001 וכן באוגוסט 2003. לנאשם גם הרשעות פליליות". בית המשפט קמא גזר על המשיב 9 חודשי מאסר לריצוי בפועל והורה על הפעלת עונש מאסר מותנה של 8 חודשים שהוטל על המשיב בת.פ. 104/03 של בית המשפט לתעבורה בחיפה לריצוי באופן חופף. כמו כן גזר בית המשפט קמא על המשיב 4 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים ופסל את המשיב מלקבל ומלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 11 חודשים. בית המשפט החליט שלא לגזור על המשיב קנס כספי. ובהתייחסו לבקשה למימוש ההתחייבות על סך של 10,000 ₪ עליה חתם המשיב במסגרת ת.פ. 104/03, כתב בית המשפט לאמור: "לגבי בקשת התובעת למימוש ההתחייבות, אין מימוש התחייבות להימנע מעבירה יכול להכלל במסגרת גזר דין של תיק אחר והתביעה תפעל למימוש ההתחייבות באופן הנקוב בחוק". 5. טענות המערערת המערערת טענה כי בית המשפט קמא טעה בכך שהקל על המשיב כאמור לעיל. המערערת אינה משיגה באשר לענין המאסר שנגזר על המשיב לריצוי בפועל ועל חפיפת עונש המאסר המותנה. טענתה של המערערת מופנית כנגד אורך המאסר המותנה שהוטל על המשיב, כנגד אורך הפסילה בפועל וכנגד ההמנעות מלממש את התחייבותו של הנאשם שניתנה במסגרת הליך משפטי קודם. לטענתה אין בעונשים שהוטלו על המשיב כדי להרתיעו. המערערת ציינה כי מדובר בנאשם ששב ונתפס נוהג בזמן פסילה "תוך שהוא שם את הוראות החוק לקלס". המערערת הוסיפה וטענה כי זלזול משווע בהוראות החוק, כאמור לעיל, "הינו אחד הגורמים הישירים לריבוי תאונות הדרכים שהפכו להיות מכת מדינה. ענישה לקולא בעבירות מסוג זה לא תשיג את ההרתעה המבוקשת, נהפוך הוא רק ענישה מחמירה עשויה לצמצם את הפורענות על הכבישים". בהתייחסה להמנעותו של בית המשפט קמא מלממש את התחייבות הנאשם טענה המערערת כי בית המשפט קמא טעה בפירוש שנתן להוראות החוק הרלוונטיות וכי בית המשפט שדן בעבירה השניה (היינו זו שלאחר העבירה שבגינה הוטלה על הנאשם ההתחייבות) מוסמך גם מוסמך להורות על מימוש ההתחייבות. לדבריה, "פרשנות תכליתית של לשון הסעיף לא תכבול את ידי בית המשפט הן בשל יעילות הדיון והן בשל החסכון בזמן שיפוטי". ואומנם, טענה המערערת, בתי המשפט נוהגים לממש התחייבויות בהליכים שנפתחים כנגד נאשמים לאחר ההליך שבמסגרתו ניתנה ההתחייבות, מעשה יום ביומו. על שום כך ביקשה המערערת לקבל את הערעור ולהשית על המשיב מאסר על תנאי משמעותי וכן פסילה שתחל מיום שחרורו של המשיב ממאסר, ולהורות על חילוט התחייבותו של הנאשם. 6. טענות המשיב המשיב הופיע לדיון בערעור בגפו וללא ייצוג של עורך דין. המשיב טען כי "אני עשיתי עסקה עם התביעה ואני לא ידעתי שזה לא מצורף הכל ביחד". המשיב טען כי "גם יום אחד של מאסר על תנאי זה יותר מדי ואין הצדקה להגדיל את המאסר". בהתייחסו לענין ההתחייבות, טען המשיב כי "לגבי ההתחייבות, השופט אמר שרק הוצאה לפועל יכולה להחליט. כשאני במאסר אני לא יכול לשלם את זה". בענין הפסילה טען המשיב כי פסילה של 11 חודשים אינה קצרה וכי "יש לי עוד שנה וחצי שמחכים לי מההרשעה הקודמת". 7. דיון א. העבירה של נהיגה בזמן פסילה הינה אחת מן העבירות החמורות ביותר המנויות בפקודת התעבורה. בעבירה זו יש, מן הצד האחד, משום סיכון המשתמשים בדרך בשל כך שמי שבית המשפט קבע שאינו ראוי לאחוז בהגה ממשיך ונוהג ברכב למרות פסילתו מלעשות כן; נהיגתו של נהג כזה ברכב, בטרם חלפה "תקופת הצינון" שנקבעה על ידי בית המשפט על ידי הטלת עונש הפסילה, מהווה סכנה לציבור. מן הצד האחר, בנהיגה כאמור יש משום חתירה תחת רשויות שלטון החוק. זאת, משום שנהג הנוהג בזמן היותו פסול על פי צו של בית המשפט מביע את זלזולו בחוק ובהחלטת בית המשפט שהשיתה עליו את עונש הפסילה. ב. בנסיבות אלה, ולאור הרשעותיו הקודמות של המשיב, ניתן לומר כי בהסדר הטיעון שעליו הסכימו הצדדים, ובעיקר בכך שהסכימו על חפיפת המאסר כאמור לעיל, כבר הוסכם על הקלה רבתי עם המשיב. ג. אכן, סבורני כי עונש המאסר המותנה ועונש הפסילה שהוטלו על המשיב במקרה הנדון הינם עונשים קלים מדי ואין בהם כדי להרתיע. המשיב כבר הוכיח בהתנהגותו, כאמור לעיל, כי הוא מזלזל בחוק ובמצוות בתי המשפט. עובדה היא שגם כאשר היה מונח על צווארו מאסר מותנה של 8 חודשים, לא היה בכך כדי להרתיעו מלעבור את העבירה נשוא הערעור. בנסיבות אלה, סבורני כי מן הדין היה להטיל על המשיב עונש מאסר מותנה ופסילה בפועל לתקופות ממושכות יותר, וכך אני עומד להורות. ד. סוגיה בפני עצמה היא המנעותו של בית המשפט קמא ממתן הוראה למימוש ההתחייבות. סבורני כי בענין זה נתפס בית המשפט קמא, בכל הכבוד, לכלל טעות. ה. סעיף 72 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - "החוק") הוא הסעיף המסמיך את בית המשפט להטיל על אדם שהורשע "התחייבות להמנע מעבירה תוך תקופה שיקבע בית המשפט". וכך קובע סעיף 72 לחוק: "בית-המשפט שהרשיע אדם רשאי, נוסף על העונש שהטיל, לצוות שהנידון יתן התחייבות להימנע מעבירה תוך תקופה שיקבע בית-המשפט ושלא תעלה על שלוש שנים; ההתחייבות תהיה בסכום שלא יעלה על סכום הקנס שמותר להטיל בשל העבירה שבה הורשע הנידון, ותהיה בערבים או בלי ערבים, הכל כפי שיצווה בית-המשפט". על מהותה של ה"התחייבות להמנע מעבירה" כאמור בסעיף 72 לחוק עמד פרופ' ש"ז פלר בספרו "יסודות בדיני עונשין", כרך ג עמ' 338, לאמור: "זהו ביטוי אחר של ריבוי עבירות, המתואר בהוראת סעיף 72 לחוק העונשין. הורשע אדם בעבירה, ניתן לצוות עליו, בנוסף לעונש שנגזר לו, להתחייב להמנע מעבירה תוך תקופה שלא תעלה על שלוש שנים; לפי רוח ההוראות של סעיף 76 לחוק העונשין, ניתן להבין כי מדובר בעבירה מסוג מסויים שעל הנידון להתחייב להמנע ממנה. ההתחייבות היא בסכום כסף נתון, אשר על הנידון לשלמו אם התחייבותו תופר, כאילו היה זה קנס שהוטל כעונש נוסף בשל העבירה הקודמת. לאמיתו של דבר, מדובר בקנס על תנאי כאמור, שהופך לקנס בפועל, במקרה של היווצרות ריבוי עבירות, תוך הצמדתו הפורמלית לעבירה הקודמת, אך גם תוך כפיית מימושו עקב ביצוע העבירה החדשה, הנוספת. אלא שהקנס על תנאי - בהבדל ממאסר על תנאי - צריך להיות נוסף על כל עונש אחר, ואינו יכול לעמוד ברשות עצמו. מכל הבחינות הנותרות הוא עונש מותנה לכל דבר - ההופך לעונש בפועל עם היווצרות ריבוי העבירות, בתקופת ההתחייבות, שהיא בעצם תקופת התנאי. והרי זו דוגמה נוספת של ריבוי עבירות במצב של מעין-מועדות, בעל השלכות משפטיות משלו". פרשנותו הנ"ל של פרופ' פלר באשר ל"התחייבות להמנע מעבירה" מקובלת עלי. ו. כשלעצמי אני מבחין בין ארבעה שלבים שונים הנוגעים להתחייבות להמנע מעבירה: השלב הראשון, הוא שלב הטלת ההתחייבות על המורשע בבית המשפט הראשון שדן בעניינו, על פי סמכותו מכוח סעיף 72 לחוק. השלב השני הוא השלב שבו מתקיים משפטו השני של המורשע, בבית המשפט השני, הדן בעבירה הנוספת שנעברה ע"י המורשע למרות התחייבותו מן המשפט הראשון, ובתוך התקופה שנקבעה ע"י בית המשפט הראשון. בשלב זה מתחוור לבית המשפט השני כי המורשע הפר את התחייבותו מן המשפט הראשון. לאור מהות העונש של התחייבות להמנע מעבירה, ועובדת היותו של העונש "קנס על תנאי"; ולאור תכלית החקיקה שנועדה להרתיע את האדם שהורשע במשפט הראשון מלשוב ולעבור עבירה שנקבעה ע"י בית המשפט; ומאחר והמורשע לא עמד ב"תנאי" ושב והורשע בעבירה נוספת שאליה התייחס "התנאי", הרי שמן הדין שבית המשפט השני, הדן בעבירה הנוספת, "יפעיל" את התנאי ויורה על מימוש ההתחייבות אם ביקשה זאת התביעה. השלב השלישי, הוא השלב שבו המורשע שבעניינו החליט בית המשפט על מימוש ההתחייבות, נמנע מלשלם את סכום ההתחייבות. השלב הרביעי, הוא שלב "ההוצאה לפועל" ועניינו גביית סכום ההתחייבות מן המורשע. הוראת החוק הנוגעת לשלב הזה היא הוראת סעיף 76(א) לחוק הקובעת לאמור: "(א) הורשע אדם בעבירה שהתחייב לפי סעיף 72 להמנע ממנה ולא שילם סכום ההתחייבות, יהא דינו של סכום זה, לעניין גבייתו מן המורשע ולענין מאסר במקום תשלום, כאילו היה קנס שהטיל בית המשפט שציווה על מתן ההתחייבות; היתה ההתחייבות בערבים, ייגבה מן הערבים כל סכום שלא שילם המורשע, כאילו היה חוב המגיע למדינה". ז. סבורני כי מדבריו המצוטטים לעיל של בית המשפט קמא ניתן להבין כי בית המשפט השתית את החלטתו לעניין מימוש ההתחייבות על סעיף 76 לחוק. בית המשפט קמא הפנה את התביעה לפעול למימוש ההתחייבות "באופן הנקוב בחוק", ואולם, כפי שהבהרתי לעיל, הפעולה באופן הנקוב בחוק הינה פעולה המתבקשת בשלב הרביעי הנ"ל בעוד שהשלב שבו נתבקש מימוש ההתחייבות הינו השלב השני הנזכר לעיל. בטרם תפנה התביעה ל"הוצאתו לפועל" של כתב ההתחייבות, שומה על בית המשפט ליתן את ההוראה האופרטיבית בדבר מימוש ההתחייבות בשל כך שהמשיב הפר את התנאי שנקבע ע"י בית המשפט שדן במשפט הראשון, בכך שעבר את העבירה הנוספת האמורה. לפיכך אני עומד לקבל את הערעור גם ביחס לעניין ההתחייבות. 8. אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני מקבל את הערעור ותחת העונשים שהוטלו על המשיב ע"י בית המשפט קמא, יבואו העונשים שלהלן: א. אני דן את המשיב (הנאשם) למאסר לתקופה של 9 חודשים לריצוי בפועל. ב. אני מורה על הפעלת עונש המאסר המותנה לתקופה של 8 חודשים שהוטל על המשיב (הנאשם) ביום 6.8.03 בת.פ. 104/03. עונש זה ירוצה באופן חופף לעונש המצויין בסעיף א' דלעיל. ג. אני דן את המשיב (הנאשם) ל- 10 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור במשך 3 שנים עבירה של נהיגה בזמן פסילה, בניגוד לסעיף 67 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א - 1961 או עבירה של נהיגה ללא רשיון נהיגה, בניגוד לסעיף 10 לפקודת התעבורה. ד. אני פוסל את המשיב (הנאשם) מלקבל ומלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 15 חודשים לריצוי בפועל. ה. אני פוסל את המשיב (הנאשם) מלקבל ומלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 12 חודשים, על תנאי למשך שנתיים, והתנאי הוא שהמשיב (הנאשם) לא יעבור בתקופה האמורה עבירה של נהיגה בזמן פסילה או עבירה של נהיגה ללא רשיון נהיגה. ו. אני מורה על מימוש ההתחייבות בסך של 10,000 ₪ שהוטלה על המשיב (הנאשם) במסגרת ת.פ. 104/03. משפט תעבורהנהיגה ללא רישיון