סירוב לבדיקת דם

הטענות המרכזיות המועלות על ידי המערער מתייחסות לסוגיית הזכות לסרב לבדיקת שכרות ולסוגיית ההרשעה בנהיגה בשכרות. המערער טען כי לאור פסיקת בית משפט העליון, בע"פ 1641/04 ליאוניד לוין נ' מ"י לא רשאי היה השוטר לכפות עליו בדיקת דם וצריך היה להסתפק בבדיקת ינשוף, בדיקה לה הסכים מלכתחילה, אך לא בוצעה עקב קלקול במכשיר. להלן פסק דין בנושא סירוב לבדיקת דם: פסק דין בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט לתעבורה בתל אביב יפו (כב' השופטת רות כצמן) בת.פ. 267/03 שניתן ביום 14.10.04 ולפיו הורשע המערער בנהיגה בשכרות ותחת השפעת משכרים - עבירות לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה ועבירה לפי תקנה 26(2) לתקנות התעבורה וכן בסירוב להבדק בדיקת שכרות - עבירה לפי תקנה 169ו(א) לתקנות התעבורה. כמו כן הורשע המערער בעבירה בניגוד לתקנה 306 לתקנות התעבורה. בית המשפט קמא גזר על המערער פסילת רשיון נהיגה בפועל למשך שנתיים, פסילת רשיון נהיגה למשך שישה חודשים על תנאי לתקופה של שלוש שנים וכן לקנס כספי בסך 5,000 ₪. הערעור מתייחס גם להרשעה וגם לחומרת העונש. 1. כתב האישום בכתב האישום מצויין כי ביום 9.7.03 בשעה 04.10 לפנות בוקר, נהג הנאשם את רכבו ללא אורות, ללא צמיגים בשניים מגלגלי הרכב ותוך ביצוע סטיות לימין ולשמאל. עוד נאמר בכתב האישום כי המערער נהג ברכבו בהיותו שיכור ותחת השפעת משכרים, וכי סרב להבדק בדיקת שכרות. כתב האישום מייחס לו את העבירות הבאות: עבירה לפי סעיף 62(3)+ סעיף 39א לפקודת התעבורה (נהיגת רכב בשכרות). עבירה לפי תקנה 26(2) לתקנות התעבורה + סעיף 38(1) לפקודת התעבורה (נהיגה ברכב כשהנוהג נתון תחת השפעת משקאות משכרים). עבירה לפי תקנה 169ו(א) לתקנות התעבורה (סרוב להבדק). לאחר תיקון כתב האישום בישיבה שנתקיימה בבית המשפט לתעבורה ביום 31.12.03, הוספה לכתב האישום הוראת חיקוק נוספת והיא עבירה בניגוד לתקנה 306 - נהיגה ברכב לא תקין. המערער כפר בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום ולפיכך נשמעו הוכחות. בסופו של יום, מצא בית המשפט לנכון להרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. 2. טענות המערער הטענות המרכזיות המועלות על ידי המערער מתייחסות לסוגיית הזכות לסרב לבדיקת שכרות ולסוגיית ההרשעה בנהיגה בשכרות. טוען המערער כי לאור פסיקת בית משפט העליון, בע"פ 1641/04 ליאוניד לוין נ' מ"י לא רשאי היה השוטר לכפות עליו בדיקת דם וצריך היה להסתפק בבדיקת ינשוף, בדיקה לה הסכים מלכתחילה, אך לא בוצעה עקב קלקול במכשיר. באשר להרשעתו של המערער בנהיגה בשכרות, נטען כי בהעדר בדיקה אובייקטיבית, ובהעדר בדיקת מאפיינים, לא הוקמה תשתית ראייתית מספקת להרשעת המערער בנהיגה בשכרות, וזאת בשים לב להיותו "ברמן" מקצועי ולאפשרות הסבירה לפיה מקור ריח האלכוהול שנדף ממנו - מקורו בבגדיו ולא מפיו. לחלופין, מבקש המערער להקל בעונש נוכח הנסיבות המיוחדות. המערער איננו מעורר כל טענה בכל הנוגע להרשעתו בעבירה לפי תקנה 306 לתקנות התעבורה. 3. עבירה לפי תקנה 169ו'(א) לתקנות התעבורה - סרוב להבדק לאור פסיקת בית משפט העליון בע"פ 1641/04, ליאוניד לוין נ' מ.י. ולאור הסכמת ב"כ המדינה לקבלת הערעור בכל הנוגע להרשעת המערער בעבירת סרוב להבדק, אני מקבלת את הערעור בסוגיה זו ומזכה את המערער מעבירה לפי תקנה169ו'(א) לתקנות התעבורה. 4. עבירת נהיגת רכב בשכרות תחת השפעת משקאות משכרים אכן לא היו מצויות בפני בית משפט קמא בדיקות אובייקטיביות לקביעת רמת האלכוהול בדמו של המערער לאור סירובו של זה האחרון ליתן דגימת דם ולאור היותו של מכשיר הינשוף מקולקל. יחד עם זאת, היו מצויות בפני בית משפט קמא ראיות מספקות אחרות להוכחת שכרותו של המערער. בפני בית המשפט העידו העדים שצפו במערער במועד מעצרו ובשעות שלאחר מכן. עד תביעה מס' 1 היה רס"ר שרעבי, אשר עצר את המערער ביום 9.7.03 ואשר העיד כי כאשר יצא המערער מרכבו, נדף מפיו ריח של אלכוהול, בנוסף לריח אלכוהול שנדף מהרכב עצמו. עד זה אף העיד כי במושב הקדמי שליד הנהג היו מונחים שני בקבוקי בירה וכי המערער הילך בצורת "זיג-זג" ודיבר באטיות. עד זה ערך את דו"ח הפעולה עובר לאירוע, (מוצג ת/2) ובו ציין, בין היתר: " … יצא ריח של אלכוהול מהרכב, כ"כ מפיו של הנהג יצא ריח של אלכוהול… הוצאנו את הנהג מהרכב, הלך בזיג-זג ומדבר באטיות…". עד תביעה 1 אף ערך למערער "בדיקת מאפיינים" (ת/3) סמוך למעצרו, בשעה 04:15 בה צויין, בין היתר, כי המערער "זקוק לתמיכה", "מתנדנד", "מדבר באטיות", "התנהגות רדומה", וכן "ריח של בירות". עד תביעה נוסף היה רס"מ אלון ניסן, אשר ערך למערער בדיקת מאפיינים נוספת, כשעתיים וחצי לאחר בדיקת המאפיינים הראשונה אשר נעשתה על ידי עד תביעה 1. מטופס בדיקת המאפיינים הנוספת (מוצג ת/5) אשר נערכה בשעה 06:50 עולה כי המערער "מתנדנד", "ריח אלכוהול חזק מהפה" וכן "מדיף מפיו ריח של אלכוהול, דיבורו איטי". בדיקת המאפיינים השניה נעשתה כדבעי והבודק הקפיד על מבחני "אצבע, אף", בהם לא אובחנה החטאה. יש לציין כי גם עד תביעה מס' 3 נויפלד ירדן, ערך למערער בדיקת מאפיינים. מכאן שהרשעת המערער בנהיגה בשכרות התבססה על ראיות ממשיות ועל התרשמות שלושה עדי תביעה ממצבו של התובע עובר לנהיגה וזמן קצר לאחר מכן. יתרה מזו, הכרעת הדין של בית משפט קמא מבוססת בעיקרה על נימוקי מהימנות, והלכה היא שבית המשפט איננו מתערב בנימוקים מעין אלו. כב' השופטת קמא קובעת כי היא מאמינה לעד תביעה מס' 1 ומקבלת את עדותו, וכדבריה: "נאמנים עלי דבריו של עד תביעה מס' 1 … מיד כשניגשו אליו יצא ריח של אלכוהול מהרכב וכן מפיו של הנאשם. כן נאמנים עלי דבריו כי ברכב לא היו צמיגים בגלגל שמאלי קדמי ואחורי, בצאת הנאשם מהרכב, הוא הלך בזיג-זג, דיבר באטיות. עד זה ערך לנאשם בדיקת מאפיניים וציין כי ריח של בירה נדף מפיו". מנגד קובעת כב' השופטת קמא באופן מפורש ו"ברחל בתך הקטנה" כי היא איננה מייחסת אמון לעדי ההגנה ודוחה את גירסתם, וכדבריה: "גירסת ההגנה נדחית על ידי מחוסר אמון ומחוסר הגיון … הסתירות בכל הנושאים שתיארתי לעיל, מצביעות על כך שהנאשם אינו דובר אמת". הרשעתו של המערער בנהיגה בשכרות - בדין יסודה. 5. סוגיית העונש בית המשפט קמא גזר על הנאשם עונש של פסילה בפועל למשך שנתיים ימים, פסילה על תנאי למשך שישה חודשים לתקופה של שלוש שנים, וכן קנס כספי בסך 5,000 ₪. עיקר הערעור מכוון כנגד תקופת הפסילה בפועל. סעיף 39א קובע פסילת מינימום בשל נהיגה בשכרות, כדלקמן: "הורשע אדם על עבירה כאמור בסעיף 62 (3), דינו - בנוסף לכל עונש אחר - פסילה מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה לתקופה שלא תופחת משנתיים... אולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרש בפסק הדין, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר". כאמור לעיל, דחיתי את ערעורו של המערער בכל הנוגע להרשעתו בעבירה לפי סעיף 62(3) לפקודה, ולכאורה הייתי אמורה לדחות את הערעור גם לענין העונש, לאור פסילת המינימום הקבועה בחוק. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם משתי עובדות חשובות הרלבנטיות למקרה המיוחד של המערער, ואלו הן: האחת - עונש של פסילה בפועל למשך שנתיים נגזר עליו הן בגין עבירת נהיגה בשכרות והן בגין עבירת סירוב להבדק. קבלת הערעור בכל הנוגע לעבירה לפי תקנה 169ו(א) וזיכויו מעבירה זו, אמורה להשפיע גם על העונש. השניה - המערער, שהינו כיום כבן 60 שנה, סגר את הפאב שהיה בבעלותו וכיום מתפרנס ממכירת ג'חנון וחלוקתו לבתי המזמינים. פרנסתו תלויה ברישיון הנהיגה שלו וביכולתו לנהוג. אי לכך אני מוצאת מקום להתערב ברכיב תקופת הפסילה, על דרך הפחתת תקופת הפסילה משנתיים ימים לשנה ומחצה. סוף דבר הערעור בכל הנוגע להרשעת המערער בעבירה לפי תקנה 169ו(א) לתקנות התעבורה מתקבל ואני מזכה אותו מעבירה זו. הערעור בכל הנוגע להרשעת המערער בעבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה ולפי תקנה 26(2) לתקנות התעבורה - נדחה וההרשעה בעבירות אלו נותרת על כנה. הערעור בכל הנוגע לגזר הדין מתקבל בחלקו באופן שתקופת הפסילה בפועל תופחת משנתיים ימים לתקופה של שנה ומחצה. יתר רכיבי גזר הדין נותרים על כנם.משפט תעבורהשכרותבדיקת שכרות (אלכוהול)