נהיגה עם פנס קדמי מקולקל - עבירת אחריות מוחלטת

להלן הכרעת דין בנושא נהיגה עם פנס קדמי מקולקל: הכרעת דין בפתח החלטתי הנני מודיע כי החלטתי לזכות את הנאשם מהאישום המיוחס לו בכתב האישום. מבוא - כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגת רכב בו אחד מפנסי החזית היה כבוי. אין מחלוקת כי הנאשם נסע ברכבו בשעות יום וכי מערכת האורות הועברה על ידו למצב פעיל. אין מחלוקת כי רכבו של הנאשם עבר בסמוך לאירוע מבחן רישוי (טסט) כדין וכי בלוח השעונים של הרכב אין כל חיווי (אינדיקציה) לנהג כי אחד מפנסי החזית שרוף או שאינו תקין. הנאשם הודה כי אחד מפנסי החזית ברכבו לא היה תקין עת נעצר ע"י שוטר, אך טען כי ידע על התקלה ברכבו רק עת הודיע לו על כך השוטר. אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים, ולמעשה המחלוקת בתיק זה הינה משפטית בלבד: האם בנתונים העובדתיים המתוארים לעיל אחראי הנאשם לביצוע העבירה המיוחסת לו בכתב האישום ? הנאשם מצידו טען כי נהג ללא רשלנות ועשה כל שביכולתו כדי למנוע את ביצוע העבירה. עוד טען הנאשם כי אין הוא נושא באחריות לביצוע העבירה שכן לא היתה כל דרך בשעת יום לדעת כי אחד מפנסי הרכב לא היו תקינים וכי כאשר אירוע מסוג זה מתרחש במהלך נסיעה, אין לנהג כל דרך למנוע אותו. ב"כ המדינה טען כי מאחר והמדובר בעבירה של אחריות קפידה, וברגע בו הסכים הנאשם לכך שפנס ברכבו לא היה תקין - יש להרשיעו בעבירה המיוחסת לו ללא קשר ליסוד הנפשי ולמצבו המחשבתי של הנאשם שכן יסוד נפשי אינו מיסודותיה של העבירה המיוחסת לו. דיון - המצב המשפטי שבפני יוצר תחושה של חוסר צדק בסיסי. מדוע עצם המצאו של אדם בסיטואציה הנחשבת כעבירה תחייב סנקציה כלפיו אם המצב העובדתי מצביע חד משמעית כי כניסתו של אותו אדם לאותו המצב היתה ללא כל רצייה מצידו וללא כל רשלנות מצידו? טרם המשפט הישראלי דן בסוגייה זו, עסקו בכך גם בתי משפט שונים באנגליה ובארה"ב. בפרשה שהתרחשה באנגליה בשנת 1933, נדרשה הנאשמת אשר היתה נתינת צרפת והתגוררה באנגליה לעזוב את תחומי אנגליה. הנאשמת נענתה לדרישת השלטונות ועברה לאירלנד. השלטונות האירים סרבו לקבלה וציוו על גירושה בכח. ללא הסכמתה וללא רצונה גורשה הנאשמת לאדמת אנגליה ואז המשטרה הבריטית הגישה נגדה אישום המייחס לה נוכחות באנגליה בניגוד לצו שהוצא נגדה. בית המשפט האנגלי שדן בתיק הרשיע את הנאשמת בשל עצם המצאותה על אדמת אנגליה בקבעו כי הנסיבות שגרמו לה להמצא שם אינן רלוונטיות כלל. לגישתו של בית המשפט לעובדה כי להמצאות הנאשמת באנגליה לא קדמה כל רצייה שלה ולמעשה המדובר בארוע כוחני כלפיה, אין כל נפקות לצורך הרשעתה. (כך נפסק ב- R.v Larsonneur (1933) 24 cri .App .R 74 ) בית המשפט בארצות הברית (מדינת קליפורניה) סבר אחרת מהגישה האנגלית. בתיק Robinson V. California 370 U.S 660 (1962) החליט בית המשפט כי אין להרשיע בפלילים אם לא הוכח כי הנאשם בהתנהגות רצונית או במחדל רצוני יצר עבירה. עצם המצאותו של הנאשם בסיטואציה המהווה עבירה, לא די בה לצורך הרשעתו. בספרו עיקרים באחריות פלילית, פרסומי הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל-אביב, דן עו"ד דר' יובל לוי בסעיף 15 (א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 טרם תיקון 39 לחוק זה. שם בעמוד 301 נותחה הפרשנות שנתנה הפסיקה לסעיף זה שמקורו בסעיף 11(1) בפקודת החוק הפלילי, 1936. עו"ד לוי מתאר את הגישה לפיה נותן הסעיף ביטוי לתורת ה"מנס ריאה" (תורת היסוד הנפשי) במשמעותה הרחבה ביותר ולעומתה רואים בו אחרים את התגלמות עקרון הרצייה כתנאי מוקדם להווצרות העבירה. מצדדי גישת הרצייה מחייבים ידיעת כל נסיבות ה"אקטוס ריאוס" (היסוד העובדתי בעבירה) וחזות מראש של התוצאות הכרוכות בו. המדובר אם כן במחלוקת עתיקת יומין בין הפוסקים בכל הקשור לפרשנות הראוייה שיש לתת לעבירות מסוג "אחריות מוחלטת" (שהוחלפו בשנים האחרונות ל- "אחריות קפידה") באחר מפסקי הדין הותיקים והחשובים שנתן בית המשפט העליון, דן בית המשפט בד.נ 11/65 גדיסי נגד היועמ"ש בהרכב של חמישה שופטים בשאלה הבאה: מה דינו של נהג אשר נהג בשעת לילה טרקטור תקין לחלוטין ובזמן נסיעה התקלקל, בשל אבן שקפצה לפנס, אור הבלם האחורי של הטרקטור. לא היתה מחלוקת כי הנאשם לא ידע על פגיעת האבן עד שנעצר ע"י שוטר. בית המשפט העליון קבע כי מאחר והמדובר בעבירה מסוג "אחריות מוחלטת" הנעדרת דרישת יסוד נפשי יש להרשיע את הנאשם אלא אם יוכח כי התקלה נגרמה כתוצאה מהתערבותו של גורם זר אנושי או אם יוכח כי התקלה התרחשה כתוצאה מאירוע טבעי בלתי צפוי לחלוטין (למשל פגיעת ברק וכו'). גרימת התקלה כתוצאה מגורם שאינו עונה על הקטגוריות לעיל (ובכלל זה אבן שניתזה לכיוון הפנס) אינו פוטר את הנאשם מביצוע עבירה מסוג "אחריות מוחלטת". המדובר בהחלטה אשר ניתנה בהליך של דיון נוסף בבית המשפט העליון. החלטה זו "קשה לעיכול" שכן מבססת היא כמעט באופן מוחלט את הגישה האנגלית כפי שאוזכרה לעיל, אף שההלכה בבית המשפט העליון קיבלה ריכוך מסויים במתן "פטור" מאחריות בנסיבות מיוחדות כפי שהוסבר לעיל. בהחלטה זו של בית המשפט העליון, נרמז לראשונה על אפשרות של בקיעים בחומת ה"אחריות המוחלטת" - בקיעים כאשר הארוע נגרם ע"י גורם מתערב אנושי או כתוצאה מארוע טבעי בלתי צפוי. עבירות התעבורה הוגדרו בעבר כעבירות מסוג "אחריות מוחלטת" בהן לא נדרש כל יסוד נפשי לצורך הוכחת האישום במלואו על ידי המדינה. מצב "קשוח" זה כלפי הנאשמים קיבל שינוי מצד המחוקק עם חקיקתו של תיקון 39 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. כאמור הילכת גדיסי ניתנה בשנת 1965, ולאחריה שינה המחוקק את הגדרתן של עבירות ה"אחריות המוחלטת" תוך שהפכו אלו לעבירות מסוג "אחריות קפידה". אין המדובר רק בשינוי סמנטי של הגדרת העבירות, שכן "אחריות מוחלטת" אינה מאפשרת כמעט כל פטור מאחריות שעה שמוכח היסוד העובדתי שבעבירה. לעומתן, כוללות מכח החוק עבירות מסוג "אחריות קפידה" הגנה מובנית בחוק המאפשרת בנסיבות המתאימות "פטור" למבצע העבירה לכאורה. סעיף 22 (ב) בחוק העונשין קובע כדלקמן: "לא יישא אדם באחריות לפי סעיף זה אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה" המדובר בשלושה תנאים מצטברים שהנטל להוכחתם מוטל על כתפי הנאשם ולא על התביעה. אם יוכיח נאשם כי לא פעל מתוך מחשבה פלילית וכי כל נהג אחר מהישוב בנעליו היה נוהג כמוהו (ללא רשלנות) ואם יוכיח כי עשה מצידו כל שניתן כדי למנוע את העבירה - יהיה פטור ולא יורשע. לאחר חקיקתו של סעיף 22 (ב) הנ"ל, שינה המחוקק הלכה למעשה את הילכת גדיסי שכן הלכה זו חלה והיתה תקפה בכל הקשור לעבירה מסוג אחריות מוחלטת. עת שונתה ההגדרה על ידי המחוקק ועם "מותה" המשפטי של ה"אחריות המוחלטת" חלים לגבי הוראות החוק המוגדרות כ"אחריות קפידה" המבחנים המשפטיים שהגדיר המחוקק עצמו לבחינת שאלת הפטור מאחריות. אין עוד נפקות לשאלה האם המדובר בגורם זר מתערב אנושי או דומם, אין עוד נפקות להבדל בין ארוע טבע צפוי או בלתי צפוי. המחוקק הגדיר שלושה מבחנים חדשים שהנטל להוכחתם הועבר לכתפי הנאשם ואם יעמוד בנטל זה יזוכה מכל אשמה. מן הכלל אל הפרט - הנאשם טען לפרוטוקול מפורשות ביום 31.10.07 כי רכבו עבר מבחן רישוי ונמצא תקין 3 שבועות לפני האירוע. כמו כן טען הנאשם כי יצא לנסיעה באור יום וכי מצב האורות של רכבו היה תקין לחלוטין עת החל בנסיעה. בנוסף, טען הנאשם כי אין ברכבו כל אינדיקציה בלוח השעונים לכך שאחת הנורות נשרפה. גירסתו של הנאשם בפני נראתה לי אמינה לחלוטין. הנאשם למעשה תאר מצב עובדתי ללא כל נסיון לחמוק מפרטים אשר עלולים להזיק לו ולעמדתו ולפיכך אין ספק בעיני כי מבחינה עובדתית מצב הדברים היה כפי שתאר הנאשם בפני. אין מחלוקת עובדתית כי הנאשם לא רצה לנסוע עם פנס חזית שרוף, כך שהנאשם נהג ברכב ללא כל מחשבה פלילית. לא היתה כל יכולת בשעת יום לדעת כי במהלך הנסיעה פנס קדמי של הרכב נשרף. להבדיל מנהיגה בשעת לילה שם יכול נהג להבחין כי צד אחד של הרכב חשוך ולכן סביר כי פנס אינו תקין, לא ניתן בשעת יום לראות את השתקפות האור על הכביש. אין גם מחלוקת כי אין כל אינדיקציה בלוח השעונים של הרכב לכך שאחד הפנסים נשרף במהלך הנסיעה. בנסיבות אלו הנני קובע כי כל נהג מן הישוב בנעלי הנאשם לא יכול היה להבחין כי נשרף פנס ברכבו. לעניין יכולתו של הנאשם למנוע את התרחשות העבירה. שקלתי מה יכול נהג מן הישוב לעשות כדי למנוע התרחשות העבירה. הגעתי להחלטה לפיה ראוי כי נהג יחזיק ברכבו סט נורות להחלפה באופן שיאפשר לו בשעת הצורך בעצמו או עם עזרה מתאימה לתקן את רכבו (תיקון דרך) עת תתגלה התקלה. אולם, פעולה זו תבוצע לאחר שכבר התרחשה העבירה. לא מצאתי כל דרך סבירה של התנהגות או פעולה מצידו של נהג סביר המאפשרת לו מניעת התרחשות עבירה כפי שמיחסים לנאשם שבפני. לו המדובר היה במעורבות בתאונה קלה או בקפיצת רכב על מכשול חריג, היה מקום מצידו של נהג לבדוק את רכבו טרם ימשיך בנסיעתו. אולם, התרחשות אירוע של שריפת נורה בשעות יום במהלך רגיל של נסיעה הינו אירוע שנהג סביר אינו יכול למנוע וחבל כי בנסיבות אלו לא הסתפק השוטר בהסבר על מהות התקלה תוך דרישה מהנהג לתיקון התקלה תוך 24 שעות. לא בכל מצב בו שוטר מבחין בעבירה לכאורה נוצר צורך דחוף לרשום דוח לאזרח. דוח זה היה ראוי ומתאים בשעת לילה אפילו עד כדי השבתת הרכב עד לתיקונו. שונה המצב בשעת יום (נהיגה במצב תאורה) כאשר האירוע התרחש לטענת הנהג במהלך נסיעתו (ואין ראייה לכך שידע מראש על התקלה) ולא היתה לנהג כל יכולת ממשית להבחין בכך שהוא נוהג עם פנס שאינו תקין. ראוי היה בעיני כי השוטר ינסה לסייע לנהג בתיקון התקלה או שיקציב לו זמן סביר לתיקונה על פני רישום הדוח. מבחינה משפטית עמד הנאשם שבפני בנטל שהטיל עליו המחוקק בסעיף 22 (ב) בחוק העונשין ומשכך עשה הנני מורה על זיכויו מכל אשמה בתיק זה. משפט תעבורהאחריות מוחלטת