סמיכות בין שתיית אלכוהול ונהיגה

נטען כי תוצאת בדיקת הדם לפיה נמצא בדמו של המערער אלכוהול במידה העולה על המידה המותרת, אינה משקפת את מצבו בעת הנהיגה, שכן נהיגתו הייתה בסמיכות רבה לשתייה, והאלכוהול טרם החל לתת את אותותיו בדמו של המערער. להלן פסק דין בנושא סמיכות בין שתיית אלכוהול ונהיגה: פסק דין בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחדרה, כב' השופט א' גופמן, מיום 4.12.06 (ת 10275/03), לפיו הורשע המערער בעבירה של נהיגה בשכרות (עבירה לפי סע' 62(3) לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961, ביחד עם תקנה 169(ב) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961). על המערער הוטלו העונשים הבאים: 5 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, קנס בסך 1500 ₪, פסילה לתקופה של 11 חודשים בפועל ופסילה לתקופה של שנה על תנאי, למשך שנתיים. הערעור מצד המערער הוא על ההרשעה ועל חומרת העונש. המשיבה הגישה אף היא ערעור כנגד קולת העונש. האירוע דנן אירע ביום 12.7.03 בחניון האמפיתאטרון בקיסריה. בעקבות האירוע - שהתפתח לעימות בין המערער לבין השוטרים שנכחו במקום - נפתחו כנגד המערער שני הליכים פליליים נפרדים: האחד, בגין עבירות שביצע המערער כלפי השוטרים. השני, הוא התיק נשוא הערעור שבפניי, בגין עבירה של נהיגה בשכרות. המחלוקת העובדתית שנדונה בבית משפט קמא נסבה על השאלה, האם כאשר נהג המערער, היה הוא שיכור. לטענת ההגנה, שתה המערער את המשקאות המשכרים לאחר שנכנס לחניון, בעת שחנה שם. ואילו לטענת התביעה, כבר בזמן הנהיגה לחניון, בטרם עצר המערער את הרכב, היה הוא שיכור. יוער, שהמערער עצמו העיד, כי שתה משקאות אלכוהוליים עוד בטרם כניסתו לחניון, בעת שבילה עם חברים בחוף הים, אלא שלטענתו מדובר היה בשתי בירות בלבד. 3. בית משפט קמא קבע, כי אין הוא נותן אמון בגרסת המערער לפיה הוא שהה בחניון די זמן כדי לשתות את המשקאות האלכוהוליים שגרמו לשכרותו. בענין זה נקבע: גירסת הנאשם על פיה מרגע שהגיע לחניה ועד הארוע עם השוטר עברו 20 דקות, היא בלתי אמינה ובלתי הגיונית, שכן על פי דבריו הוא, השוטרים הכווינו את התנועה ואז החנה את האוטו. מאחר ויש להניח שחנה על פי הנחיות השוטרים לא ברור, על כן, מדוע 20 דקות לאחר מכן נתבקש להזיז את האוטו כאשר ברור שמדובר בכניסה מסיבית של רכבים להופעה של שלמה ארצי. הנאשם בנסיונו להסביר את היותו שיכור, טוען שבפרק הזמן שהיה בחניון שתה גם בירה וגם כוסית "ג'וני ווקר", וגירסתו זו כאילו מדובר בשתיה רק לאחר שחנה אינה אמינה ואינה מתיישבת עם עדות השוטרים אשר עדותם אמינה עלי לחלוטין. 4. ערעור זה הוא אפוא ערעור עובדתי. לטענת המערער, טעה בימ"ש קמא משדחה את גרסתו בענין זה. לגישתו, התיאור העובדתי הנכון של האירועים הוא, כי נכנס בנהיגה לחניון והחנה את הרכב. בעת שהרכב חנה, שתה אלכוהול - ביחד עם חבר שישב איתו. בעודם ברכב, נדרש המערער על ידי שוטר להזיז את הרכב מהמקום בו החנה אותו, ולפיכך הוא נהג ברכב למרחק קצר. מאחר שתזוזה זו לא הייתה מספקת לדעת השוטר פנה אליו זה בשנית, ואז החל העימות ביניהם. לגישת המערער, נהיגתו בחניון נחלקת לשניים: הקטע האחד, כניסתו לחניון ועד לעצירת הרכב. הקטע השני, הזזת הרכב לפי בקשת השוטר. בין שני הקטעים ישב המערער ברכב ושתה אלכוהול. בקשר לכך נטען גם, כי תוצאת בדיקת הדם לפיה נמצא בדמו של המערער אלכוהול במידה העולה על המידה המותרת, אינה משקפת את מצבו בעת הנהיגה, שכן נהיגתו הייתה בסמיכות רבה לשתייה, והאלכוהול טרם החל לתת את אותותיו בדמו של המערער. 5. לאחר שעיינתי בחומר שהונח בפניי ושקלתי את טיעוני הצדדים בעל פה ובכתב, הגעתי למסקנה, כי דין הערעור להידחות. הערעור מופנה, כאמור, כנגד הכרעות עובדתיות שקבע בית משפט קמא על סמך ממצאי מהימנות, ומכאן שאין מקום, ככלל, להתערב בקביעות אלה. במקרה זה, קביעותיו של בימ"ש קמא מבוססות היטב ומעוגנות בחומר הראיות שהונח בפניו, ואין מקום להתערב בפסק דינו. 6. המערער שם את יהבו על סתירה הקיימת, לכאורה, בין עדותו של השוטר יהודה יוסף לבין עדותם של השוטרים גרי רבינוביץ ואנטולי שקליאר, בנוגע לזמן שחלף מרגע שנכנס המערער לחניון ועד לצאתו של המערער מרכבו לכיוון השוטרים. בהקשר זה הדגיש הסנגור, כי לפי עדותו של השוטר יהודה יוסף הוא אינו זוכר במדויק מהו פרק הזמן שחלף, וכי ייתכן שחלפו גם כעשר דקות. לדעת הסניגור, יש בכך לחזק את גרסתו של המערער, כי שהה די זמן ברכב, כך שהספיק לשתות את המשקאות האלכוהוליים. 7. עיון בעדויות מעלה, כי אין ממש בטענותיו של ב"כ המערער. השוטר שקליאר העיד, כי המערער נכנס במהירות לחניון, ולכן העיר לו כי יאט את מהירות נסיעתו. להערכתו כשלושים שניות אח"כ ראה את המערער תוקף את השוטר יהודה יוסף. גם השוטר רבינוביץ העיד, כי המערער נכנס במהירות לחניון. לטענתו, למרות שהמערער התבקש מראש להחנות את רכבו בצורה ישרה, הוא החנה את רכבו באלכסון. משנתבקש המערער ליישר את רכבו, יצא עם בקבוק הבירה ביד. גם העד יהודה יוסף מתאר השתלשלות מהירה מאוד של האירועים. מפאת חשיבותה של עדות זו, יובאו דברי העד במדויק: בתאריך 12.7.03 עבדתי בעבודה בשכר באמפי קיסריה בהכוונת תנועה, בחניון כלי רכב. תוך כדי הכוונת כלי רכב הגיע רכב מסוג מאזדה מס' 8214529, בו נהג, לאחר שהתברר, X אשר ת.ז. X אשר עצר את רכבו בצורה מפריעה לתנועה ובניגוד לבקשתי ואז חזרתי וביקשתי מהנהג לעמוד בשורה, נהג המאזדה יצא מרכבו עם בקבוק בירה מסוג היינקן, הרים את הבקבוק ובא לכיוון שלי..." נראה אפוא, כי גם על פי תיאורו של עד זה, רצף האירועים מרגע כניסת המערער לחניון ועד יציאתו מהרכב ו"ההיתקלות" עם השוטרים, הייתה קצרה מאוד. הסנגור מבקש להיאחז במשפט אחד שאמר העד, בתשובה לשאלתו : ש. כמה זמן לוקח ההליך מהרגע שניגשת אליו ועד שיצא מהאוטו? ת. לא ספרתי. יכול להיות דקה, או שתי דקות או 10 דקות. לא יודע. הסניגור רואה בדברים אלה, כאמור, תמיכה בטענת המערער, כי חלף פרק זמן מספיק בעת שהותו בחניון - שאז שתה את המשקאות האלכוהוליים. ואולם, אין לקבל טענה זו. לפי תיאור העד את השתלשלות העניינים, מדובר ברצף אירועים שהתרחש בפרק זמן קצר. תיאור זה מתיישב גם עם עדותם של השוטרים האחרים. בכל מקרה לא עלה כי מדובר בפרק זמן שבו הספיק המערער לשבת ולשתות כמויות של אלכוהול. 8. צדק גם בית משפט קמא בקובעו, כי גרסתו של המערער היא גרסה כבושה. למערער היו כמה הזדמנויות למסור את גרסתו, אך הוא לא עשה כן; בדו"ח הקצין שערך השוטר אילן ידגר בעת האירוע, אמר המערער: "אני לא נהגתי" (ת/11). בדו"ח המעצר (ת/14) נרשם מפי המערער: "לא נהגתי בשכרות ושומר על זכות השתיקה כיוון שלא מוכנים שעורך הדין שלי יהיה בחקירה". בהודעתו מיום 13.7.03 (ת/12) מסר המערער תחילה כי אינו זוכר דבר ממה שאירע, ולאחר מכן בחר בזכות השתיקה ולא השיב על שאלות. גם בהודעתו המפורטת של המערער, בה מסר את גרסתו המלאה לאירוע, הוא אינו מזכיר כי שתה בהיותו ברכב (נ/1). 9. אין גם מקום לקבל את טענתו של הסנגור, לפיה תוצאת בדיקת הדם שנערכה למערער אינה משקפת את כמות האלכוהול בדמו בעת שנהג (כשעתיים קודם לביצוע הבדיקה). משנדחתה גרסתו העובדתית של המערער, כי שתה את המשקאות האלכוהוליים שהביאו לשכרותו בעת ששהה בחניון, ברור כי השתייה הייתה קודם לכניסתו לחניון, ואין עוד בסיס לטענה כי חלף פרק זמן קצר למדי מעת השתייה ועד הנהיגה כך שהאלכהול טרם נתן אותותיו בדמו של המערער. נכון אמנם, כי המערער המשיך כנראה לשתות גם בזמן שהיה בחניון, שהרי גם עדי התביעה עצמם העידו כי המערער יצא מרכבו כשבקבוק בירה בידו, ואולם עיקר שתיית האלכוהול אירעה עוד קודם לכן. 10. באשר לעונש שהושת על המערער סבורני, כי העונש שהוטל על המערער אינו חורג מהמקובל בנסיבות המקרה, ואין מקום להתערב בו - לא לקולא וגם לא לחומרא. עונש זה בוודאי אינו מחמיר עם המערער, כטענת הסנגור, שהרי מדובר בעבירה חמורה כשלעצמה, לא כל שכן במקרה זה, באשר כמות האלכוהול שנמצאה בדמו של המערער היתה גבוהה פי שניים מהכמות המותרת. באשר לטענת המדינה בערעורה, כי העונש שהושת על המערער חורג לקולא - אכן, עונש המינימום הקבוע בחוק הוא שנתיים פסילה. ואולם, במקרה זה סבר בימ"ש קמא, כי ראוי לסטות מעונש זה, הן לאור עברו התעבורתי של המערער שאינו מכביד (5 הרשעות בגין עבירות קנס במשך 6 שנים), והן לאור פרק הזמן הארוך שחלף - כשלוש וחצי שנים - מעת ביצוע העבירה ועד למועד מתן גזר הדין. בית המשפט התרשם גם שבזמן שחלף מאז האירוע שינה הנאשם דרכיו, הפך לבעל משפחה, והפנים את חומרת העבירה. נראה כי שיקוליו של בית משפט קמא להקל עם המערער הם שיקולים סבירים וראויים. שני הערעורים על רכיב העונש נדחים אפוא.משפט תעבורהשכרותמשקאות משכרים / אלכוהולבדיקת שכרות (אלכוהול)