ממתי מתחילה שלילה ?

ממתי מתחילה שלילה ? סעיף 42 (א) לפקודת התעבורה קובע כדלקמן: "פסילה שהטיל בית משפט מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לפי פקודה זו תחל ביום מתן גזר הדין אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת". יוצא איפוא, כי על פי האמור בהוראת הפקודה הנ"ל, הכלל הוא כי יום תחילת תקופת הפסילה הינו מועד מתן גזר הדין. אלא שלכלל הנ"ל חריגים כמפורט בסעיף 42(ג) לפקודה הנ"ל: "42(ג) בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במנין - (1) התקופה שחלפה עד מסירת הרשיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה; (2) תקופה שבה נשא בעל הרשיון עונש מאסר על העבירה שבגללה נפסל כאמור". מן האמור לעיל עולה כי במניין תקופת הפסילה, לא תימנה התקופה שחלפה עד למסירת הרישיון לרשות שנקבעה כהגדרתה בתקנות ובדרך שנקבעה, וכן התקופה שבה נשא בעל הרשיון עונש מאסר. להלן החלטה בנושא ממתי מתחילה שלילה: החלטה הבקשה שבפניי נושאת את הכותרת "בקשה לאישור וקביעת מועד תחילת פסילה" (להלן: "הבקשה"). א. רקע עובדתי: המבקש הורשע על פי הודאתו בביצוע מגוון עבירות ובהן עבירות בניגוד לסעיפים 413יא'+31, 411+413ו', 413ב'+ 29, 413ד' לחוק העונשין תשל"ז-1977, דהיינו, סיוע למסחר ברכב או בחלקים גנובים, סיוע לקבלת נכסים שהושגו בפשע, מסחר ברכב ובחלק גנוב, פריצה לרכב, גניבת רכב, חבלה במזיד וניסיון למסחר ברכב או בחלקים ממנו. ביום 20.11.03 נגזר דינו של המבקש, בין היתר ל- 32 חודשי מאסר בפועל, וכן לפסילה מלהחזיק או מלקבל רישיון נהיגה למשך 3 שנים מיום סיום ריצוי עונש המאסר בפועל שהוטל עליו. המבקש ערער על גזר דינו, וביום 12.08.04 החליט בית המשפט העליון להעמיד את עונש המאסר בפועל על 25 חודשים ואת תקופת הפסילה מלהחזיק או מלקבל רישיון נהיגה לשנתיים בלבד (ראה: ע"פ 1638/04 נור נ' מדינת ישראל, [טרם פורסם]). המבקש מעולם לא החזיק ו/או קיבל רישיון נהיגה. ב. יריעת המחלוקת: המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים מתייחסת למועד ממנו יש להתחיל ולמנות את תקופת הפסילה מלקבל ו/או להחזיק ברישיון נהיגה. טיעוני המבקש: לטענת המבקש, יש למנות את תקופת הפסילה מלהחזיק ו/או מלקבל רישיון שנגזרה עליו מיום 20.11.03, דהיינו מיום מתן גזר הדין, וזאת בהתאם להוראת סע' 42 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: "פקודת התעבורה"). ליבת טענת המבקש הינה, כי משלא היה ברשותו מעולם רישיון נהיגה, הרי שתקנות 556- ו-557 לתקנות התעבורה, ולפיהן מניין תקופת הפסילה יחל ביום הפקדת הרישיון או לחלופין ביום המצאת תצהיר המתייחס לאובדן רישיון הנהיגה, אינן חלות בעניינו (לבקשה צורף אישור ממשרד הרישוי על כך שאין ברשות המבקש רישיון נהיגה). עוד לטענת המבקש, משלא היה ברשותו כלל רישיון נהיגה, סבר כי ממילא אין בידו להפקיד דבר מה. ב"כ המבקש הוסיף בטיעוניו וציין כי כיום, עם סיום ריצוי תקופת המאסר בפועל שנגזרה על המבקש, החל זה האחרון בתהליך שיקום, במהלכו קיבל הצעות עבודה שונות, המצריכות נהיגה ברכב, משכך, מניעתו מלקבל רישיון מעבר לתקופה הנקובה בגזר הדין מהווה פגיעה חמורה בפרנסתו. טיעוני ב"כ המשיבה: ב"כ המשיבה התנגדה לבקשה והפנתה לסעיף 42 לפקודת התעבורה, הקובע את הכללים לחישוב תקופת הפסילה, וכן לסעיפים 556 ו-557 לתקנות התעבורה תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה"), המחייבות בעל רישיון שנפסל, להפקיד את רישיונו בבית המשפט שהורה על הפסילה או לחלופין והיה ורישיונו אבד או פקע תוקפו להמציא תצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971. לטענת ב"כ המשיבה יש לחשב את תחילת תקופת הפסילה מיום הפקדת הרישיון בבית המשפט, או לחלופין מיום המצאת תצהיר המבקש על כך שאין בידו רישיון נהיגה תקף, בדומה לחובת בעל רישיון להצהיר על כי רישיונו אבד או פקע תוקפו. ב. דיון: ס' 42 (א) לפקודת התעבורה קובע כדלקמן: "פסילה שהטיל בית משפט מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לפי פקודה זו תחל ביום מתן גזר הדין אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת". יוצא איפוא, כי על פי האמור בהוראת הפקודה הנ"ל, הכלל הוא כי יום תחילת תקופת הפסילה הינו מועד מתן גזר הדין. אלא שלכלל הנ"ל חריגים כמפורט בסע' 42(ג) לפקודה הנ"ל: "42(ג) בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במנין - (1) התקופה שחלפה עד מסירת הרשיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה; (2) תקופה שבה נשא בעל הרשיון עונש מאסר על העבירה שבגללה נפסל כאמור". מן האמור לעיל עולה כי במניין תקופת הפסילה, לא תימנה התקופה שחלפה עד למסירת הרישיון לרשות שנקבעה כהגדרתה בתקנות ובדרך שנקבעה, וכן התקופה שבה נשא בעל הרשיון עונש מאסר. במקרה דנן, אין מחלוקת כי המבקש שבפנינו מעולם לא הוציא רישיון נהיגה ולכן אינו נחשב כ"בעל רישיון נהיגה". משכך נותר לנו לבחון האם החובה להפקיד את הרישיון או תצהיר במקומו מתקיימת בענייננו, וכן, האם יש למנות את תקופת הפסילה מיום מתן גזר הדין כטענת המבקש או מיום סיום ריצוי עונש המאסר בפועל. תקנה 556(א) לתקנות התעבורה מפרטת כיצד על נאשם שרישיונו נפסל לפעול וקובעת כי: "נפסל בעל רשיון נהיגה על ידי בית משפט מהחזיק ברשיונו, ימציא בעל הרשיון את רשיון הנהיגה שלו לאותו בית המשפט שהורה על פסילתו מיד לאחר שהודע לו על הפסילה; אם שוכנע בית המשפט שהרשיון אינו בידי בעלו אותה שעה ימציאו בעל הרשיון, תוך התקופה שקבע בית המשפט, לאחר שניתנה ערבות להמצאת הרשיון ובתנאים שקבע בית המשפט" עוד נאפנה לאמור בתקנה 557(א) לתקנות התעבורה הקובעת כי חובת הפקדת הרשיון חלה גם במקרים בהם רישיון הנהיגה כבר אינו בר-תוקף. ובלשון התקנה: "(א) הודע לבעל הרשיון על פסילת רשיונו או על התלייתו על ידי בית המשפט או לפי צו של קצין משטרה או לפי החלטה של רשות הרישוי, לפי הענין, ימציא את רשיונו כאמור בחלק זה אף אם רשיונו אינו בר-תוקף אותה שעה." על הנאמר לעיל יש להוסיף את האמור בתקנה 557 (ב) לתקנות התעבורה המתייחסת למקרה בו אבד רישיונו של בעל רישיון נהיגה שנפסל, ומורה כי מניין תקופת חישוב הפסילה יחל ביום הגשת תצהיר על אובדן הרישיון, ובלשון התקנה: "הוכח על פי תצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, למזכיר של בית המשפט שהרשיע בעל רשיון נהיגה, או לקצין משטרה או לרשות הרישוי, לפי הענין, כי רשיונו של בעל רשיון נהיגה שנפסל כאמור בחלק זה אבד ואין בידו כל עותק של הרשיון, יתחיל מירוץ תקופת הפסילה מיום שהומצאה ההצהרה לרשות שהטילה אותה". מלשון התקנות ניתן ללמוד כי הן מתייחסות ל"בעל רישיון נהיגה" ולכן כאשר מדובר במי שאינו בעל רישיון נהיגה אין חלה עליו חובה להפקדת רשיון או המצאת תצהיר. ב"כ המשיבה סומכת ידיה על הוראות תקנות 556 ו-557 לתקנות התעבורה ומבקשת לקבוע כי תקופת הפסילה תחל מיום הפקדת רישיון הנהיגה או לחלופין מיום הגשת תצהיר בכתב על אובדנו, מבלי להתייחס לעובדה שהמשיב מעולם לא הוציא רישיון נהיגה ומכאן, שלא היה בעל רישיון נהיגה. כלל יסוד במשפטנו הינו כי הוראה מפורשת שבחקיקה ראשית גוברת על תקנה. מכאן שאין להקיש מתקנה בעניין ספציפי אחד לעניין אחר ולחייב את מי שאין ברשותו רישיון נהיגה להפקידו או להגיש תצהיר בכתב. ההוראות לעניין הפקדת רשיון הנהיגה או הגשת תצהיר חלופי, ברורות ואינן משתמעות לשתי פנים. בסופו של יום הגשת תצהיר חלופי נועד למלא את החסר בהעדר רישיון מפאת אובדנו או כל סיבה אחרת של מי שהינו בעלים של רישיון נהיגה. רציונאל זה אינו קיים במקרה דנן, כאשר המשיב שבפניי מעולם לא היה בעלים של רישיון נהיגה. יוצא איפוא כי, הפרשנות אותה מבקשת המשיבה ליישם בענייננו אינה מקיימת את הרציונל אשר עמד מאחורי חובת הפקדת הרישיון או התצהיר, כפי שהובא בעניין מאיר אליה הפנתה ב"כ המשיבה, שם נקבע כי: "תכליתו של ההסדר הנוגע לחובת הפקדת רישיון בבית-המשפט כתנאי לתחילת מירוץ תקופת הפסילה נהירה על פניה. ראשית, חובת ההפקדה של רישיון שנפסל ממחישה לבעל הרישיון את עובדת כניסתה לתוקף של הפסילה ואת משמעותה המלאה והמוחשית של פסילה זו. שוב אין בידו תעודת רישיון, ואין ברשותו מסמך המתיר לו לנהוג. להיעדר תעודת הרישיון ברשות הנאשם ישנה משמעות חינוכית ופסיכולוגית העשויה לתרום להפנמת איסור הנהיגה עד לריצוי מלוא תקופת הפסילה. רציונל זה ישים הן לגבי רישיון תקף הן לגבי רישיון שתוקפו פקע. שנית, הפקדת רישיון כאמור מקטינה את החשש מפני עשיית שימוש לרעה בתעודת הרישיון בעת פסילה. לגבי רישיון תקף היא מקטינה חשש כי הנהג יציג אותו בפני גורם מוסמך בלא שזה ידע על דבר הפסילה. לגבי רישיון שאינו תקף, היא מקטינה חשש מפני אפשרות זיוף ומצג שווא" (בש"פ 2199/03 מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 467, 472). מן האמור לעיל עולה כי אין בידי להסכים עם הפרשנות אותה מציע ב"כ המשיבה שאינה מתיישבת עם לשונו של החוק והתקנות שהותקנו מכוחו. בית המשפט עמד על פרשנותו של סעיף 42(ג) וקבע כי: "סעיף 42(ג) לפקודה קבע עיקרון אחריו אין מהרהרים, ולפיו התקופה שחלפה מיום גזר-הדין ועד למסירת הרישיון לרשות המוסכמת, לא תבוא במניין תקופת הפסילה. בעקבות קביעתו של אותו עיקרון, נקבע ההסדר שבתקנה 557, שהוא מינהלי באופיו, שהנחיותיו לעניין מסירת הרישיון או חליפו (התצהיר) ברורות, וממילא אין צורך להידרש לו לא במסגרת גזר-הדין ולא בבקשות נוספות מן הסוג שהוגשו לערכאות קמא ("בקשה לחישוב תקופת הפסילה"" (רע"פ 4446/04 ביטון ואח' נ' מדינת ישראל [טרם פורסם] ). מיותר לומר כי מטרת חקיקת התקנות אשר פורטו לעיל הינה בראש ובראשונה ביצוע פעולה פוזיטיבית של הפקדת רישיון בכדי להרתיע את הנהג שרישיונו נפסל ולהעביר לו מסר ברור כי נשללה זכותו לנהוג. ושנית, למנוע שרשיונות שנפסלו יישארו בידי בעליהם וייעשה בהם שימוש. מלבד העובדה כי לשון החוק אינה מחייבת את מי שמעולם לא היה בעל רישיון נהיגה להפקידו או להגיש תצהיר, חיוב כאמור, אינו עולה בקנה אחד עם תכליתן של התקנות, שהרי ממילא אין בידי המבקש רשיון נהיגה, ולכן אין להחיל את התקנות הנ"ל בעניינו. באשר לרע"פ 9896/06, אליו מפנה ב"כ המשיבה, הרי שנסיבותיו שונות מנסיבות מקרה דנן, שכן בעניין זה דובר על קטין שנפסל מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה ברכב עד הגיעו לגיל 17 וביהמ"ש קבע כי "לא היה מקום להיזקק לתקנות 556 ו-557 לתקנות התעבורה, שכן אין כל משמעות ליום בו החל מניין הימים של פסילת הרישיון" (פלוני נ' מדינת ישראל [טרם פורסם]). אמנם בעניין פלוני, העיר ביהמ"ש מעבר לדרוש כי: "נראה, כי המחוקק לא התכוון להקל עם מי שבידו אין רישיון נהיגה מול מי שבידו רישיון כזה ונדרש מעשה פעיל בכדי שיחל מניין ימי הפסילה", אך יודגש כי בו זמנית הפנה בית המשפט לדברים שנאמרו בפרשת מאיר ואשר לא התייחסו לנהג שאין ברשותו רישיון נהיגה, וחשוב מכך - הדברים נאמרו כהערת אגב, ולעניין שנדון בפניו קבע בית המשפט כי ממילא נקבע בעניין המבקש שם מועד סיום תקופת עונש הפסילה, ומשכך, לא היה מקום להיזקק לתקנות 556 ו-557 לתקנות התעבורה. הוראות סע' 42(ג)(2) לפקודת התעבורה ברורות ולפיהן תקופת תחילת מניין הימים של פסילת הרשיון תחל מיום שחרורו של המבקש. לאור האמור לעיל, הבקשה מתקבלת חלקית באופן שתקופת הפסילה שהושתה על המבקש תימנה מיום סיום ריצוי עונש המאסר בפועל שהוטל עליו.משפט תעבורהשלילת רישיון נהיגהשאלות משפטיות