סדרי דין מיוחדים בעבירות תעבורה קלות

סעיף 240(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 קובע: סדרי דין מיוחדים בעבירות קלות 240. (א) בעבירות לפי פקודת התעבורה, או לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970, שלא גרמו לתאונת דרכים שבה נחבל אדם חבלה של ממש, בעבירות שנקבעו כעבירות קנס או בעבירות לפי חיקוק אחר ששר המשפטים, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת קבע, יחולו סדרי דין אלה: (2) נאשם שהוזמן ולא התייצב בבית המשפט בתחילת המשפט או בהמשכו, ראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום, זולת אם התייצב סניגור מטעמו; (3) בית המשפט רשאי לדון נאשם לפי הוראות פסקה (2), שלא בפניו, אם הוא סבור שלא יהיה בשפיטתו על דרך זו משום עיוות דין לנאשם ובלבד שלא יטיל עליו עונש מאסר. אין בהוראות פסקה זו כדי למנוע מבית המשפט להטיל מאסר במקום קנס ובלבד שבהזמנה למשפט צוין כי ניתן להטיל מאסר כאמור אם הנאשם לא יתייצב; צו מאסר לביצוע מאסר במקום קנס שניתן שלא בנוכחות הנידון או סניגורו יבוצע בהתאם להוראות סעיף 129א(ג). להלן החלטה בנושא סדרי דין מיוחדים בעבירות קלות: החלטה כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום לתעבורה בנצרת כתב אישום (ת.ד. 2483/07), המייחס לו עבירה של הסעת 4 נוסעים ללא מלווה, בניגוד לסעיף 12א2 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה). לפי הנטען בכתב האישום, ביום 25.4.07 נהג המבקש, בהיותו נהג חדש שטרם מלאו לו 21 שנים, להסיע ברכבו 4 נוסעים כאשר במושב הקדמי לא ישב מלווה. ביום 3.5.07 עתר המבקש לבית-משפט השלום לתעבורה בצפת בבקשה לביטול צו הפסילה המנהלית. במסגרת הדיון הודה המבקש בעבירה שיוחסה לו. בית-משפט השלום לתעבורה (כבוד השופט ד' סאאב) קבע, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית לכך, שהמבקש ביצע את העבירה המיוחסת לו. עם זאת, נוכח נסיבות ביצוע העבירה ובכללן עברו התעבורתי הנקי של המבקש, הורה בית-משפט השלום לתעבורה על קיצור תקופת הפסילה המנהלית לעשרה ימים. המבקש לא התייצב לישיבת ההקראה ובית-משפט השלום לתעבורה (כבוד השופט ס' חנא) הרשיע, ביום 16.5.07, אותו במיוחס לו בכתב האישום והטיל עליו קנס בסך 1,000 ש"ח או 10 ימי מאסר תמורתו; פסילה בפועל מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים ופסילה על תנאי מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים למשך שנתיים. ביום 27.5.07 הגיש המבקש לבית-משפט השלום לתעבורה בקשה לביטול פסק הדין בטענה, כי נבצר ממנו להתייצב לדיון מפאת מחלה. עוד טען המבקש, כי נשלח לבית המשפט, פעמיים, אישור מחלה. בית-משפט השלום לתעבורה דחה את הבקשה, בשל העובדה, שלא התקבלה בקשה לדחיית מועד הדיון בסמוך לדיון או ביום הדיון, ונוכח העובדה שהמבקש הודה בעבירה המיוחסת לו ובשל כך סיכויי ההגנה הקלושים. בקשתו של המבקש לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחתה אף היא. על פסק הדין של בית-משפט השלום לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בנצרת. בערעורו טען המבקש, כי הסיבה בגינה לא התייצב לדיון לישיבת ההקראה היתה מחלה פתאומית אשר פקדה אותו וחייבה ריתוקו למיטת חוליו. לטענתו, הוא שיגר, באמצעות אביו, למזכירות בית-משפט השלום לתעבורה פעמיים אישור מחלה, כאשר בפעם השניה אומתה עובדת קבלת הפקס טלפונית. לשיטתו, קיימת חובה סטטוטורית של קצין משטרה, אשר הורה על פסילה מנהלית לנמק את החלטתו תוך בחינה פרטנית של נסיבות המקרה ובחינת הנזק אשר ייגרם לאזרח, בעוד שבעניינו של המבקש אין הדבר נעשה. עוד הוסיף וטען המבקש, כי העובדה שבית-משפט השלום לתעבורה הורה על קיצור תקופת הפסילה המנהלית, מעידה על סיכויי הערעור, ולכן ראוי לתת לו את יומו בבית המשפט. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ז' הווארי) דחה, ביום 15.7.07, את הערעור בקובעו, בין היתר, כי בהודאתו של המבקש יש כדי לכרסם ולפגוע בסיכויי הגנתו והדבר מלמד על סיכויי הגנה קלושים. אשר לטענה בדבר אישור המחלה, קבע בית המשפט המחוזי, כי אישור המחלה נשלח באיחור של יומיים, ובפעם הנוספת נשלח באיחור של שלושה ימים, למרות שהוא נושא תאריך של יום הדיון. נוכח זאת, שליחת אישור המחלה באיחור אינה פוטרת את המבקש מאחריות, ואינה יכולה לבטל את הפסול שבמעשיו או לרפא את מחדלו. עוד נקבע, כי מכלול השיקולים אינם מהווים נסיבות המצדיקות סטייה מרף הענישה המינימאלי הקבוע בצידה של העבירה בה הורשע המבקש. מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית המשפט המחוזי. לטענת בא-כוח המבקש, המבקש לא היה מיוצג בדיון בבית-משפט השלום לתעבורה, ולכן יש להתחשב בו באופן מיוחד גם כאשר אי התייצבותו לדיון נבעה מרשלנות. כמו-כן, טוען בא-כוח המבקש, כי ייגרם למבקש עיוות דין, שכן לא ניתן לו יומו בבית המשפט, ואף הליך פסילת הרישיון התבצע באופן חפוז וללא נימוקים. עוד מוסיף וטוען הוא, כי סיכויי הערעור גבוהים וכי בית המשפט טעה, כשקבע, כי המבקש הודה בביצוע העבירה בפני קצין משטרה. לטענתו, ישב לצידו מלווה לכל אורך הנסיעה ועובדה זו מצריכה בירור עובדתי. מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, למבקש ניתן יומו בבית המשפט, אשר דן לעומק בכל טענה וטענה שהעלה המבקש. כמו-כן, לטענתה, המבקש לא הגיע לדיון בעניינו ולא הודיע על כך לבית המשפט עובר לדיון. עוד היא מוסיפה וטוענת, כי המבקש מודה בבקשתו, כי שלח את מסמכי אישור המחלה אחרי הדיון ומעבר לכך לטעמה, אף תוכן אישור המחלה של המבקש אינו פוטר אותו מהתייצבות לדיון משפטי. דין בקשת רשות הערעור להידחות. הלכה היא, כי עניינו של המבקש נדון בשתי ערכאות. הכלל הוא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה)). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה. אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להידחות. סעיף 240(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 קובע: "סדרי דין מיוחדים בעבירות קלות 240. (א) בעבירות לפי פקודת התעבורה, או לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970, שלא גרמו לתאונת דרכים שבה נחבל אדם חבלה של ממש, בעבירות שנקבעו כעבירות קנס או בעבירות לפי חיקוק אחר ששר המשפטים, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת קבע, יחולו סדרי דין אלה: (2) נאשם שהוזמן ולא התייצב בבית המשפט בתחילת המשפט או בהמשכו, ראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום, זולת אם התייצב סניגור מטעמו; (3) בית המשפט רשאי לדון נאשם לפי הוראות פסקה (2), שלא בפניו, אם הוא סבור שלא יהיה בשפיטתו על דרך זו משום עיוות דין לנאשם ובלבד שלא יטיל עליו עונש מאסר. אין בהוראות פסקה זו כדי למנוע מבית המשפט להטיל מאסר במקום קנס ובלבד שבהזמנה למשפט צוין כי ניתן להטיל מאסר כאמור אם הנאשם לא יתייצב; צו מאסר לביצוע מאסר במקום קנס שניתן שלא בנוכחות הנידון או סניגורו יבוצע בהתאם להוראות סעיף 129א(ג)." [ההדגשה הוספה - ס.ג'.] בענייננו, המבקש לא הגיע לדיון ולא הודיע על כך לבית המשפט עובר לדיון. המבקש אכן שלח את אישור המחלה בעניינו, פעמיים, ברם בעוד שהדיון בעניינו נקבע ליום 16.5.07, הרי שהמבקש שלח בפקס את אישור המחלה באיחור של יומיים, 18.5.07, ויום לאחר מכן, ב-19.5.07, שלח את אישור המחלה בשנית. דא עקא, משלוח אישור המחלה לאחר הדיון אינו יכול להועיל למבקש ולכן המבקש אינו יכול להסתמך על טיעונו זה. יתרה מכך. המבקש אף לא הציג כל סיבה מוצדקת להיעדרותו מהדיון וממניעתו לפעול לדחיית הדיון טרם הדיון. בשל מחלתו, קיבל המבקש 4 ימי מחלה, אשר תחילתם ביום 15.5.07. הדיון בעניינו של המבקש קבוע היה ליום 16.5.07. בנסיבות בהן קיבל המבקש אישור מחלה עבור יום לפני מועד הדיון, היה עליו - כבר ביום 15.5.07 ולכל המאוחר ביום הדיון - ליידע את בית המשפט בדבר מצבו הרפואי ולדאוג לדחות את מועד הדיון למועד אחר. ואם בזאת לא סגי. בבקשתו מעלה המבקש טענה עובדתית חדשה, לפיה נהג עם מלווה. ברם, טענה זו סותרת הן את הודאתו בבית המשפט בעת הדיון בפסילה המנהלית והן את דבריו בשימוע שנערך לו בפני קצין המשטרה על הפסילה המנהלית, בו אמר: "אני לא הייתי נוהג. היה איתי נהג חבר שלי והוא נרדם. אני החלפתי אותו לפני צומת קדרים. לא התכוונתי לעשות עבירה" [ההדגשה הוספה - ס.ג'.] מטעם זה, אף טענה זו דינה להידחות. עוד מוסיף וטוען המבקש, כי העונש שנגזר עליו חמור הוא וכי יש מקום להקל בעונשו במיוחד מאחר ואין לחובתו הרשעות קודמות. טענה זו לא אוכל לקבל. הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.97); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.97)). בענייננו ולאור נסיבות המקרה שבפנינו, העונש שהוטל על המבקש אינו מצדיק התערבות בית-משפט זה. המבקש הורשע בעבירה, המחייבת הרתעה. מדובר בנהג חדש, המחזיק ברישיון נהיגה מזה כשנתיים. הגם שלמבקש אין הרשעות קודמות, הוא ביצע את העבירה במסגרת התקופה בה תופסת ההגבלה בעניין מספר הנוסעים אשר נהג חדש שטרם מלאו לו 21 שנים מותר לו להסיע. על המבקש הוטל עונש הפסילה המינימאלי הקבוע בחוק בצידה של העבירה בה הורשע. שוכנעתי, כי עונש זה תואם את רף הענישה המקובל בעבירות מסוג זה וכי נסיבות המקרה דנן אינן מצדיקות סטייה מעונש זה. אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית. עבירת תעבורהמשפט תעבורה