בהכרעת הדין, העדיף בית משפט קמא את גרסתו של השוטר, לפיה: המערער צפר מספר פעמים, ולא הפסיק גם לאחר שנתבקש לעשות כן; השוטר ביקש רישיונות מהמערער אך הלה סרב, ורק לאחר שנלקח לתחנה, מסר שרישיונותיו נמצאים במונית אחרת ויחד עם השוטר הלך והביא את הרישיונות. להלן פסק דין בנושא סירוב נהג לתת רישיון לשוטר: פסק דין 1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א. טננבוים) בתיק 11228/05 מיום 8.9.05, בגדרו הורשע המערער בביצוע עבירה של אי ציות להוראת שוטר. על המערער הושת עונש של 45 יום פסילת רישיון הנהיגה בפועל וקנס כספי בסך 400 ₪. ההליכים בבית משפט קמא והראיות שהוצגו 2. בתיק בית המשפט קמא מצויים 2 דו"חות, הנושאים אותו מספר תיק בית-משפט (11228/05): (א) בדו"ח האחד, מיום 20.4.05 שעה 19:25 נרשם כנגד המערער, דענא נידאל, כי: "נהגת ברכב הנ"ל ולא צייתת להוראות שוטר במקום שהורה לך להציג רישיונות ולהזיז את הרכב, בניגוד לתקנה 23(א)(1) לת"ת" [ההדגשות כאן ולהלן אינן במקור]. על גב אותו דו"ח נרשמו העובדות הבאות: "במהלך טיפול בנהג שהיה גורם להפרעה לתנועה הגיע מונית הנ"ל והתחיל לצפור ללא הפסקה גם כשנגשנו אליו וביקשנו להפסיק לצפור הנ"ל אמר 'לא איכפת לי' והמשיך בצפירות. כאשר הנ"ל הפסיק לצפור ביקשתי יחד עם שוטרת אלינור אטיאס רישיונות של הנ"ל והוא סירב להציג רשיונות של הרכב. כאשר ביקשתי מהנ"ל להזיז את רכבו לצד הדרך כדי לפנות את הנתיב נסיע[ה] הנ"ל סירב ירד מהרכב והתחיל לצעוק שלא עשה שום דבר 'לא הרגתי אף אחת, אז מה צפרתי מה אתם יכולים לעשות, אתה רק שוטר'. הנ"ל סירב למסור רשיונות והיה [צ.ל. והוא] עוכב לתחנה לצורך זיהוי ורישום דוחו"ת. גם במהלך נסיע[ה] וגם כאשר הגענו לתחנה הנ"ל המשיך לצעוק ולהשתולל ולאיים: 'אני עוד הארא [צ.ל. אראה] לך מי אני... אתה לא תעשה לי קלום [כך במקור] מי אתה רק שוטר פשות' [כך במקור]. כאשר הגענו לתחנה הנ"ל מסר שכל הרשיונות היו במונית ונשארו במונית והוא לא רצה לתת אותם". בתגובה לאמור לעיל, נרשמה גם תגובתו של המערער בזו הלשון: "אין לי רשיונות. רשיון נהיגה ותעודת זהות נשארו במונית שלי בתחנה". (ב) בדו"ח השני (שכאמור נושא אותו מספר תיק בית-משפט), מיום 18.4.05 שעה 08:30 נרשם כנגד דענא נסים כי ברחוב אלרשיד: "נהגת ברכב הנ"ל ולא צייתת להוראות שוטר במדים שהורה לך להציג רשיונות רכב ורשיון נהיגה בניגוד לתקנה 23(א)(1) לת"ת". ודוק: ברי כי דו"ח זה אינו מיוחס למערער ואין לו כל קשר לדו"ח נשוא ערעור זה שעניינו אירוע מיום 20.4.05 ברחוב צלאח א-דין; פרט לכך שאין זה שמו של המערער, מספר תעודת הזהות שלו, מענו ואף לא הרכב בו נהג באותה עת (המערער נהג במונית ואילו בדו"ח השני מצוין רכב פרטי), הרי שהמקום והתאריך אינם תואמים את הדו"ח הראשון. יתרה מכך, על גבו של דו"ח זה חותמת "נתקבל" של בית משפט קמא מתאריך 13.5.05. ואילו התיק נפתח כנגד המערער ביום 30.5.05! 3. במהלך בירור התיק, העיד השוטר אשר רשם את הדו"ח המתייחס למערער דנן, רס"מ ליפשיץ. מעדותו מצטיירת התמונה הבאה: נוכח העובדה שנהגים רבים נוהגים להחנות את רכבם בחניה כפולה ברח' צלאח א-דין, שהנו רחוב חד-סיטרי וכלי רכב חונים בשני צדי הרחוב, תפקידו לדאוג למניעת תופעה זו. השוטר העמיד את הניידת שלו במקביל לרכב חונה בחנייה כפולה "קצת מאחוריו" וביקש מהנהג להזיז את רכבו. כאשר הניידת חוסמת את הנתיב או מה שנותר ממנו, הגיע המערער במוניתו, לא יכול היה להמשיך בנסיעתו, והתחיל לצפור "ללא הפסקה". השוטר נשאל מדוע הוא לא העמיד את רכבו "יותר קדימה" על מנת לא לחסום את הדרך, השיב שביקש מהנהג לצאת, וכי: "נהג יצא מהחנות ונכנס לרכב, חצי דקה" (עמ' 2, ש' 2). לאחר מכן, נשאל, מדוע השוטרת אלינור אטיאס שנכחה עמו בארוע, לא ערכה תרשומת, והשיב: "ת: עשתה תרשומת. ש: נרשמו לו שתי דוחות. ת: נכון גם הזמנה לבית המשפט וגם ברירת קנס לפי הנוהלים" (עמ' 2, ש' 10-12). ובחקירתו הנגדית, לא ידע להסביר מדוע השוטרת אטיאס לא הגיעה לעדות, אך ציין שוב כי היא מילאה דו"ח (עמ' 3, ש' 3). באשר לכך נשאל: "ש: הדו"ח הראשון ניתן בשעה 19:25 והדוח שלך ניתן ב19:25 [כך במקור]. ת: היינו כצוות. ש"ת: שני הדוחות בתחנת המשטרה כתבנו" (עמ' 3, ש' 27-29). מעדותו עולה כי הוא היה ברכב אזרחי, ולכן נשאל: "ש: איך אתה מצפה מהנאשם שידע שאתם משטרה. ת: לא מצפה" (עמ' 3, ש' 25-26). 4. לגרסתו של המערער, בהגיעו לרחוב צלאח א-דין, ומאחר ושני כלי רכב חסמו את נתיב נסיעתו, צפר "שישים לב שאני אחריו" (עמ' 5, ש' 13), ולאחר מכן הוסיף: "ירד השוטר ובא אלי וביקש את הרשיונות של הרכב ותעודת זהות, נתתי לו את הרשיונות ואמרתי לו אתה מכיר אותי אני בעל התחנה, אמר אני מכיר, עמדה שוטרת מול המונית שלי, תעודת זהות ורשיון נהיגה היו במעיל הלכנו לשם ליד האוטו שלי ואח שלי, הלכתי והבאתי את המעיל הוצאתי את הרשיונות והלכתי איתם לתחנה. עלינו לתחנה ובדרך השוטר מדבר כאילו אני עשיתי עבירה אמרתי לו אני צפרתי, אני לא נהג סתם שאני רוצה לעשות בעיות, הוא אמר לי אתה לא יודע עם מי נפלת ועם מי התעסקת, אמרתי לו מה עשיתי למה אני מחבל, בא שוטר נדמה לי שהוא ערבי דיברו בינהם ורשמו לי שתי דוחות" (עמ' 5, ש' 13-20). לאחר מכן הבהיר המערער, כי צפר לנהג על מנת שידע שהוא מחכה אחריו, וכי לא ידע שמדובר ברכב משטרה. לדבריו, הציג לשוטר באותו הרגע את רישיונות הרכב, ואת רישיון הנהיגה שלו הציג רק כשהגיעו למונית השנייה. המערער העיד 3 עדים מטעמו, שנכחו באירוע. לפי עד ההגנה מר אבו-חאלד, שנסע עם המערער במונית בעת האירוע, עת נתבקש המערער להציג רישיונות, אמר לשוטרים כי תעודת הזהות והרישיון נמצאים ברכב השני (עמ' 6, ש' 26), וכי לקחו את המערער לתחנה ומשם למונית השנייה (שם, ש' 28). לפי עדותו של עד ההגנה השני, מר פארס, שהיה אף הוא עם המערער במונית: "שני השוטרים באו, בקשו רשיונות, נתן לו ניירות, היה חסר משהו, ביקש ממנו לבוא אתו" (עמ' 7 ש', 25-26). הכרעת דינו של בית משפט קמא 5. בהכרעת הדין, העדיף בית משפט קמא את גרסתו של השוטר, לפיה: המערער צפר מספר פעמים, ולא הפסיק גם לאחר שנתבקש לעשות כן; השוטר ביקש רישיונות מהמערער אך הלה סרב, ורק לאחר שנלקח לתחנה, מסר שרישיונותיו נמצאים במונית אחרת ויחד עם השוטר הלך והביא את הרישיונות. בית משפט קמא נימק את דחיית גרסת המערער בכך: ­"לשיטתו [של המערער], לא צפר במצח נחושה מול השוטר, ולכן אין כל סיבה שיטפלו אליו. איני יכול לקבל את הטענה שסתם כך ירדו שוטרים ונטפלו לנאשם. טענה זו חזקה מדי מכדי שתשמע סתם כך" (עמ' 10, ש' 7-9). והוסיף: "דווקא מעדי הגנה למדתי בין השיטין כי כפי הנראה היה עימות בין הנאשם לשוטר. אולם על הנאשם היה להציג רשיונותיו מיידית ולא להתווכח. אם הרשיון במקום אחר, היה עליו להודיע זאת לשוטר ולא להתעמת איתו" (שם, ש' 15-17). באשר לעובדה שהשוטרת אטיאס לא העידה, ציין: "נכון הוא שעדיף היה שתעיד גם השוטרת הנוספת, אך אין תרשומת מטעמה בתיק וכנראה שתרשומת זו הועברה לדוח אחר. מבחינה זו, דווקא שפר מזלו של הנאשם שלא העידה העדה הנוספת" (שם, ש' 11-13). טענות הצדדים 6. לטענת בא כוח המערער, יש לזכות את מרשו, מהנימוקים הבאים: ראשית, מטעם המשיבה העיד השוטר ליפשיץ בלבד, כאשר מנגד עמדה עדות המערער ועדי הגנה מהימנים ואובייקטיביים; שנית, לא היה מקום להעדיף עדותו של השוטר, בהיותה עדות יחידה ומלאת סתירות, בנוסף מדובר בעד שאיננו אובייקטיבי; שלישית, השוטרת אטיאס שנכחה אף היא באירוע, לא הובאה לעדות; ורביעית, גם לפי עדות השוטר עצמו המערער ביקש לגשת למונית השנייה שם נמצאה תעודת הזהות ורישיון הנהיגה שלו. לחילופין, במידה וערעורו על הכרעת הדין יידחה, מבקש בא כוח המערער להקל בעונש שהוטל על מרשו. לדידו, בית משפט קמא שגה בהתעלמו מן הנסיבות המיוחדות של האירוע, ומנסיבותיו האישיות של המערער. הוא טען, כי רישיון הנהיגה משמש את המערער לפרנסתו ולפרנסת משפחתו המונה 5 נפשות, כך שפסילתו למשך 45 יום כמוה כשבירת מטה לחמו. כמו כן, טען, כי עברו התעבורתי של המערער איננו חמור. 7. לטענת בא כוח המשיבה, יש לדחות הערעור. לדבריו, המדובר בהעדפת גרסת השוטר על פני זו של המערער, על בסיס התרשמותו של בית משפט קמא מן העדים, ומשכך, אין מקום להתערב. הוא ציין, כי אין חולק שעצם הצפירה איננה עבירה, אך ברגע שהמערער ידע כי מדובר בשוטרים שביקשו ממנו לחדול מלצפור, ובכל זאת לא שעה לבקשתם, ובהמשך אף סרב להציג רישיונות בפניהם, הדברים עולים כדי אי ציות לשוטר. הוא ציין, כי אכן המשך הצפירות לא יוחסו למערער בכתב האישום, אך לדידו, די בהמשך הצפירה ובאי הזזת הרכב העולים כדי אי ציות לשוטר. בא כוח המשיבה הוסיף כי עד ההגנה אבו-חאלד שלל את טענת המערער לפיה קודם הלכו למונית להביא את הרישיונות ורק לאחר מכן נלקח לתחנה, שכן העיד שקודם נלקח לתחנה. לעניין העונש - לדידו של בא כוח המשיבה המדובר בגזר דין סביר וראוי, שכן למערער 117 הרשעות קודמות, בהן עבירת אי ציות לשוטר, ולכן, אין מקום להתערבות. דיון 8. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ובתיק בית משפט קמא, נחה דעתי כי יש לקבל הערעור כנגד הכרעת הדין ולהורות על זיכויו של המערער מן הספק, לכל הפחות. מספר גורמים הובילוני למסקנה בדבר תמיהות וחללים ניכרים המכרסמים בראיות המשיבה ובאופן ניהול התיק, שיש בהם כדי להקים ספק סביר באשמתו של המערער: בראש ובראשונה העובדה כי השוטרת אטיאס לא הובאה לעדות, וכי שמה כלל לא צוין ברשימת עדי התביעה בדו"ח (סעיף ד'); שנית, הדו"ח ו/או התרשומת מטעמה אינם מופיעים בתיק, ותחת זאת, מצוי דו"ח שכלל אין לייחסו למערער, כמבואר בפרוטרוט לעיל; ושלישית, עדי ההגנה שיש בעדותם כדי להביא ליצירת פרכה או סדק בגרסתו של השוטר (אם כי לא כדי לסתור אותה מניה וביה), שעה שעדותו זו של השוטר אינה איתנה דיה, ואין בה כדי לרפא או לכפר על הפגמים האחרים שנפלו בראיות המשיבה. נבהיר את הדברים. 9. אי העדת השוטרת אטיאס והעדר התרשומת מטעמה: לדידי, שגה בית משפט קמא בהקלו ראש בכך, ואין לקבל קביעתו לפיה "דווקא שפר מזלו של הנאשם שלא העידה העדה הנוספת". כידוע, לפי הפסיקה: "כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" [ע"א 548/78 שרון נ' לוי פ"ד לה(1) 736 (1980)]. השוטרת אטיאס הנה עדה רלוונטית, ואף חיונית ומכרעת לפרשת התביעה, ומשלא הובאה לעדות, ואף לא ניתן כל הסבר לכך, יש לזקוף זאת לחובת המשיבה, ולהניח כי אילו הובאה השוטרת לעדות היה זה לרעתה של המשיבה, כך שהמערער ייהנה מן הספק. ודוק: אין המדובר אך בעובדה שהשוטרת לא הובאה לעדות, אלא שהדו"ח שרשמה כלל אינו נמצא בתיק בית משפט קמא, ותחתיו צורף דו"ח שכלל אינו ממין העניין דנן. יתרה מזאת, היה בכל אלה גם כדי לפגוע בהגנתו של המערער. 10. ובאשר לעובדות המרכיבות את האישום גופו: ראשית, הכרעת דינו של בית משפט קמא כלל לא נגעה בשאלת הזזת רכבו של המערער. המערער כלל לא נשאל על כך, ובדומה - גם לא השוטר [יצוין, כי עדי ההגנה הזכירו באופן זה או אחר שהמערער דווקא החנה את רכבו בצד הכביש לאחר שנתבקש לעשות כן על ידי השוטרים, וכי אחר כך נתלווה אליהם במכוניתם לתחנה (ראו: עדות אבו-חאלד, עמ' 6, ש' 20; עדות פארס, עמ' 7, ש' 11-12)]. שנית, באשר לכך שהמערער סרב לחדול מלצפור - הרי שהדבר לא יוחס לו בדו"ח. כאמור, הדו"ח מייחס למערער כי לא ציית להוראות שוטר "להציג רישיונות ולהזיז את רכבו". אי לכך, אין ללמוד מעובדה זו, ככל שהוכחה, לשאלת ההרשעה. אכן, לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, יכול בית המשפט להרשיע גם בעובדות שלא הופיעו בכתב האישום, אם ניתנה לנאשם האפשרות הסבירה להתגונן מפניהן, אלא שבית משפט קמא כלל לא ציין זאת, והצדדים לא טענו לעניין זה. משכך, נותרה סוגיית הסירוב להציג הרישיונות. אכן, קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא נסמכו על העדפת גרסתו של השוטר על פני זו של המערער, ואמנם, ערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בקביעות כגון דא, אלא שלדידי, במקרנו יש מקום לחרוג מכלל זה. לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, תקדין (2000): "כלל נקוט הוא בידינו שאין ערכאת הערעור מתערבת בממצאי מהימנות שקבעה הערכאה שראתה את העדים על דוכן העדים ועקבה אחרי הצורה שבה מסרו את עדותם... עם זאת, אין זה כלל בל יעבור. יש וערכאת הערעור תתערב בממצאי מהימנות וזאת במקום בו נעשתה טעות הנובעת מהתעלמות מגורמים שהיה מקום לייחס להם משקל, כגון: סתירות בעדויות, תמיהות הנותרות ללא מענה ונתונים בעלי משקל". במקרנו רב הנסתר על הגלוי. עדותם של 2 עדי ההגנה מלמדת כי המערער הציג מסמכים אלו או אחרים לשוטרים שפנו אליו, ומנגד, עומדות עדותו של השוטר, וכשלי המשיבה בדמות אי העדת השוטרת הנוספת, אטיאס, והעדרו של הדו"ח או התרשומת מטעמה. אף חמור מכך, הימצאו של דו"ח שאיננו רלוונטי למערער או לאירוע, בתיק בית המשפט (אם כי יצוין שאין מי מן הצדדים - ובהם גם בית משפט קמא - שהתייחס לכך). בנסיבות העניין ניתן לקבוע כי שגגה יצאה תחת ידיו של בית המשפט קמא עת ראה לנכון לרחוש מהימנות לגרסתו של השוטר ובשל כך לדחות את זו של המערער. 11. באשר לטענות בא כוח המשיבה בדבר סתירות כאלו או אחרות שעלו בעדות עדי ההגנה - הרי שממילא אין בסתירות קלות אלו כדי לרפא הפגמים האמורים במסכת הראיות מטעם המשיבה. ולמעלה מן הצורך, יצוין כי העובדה שעד ההגנה אבו-חאלד העיד שהשוטרים לקחו את המערער לתחנה ומשם למונית השנייה, ולעומתו העיד המערער כי הלך עם השוטרים למונית השנייה להביא הרישיונות ולאחר מכן לתחנה - אין בה ממש. שהרי אין לייחס לעדותו של אבו-חאלד בנקודה זו כל משקל, בהיותה עדות סברה או מפי השמועה, שכן הלה העיד כמי שנכח עם המערער במקום האירוע ליד המונית ברחוב צלאח א-דין. 12. בטרם סיום אבקש להעיר באשר לטענות המשיבה בדבר הזלזול המופגן מצד המערער כלפי השוטר. לצערי, התופעה שרכב משטרתי בוחר לעצמו לחסום את הנתיב הפנוי הנה מוכרת במקומותינו. לפיכך, נראה, כי בראייה כוללת של הסיטואציה בין המערער לשוטרים, נשתכח מעיני המשיבה הזלזול המופגן בזכות האזרח, דווקא. השוטר לא הצביע על כל נימוק המצדיק חסימת נתיב נסיעתו היחיד של המערער, במקום לחנות את רכבו לפני או אחרי הרכב החונה בחנייה כפולה, ולאפשר בזאת זרימת התנועה ללא הפרעה. סוף דבר 13. לאור כלל המבואר לעיל, יש לזכות המערער מעבירת אי ציות להוראת שוטר, מחמת הספק, והריני מורה על כך. משטרהמשפט תעבורהאי ציות להוראת שוטרשוטר