נסיעה ללא חגורה

טענתו המרכזית של המערער - אשר הורשע בעבירה של אי חגירת חגורת בטיחות הייתה כי אין להרשיעו על-יסוד עדות יחידה של השוטרת, שנתקבלה בדרך של "כלל הקפאת הזכירה שבעבר", מבלי שיהא לה חיזוק. להלן פסק דין בנושא נסיעה ללא חגורה: פסק דין 1. בפניי ערעור על פסק-דינו של בית-משפט לתעבורה בתל-אביב ב-תיק 038617/05 (מפי כב' השופטת פראג), בו הורשע המערער בעבירה של אי-חגירת חגורת-בטיחות. על המערער נגזר העונש הבא: 1,000 ₪ קנס, או 10 ימי מאסר תמורתם. 2. על-פי העובדות המצויינות בדו"ח, וּמעדותה של השוטרת בבית-המשפט קמא, עולה כי ביום 22.5.2003 בשעה 18:07 או בסמוך לכך, שעה שהשוטרת ניצבה במסגרת מילוי תפקידה באכיפת הציות לחוקי התנועה בדרך נמיר בתל-אביב, הבחינה במערער, הנוהג במכוניתו בדרך נמיר לדרום, בנתיב הימני הקיצוני מבֵּין שלושת נתיבי הדרך, שהוא נתיב המיועד לתחבורה ציבורית בלבד. השוטרת הורתה למערער לעצור על-מנת לרשום לו דו"ח בגין נהיגה בנתיב המיועד לתחבורה ציבורית, והבחינה כי אינו חגוּר בחגורת-בטיחות. השוטרת הבחינה בחגורה בצבע שחור, כשהיא תלויה במקביל לכתפוֹ השמאלית של המערער. השוטרת הבחינה באבזם החגורה. תגובת המערער כפי שנרשמה בדו"ח עצמו - אכן נסע ברכב עם חגורת-בטיחות, אך לא היה באפשרות השוטרת להבחין, ממרחק כֹּה רב, אם חגר חגורת-הבטיחות אם לָאו. כן אציין כי במעמד הנ"ל אמר: "הייתי עם חגורה". המערער בחר כי עִניינוֹ יובא בפני בית-המשפט, לאור כפירתו בעובדות המיוחסות לו בדו"ח. 3. במסגרת הראיות בבית-המשפט קמא, הובאה השוטרת לעדוּת. בחקירה-הנגדית אמרה השוטרת: "אני לא זוכרת בדיוק את המקרה שלך, מעבר למה שכתוב בדו"ח". לטענת המערער, משלא זוכרת השוטרת המקרה, נשללה זכותו המהותית לקיים חקירה-נגדית באופן אפקטיבי, ועל-כן עדותה קבילה, אך חסרת כל משקל ראָייתי. עוד מוסיף וטוען, כי שוטר נוסף שהיה נוכח באירוע, לא הובא לעדוּת, וּלפיכך יש להחיל חזקת אי הבאת עד רלוונטי. לעניין זה הפנה המערער ל-ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואריה בוכוולד, פ"ד מה(4) 651, 654. עוד מפנה המערער ל-ע"פ (מחוזי-ת"א) 70887/99, יגאל אמירה נ' מדינת ישראל מיום 9.9.1999 (לא פורסם), מפי כב' השופט ד"ר מודריק וּל-ע"פ (מחוזי-ת"א) 70476/01 (לא פורסם), מפי כב' השופט אבן-ארי, מקרים בהם זוּכּה נאשם משום שהשוטר הנוסף, שהוא העד האובייקטיבי היחיד באירוע, לא הגיע, המשטרה והתביעה לא זימנו אותו ולא רשמו אותו ברשימת עדי-התביעה. טענתו המרכזית של המערער - אין להרשיעו על-יסוד עדוּת יחידה (של השוטרת), שנתקבלה בדרך של "כלל הקפאת הזכירה שבעבר", מבלי שיהא לה חיזוק. לעניין זה, הפנה המערער ל-ע"פ (באר-שבע) 7144/97 בוריס שפירא נ' מדינת ישראל, תק-מח 97(4), 702. מוסיף וטוען, כי באִם בית-המשפט קמא החליט ליישם "כלל הקפיאה שבעבר", וּלהתייחס לאמוּר בדו"ח בלבד, קַיים צורך, בדרך של לוגיקה, לראָיית חיזוק, כאמור בסעיף 10א(ד) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"). טענה נוספת למערער - סעיף 27 לפקודת התעבורה, המאפשר קבלת עדותה בכתב של עדת-התביעה, מתייחס לענין "קבילות" הראָיה בלבד, ולא לעניין "משקלה"; לכן יש לראות בסעיף 10א(ד) לפקודת הראיות כהוראה משלימה. טענה נוספת - בית-המשפט קמא בעמ' 10 להכרעת-הדין, קבע: "אני מעדיפה את גירסת התביעה על-פני זו של ההגנה", כלומר, בית-המשפט קמא העדיף את גירסת התביעה על גירסת ההגנה, בלי שזו האחרונה נסתרה. בית-המשפט העליון התייחס בדיוק לפסק-דין עקרוני להרשעה, על-פי מאזן הסתברויות מסוג זה. לענין זה הפנה המערער ל- ע"פ 6890/04 מדינת ישראל נ' מקסים בלאוסוב, מיום 13.9.2005 (טרם פורסם). לסיכום, מבקש המערער לקבל הערעור וּלהורות על ביטול פסק-הדין שניתן על-ידי בית-המשפט קמא. 4. לטענת באת-כוח המשיבה, בניגוד לטיעוני המערער, השופטת קמא לא אמרה שגירסת התביעה הייתה סבירה יותר בעיניה, אלא היא פירטה, בעמ' 10, שישה טעמים להעדפתה את גירסת התביעה, כשהבסיס הוא כי מדובר בשוטרת מקצועית, נעדרת אינטרס להעליל על הנאשם עלילות-שווא. עוּבדה היא, כי המערער מודה בטענתה הראשונה של השוטרת, לפיה נסע בנתיב תחבורה ציבורית. לעניין סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות - קובע כי כאשר עֵד מגיע לבית-המשפט וסותר בעדותו דברים שאמר בהודעה במשטרה, וּבית-המשפט מבקש לסמוך על הודעתו במשטרה, נדרש דבר לחיזוק. אין כל קשר בין הדברים האלה לבין האמור במקרה שבפנינו. לסיכום מבקשת המשיבה לדחות הערעור. 5. בעָבָרוֹ של המערער 7 הרשעות קודמות, בין היֶתר מעורבות בתאונת דרכים. 6. לגופו של עניין - דין הערעור להידחות, מהטעמים כדלקמן: א) לטענת המערער לפיה בית-המשפט קמא העדיף את גירסת התביעה על גירסת ההגנה, בלי שזו האחרונה נסתרה: בית-המשפט קמא בחן העדויות והגיונן בפניו, וּבחר להאמין לגירסת התביעה מהטעמים כפי שפורטו בהכרעת-הדין מיום 9.1.2005, בעמ' 10: "א. עדת התביעה הותירה רושם אמין ביותר. העדה ערכה תרשומת מסודרת בהתייחס לכל יסודות העבירה ב-ת/1. ב. העדה איפשרה לנאשם לרשום את תגובתו בכתב-ידו על-גבי הדו"ח. ג. העדה ניצבה במקום לשם פיקוח ואכיפה, וכל תשומת-ליבה הייתה נתונה לעבירה המתבצעת לנגד עיניה. ד. העדה הבחינה בנאשם, כשהוא נוהג במכוניתו לפני הצומת, וחוצה הצומת בנתיב תחבורה ציבורית. הנאשם מודה בחציית הצומת בנתיב זה, והראיה ששילם את הדו"ח, ואף בבית-המשפט בעדותו, הודה בחציית הצומת ובנהיגה בנתיב תחבורה ציבורית. ה. אלמלא הבחינה השוטרת בנאשם לפני הצומת, ובחצייתו את הצומת בנת"צ, לא היתה רושמת לו דו"ח בגין עבירה זו. ו. אני דוחה טענת הנאשם בדבר מיקומה של השמש. לא הובאה כל ראיה לתמוך בטענה." זאת ועוד, לענין פסק-הדין אליו הפנה המערער - ע"פ (מחוזי-ב"ש) 7144/97 בוריס שפירא הנ"ל, הקובע לכאורה, לדברי המערער, כי לא ניתן לבסס הרשעה על עדוּת שהיא על-פי כּלל "הקפאת הזכירה שבעבר" - העוּבדות אינן דומות למקרה שבפניי. במקרה של בוריס שפירא השוטר היה מעורב, וטען כי הנאשם לא נתן לו, עצמו, זכוּת קדימה. בית-המשפט הבחין בין מצב בּוֹ השוטר מעורב במקרה עצמו, וּבין מצב בו השוטר יושב כצוֹפה בדרך וכל מעייניו נתונים למעשיו של הנאשם. כמו-כן, במקרה הנ"ל הדו"ח לא היה מפורט, ועל כך אמר בית-המשפט: ע"פ (באר-שבע) 7144/97 - שפירא בוריס נ' מדינת ישראל .תק-מח 97(4), 702 ,עמ' 703. "הצירוף של הסתמכות על עדותו הכתובה של השוטר מכוח הכלל של הקפאה הזכירה שבעבר, והעדר תיעוד מלא, מחליש את המשקל שבית משפט יכול לייחס לעדות השוטר". במקרה שבפניי, הוּכח במשפט שמדובר בשוטרת שעשתה תפקידה באופן יסודי - כתבה דו"ח מפורט, שכולל את כּל הפרטים, ואת כּל העוּבדות. והמערער הגיב בכתב-ידו (שלו!) על הדו"ח. לא היה לשוטרת כל אינטרס זר. ב) טענתו של המערער לעניין סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות: סעיף זה עִניינוֹ חל רק ב"הליך הפלילי", (י' קדמי, "על הראיות", עמ' 310). לעניין זה, ראה פקודת הראיות: "10א. אמרת עד מחוץ לבית המשפט [תיקון: תש"ם] (א) אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית-המשפט תהיה קבילה כראיה בהליך פלילי אם נתקיימו אלה: (1) מתן האמרה הוכח במשפט; (2) נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו; (3) העדות שונה, לדעת בית-המשפט, מן האמרה בפרט מהותי, או העד מכחיש את תוכן האמרה או טוען כי אינו זוכר את תכנה. (ב) בית-המשפט רשאי לקבל אמרה כאמור בסעיף קטן (א) אף אם נותן האמרה איננו עד, בין משום שהוא מסרב להעיד או אינו מסוגל להעיד, ובין שלא ניתן להביאו לבית-המשפט משום שאינו בחיים או לא ניתן למצאו, ובלבד שבית-המשפט שוכנע שמנסיבות הענין עולה, כי אמצעי פסול שימש להניא או למנוע את נותן האמרה מלתת את העדות. (ג) בית-המשפט רשאי לסמוך ממצאיו על אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה, או על חלקה, והוא רשאי להעדיף את האמרה על עדותו של העד, והכל אם ראה לעשות כן לנוכח נסיבות העניין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט, והטעמים יירשמו. (ד) לא יורשע אדם על סמך אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה אלא אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה." הסעיף הרלוונטי למקרה דנן הינו סעיף 27 לפקודת התעבורה: "הודעה בכתב ודו"ח בוחן [תיקון:תש"ם, תשמ"ד, תשנ"א] (א) בית-המשפט הדן בעבירת תעבורה רשאי, לעניין העבירה, לקבל כראיה - (1) הודעה בכתב של שוטר או של מי שהוסמך כדין לערוך הודעה כאמור, או דו"ח בוחן של משטרת ישראל, אם אלה נעשו במילוי תפקידו של עורכם;..." ג) לטענת המערער כי קיימת במקרה דנן חזקת אי-הבאת עֵד רלוונטי (השוטר הנוסף): המערער הפנה ל-ע"פ (מחוזי-ת"א) 70887/99, יגאל אמירה הנ"ל מפי כב' השופט מודריק וּל-ע"פ (מחוזי-ת"א) 70476/01. במקרה אמירה - הפקח והשוטרת היו נוכחים באירוע, כאמור בעמ' 2 לפסק-הדין: "מנוסח הדברים של השוטרת מתבקש שהפקח היה שותף לה בצפייה בהתרחשות. בנסיבות כאלה לא ברור לי מדוע לא נגבתה עדות של הפקח (הדגשות שלי - נ.א.)." להבדיל מהמקרה בענייננוּ, בו מעידה השוטרת כי השוטר שהיה עימה בזמן האירוע היה עסוק בדבר אחר, כאמור בפרוטוקול הדיון בהליך ההוכחות בבית-משפט קמא מיום 9.12.2005??, עמ' 2: אם השוטר הנוסף היה עסוק עם נהג אחר, אז הוא לא רלוונטי לדו"ח". ד) רוב רוּבּן של עבירות התעבורה המובאות בפני בית-המשפט, מבוססות על דו"חות השוטרים שזהו תפקידם, שנרשמים במקום, כמה עשׂרות ביום. אם נדרוש מהשוטרים לזכור נסיבות מדוייקות של כל דו"ח ודו"ח, או לחלופין דבר לחיזוק, נאיין מטרת פעולתם. זאת ועוד, פסק-דינו של בית-המשפט קמא מנומק היטב וּמבוסס על הראיות הקיימות בתיק. כל טענות המערער נשמעו ונותחו על-ידו ונִדחו משפטית, תוך התייחסות להוראות החוק, לפסיקה ולספרות הרלוונטית. 7. לאור כל האמור, דין הערעור להידחות. משפט תעבורהחגורת בטיחות