זיכוי לאחר ערעור תעבורה

בית המשפט החליט לקבל את הערעור ולזכות את המערערת מהעבירות התעבורה שיוחסו לה שכן לא הייתה כל תשתית ראייתית שהיה בה כדי לבסס את הרשעתה בדין. להלן פסק דין בנושא זיכוי לאחר ערעור תעבורה: פסק דין א. כללי בפני ערעור פלילי על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בעכו, (להלן "בימ"ש קמא"), ואשר ניתן על ידי כב' השופט מ. אלטר, ביום 5.9.07, בתיק ת' 10589/04. יש להעיר כי על אף שברישא של הודעת הערעור נאמר כי היא מופנית כנגד גזר הדין, טען המערער כנגד ההרשעה, זאת משום שמנוסח הערעור ניתן ללמוד שהוא מופנה, כנגד ההרשעה בלבד. ב. ההליך בבית משפט קמא המערערת ילידת 1959, הובאה לדין בבית משפט קמא עפ"י כתב אישום בו יוחסו לה העבירות הבאות: נהיגה רשלנית, בניגוד לסעיף 62 (2) בצירוף סעיף 38 (2), לפקודת התעבורה (נ"ח) תשכ"א 1961, (להלן "הפקודה"), עבירה שלגרימת נזק בניגוד לתקנה 21 (ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961, (להלן, "התקנות"), וביחד עם סעיף 68 לפקודה ועבירה של אי ציות לאור אדום ברמזור, עבירה לפי תקנה 22 (א) לתקנות בצירוף סעיף 68 לפקודה. המערערת הורשעה לאחר שמיעת ראיות בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום. בית משפט קמא, גזר על המערערת את העונשים הבאים: פסילה בפועל למשך 3 חודשים מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה, קנס בסך של 2,000 ₪ שישולם בעשרה תשלומים כשהראשון יהיה ביום 15.10.07 ופסילה על תנאי למשך 4 חודשים ולשנתיים. הערעור מופנה כנגד ההרשעה בדין. ג. העובדות הצריכות לענייננו הן אלו בכתב האישום נטען כי המערערת נהגה ביום 11.10.03, בשעה 15:15, בכביש מס' 85 מכיוון מזרח למערב והגיעה לצומת בה נפגש הכביש הנ"ל עם כביש מס' 4, ברכב פרטי מסוג דייהו. אותה עת משמאל כיוון נסיעת המערערת, נסע רכב אחר מסוג רנו, (להלן, "הרנו"), שנסע באור ירוק. המערערת נכנסה לצומת באדום, חסמה דרכה של הרנו וגרמה להתנגשות, (אירוע זה יקרא להלן "התאונה"). כתוצאה מהתאונה נפצעו נהגת הרנו, שתי נוסעות נוספות וכלי הרכב נזוקו. ד. טענות הצדדים 1. טענות המערערת המערערת טוענת כי גם על פי הקביעות של בימ"ש קמא, מתבקשת המסקנה שיש לקבל את הערעור ולזכות את המערערת. בימ"ש קמא קבע בעמ' 5 ש. 4. כי "על פי עדותה של הגב' קרן לרבות עדותה במשטרה, לא ניתן לקבוע אם חלפו יותר משתי שניות. לכן לא ניתן לקבוע, בהתבסס על עדה זו, מי משתי הנהגות לא צייתה לאור האדום ברמזור. מכאן שקביעתו של הבוחן שהנאשמת היא שלא צייתה לאור האדום ברמזור, קביעה שאותה בסס כאמור על עדותה של הגב' קרן , הינה, לכאורה, מוטעית." מכך מסיקה המערערת כי יש בפסקה הנ"ל כדי לבסס זיכויה בדין. עוד טענה המערערת כי חרף זאת שבימ"ש קמא לא האמין לעדות העדה המעורבת ולא יכל לבסס ממצאים עפ"י עדות העדה הניטראלית, ולמרות שהאמין למערערת, הוא מצא אותה אשמה בהתבססו על חוות דעת המומחה מטעמה, מר פת, על אף שהוא לא ביסס ממצאים אחרים על פיה - (ראה הפיסקה ברישא של עמוד 5 להכרעת הדין). המערערת טענה כי ההסבר לבלימתה הפתאומית, עובדה אשר שימשה את בימ"ש קמא, כבסיס להרשעתה בדין, אינו ההסבר ההגיוני היחיד. עוד טען ב"כ המערערת כי עת גילתה מרשתו כי הנהגת האחרת, נכנסת לצומת ברמזור אדום, היא בלמה בלימת חירום, גם הסבר שכזה הגיוני ומתקבל על הדעת באותה מידה שבו התקבל ההסבר האחר על ידי בימ"ש קמא. מכל האמור בהודעת הערעור ועל יסוד הטיעונים שהמערערת טענה בדיון שהתקיים בפני, היא מבקשת לקבל את הערעור ולזכות אותה מהעבירות, בהן הורשעה. 2. טענות המשיבה המשיבה סבורה כי דין הערעור להידחות, הואיל ובימ"ש קמא סקר את הראיות והחליט לאמץ הסבר שיש בו כדי להביא להרשעת המערערת. המשיבה הוסיפה וטענה כי בימ"ש קמא היה רשאי להסתמך על עדויות המערערת ועל פי חוות הדעת של המומחה מטעמה, מצא כי יש בהסבר להתנהגותה, קרי, בלימת חירום, עובר לכניסתה לצומת, בכדי להביא למסקנה שהבלימה באה כי המערערת נכנסה לצומת ברמזור אדום. עוד הוסיף ב"כ המשיבה וטען כי להתנהגות המערערת, קרי בלימתה לפני כניסתה לצומת, ניתן לייחס לאחת משתי אפשרויות. האפשרות האחת, זו שבחר בה בימ"ש קמא והאפשרות השנייה, שעומדת לזכות המערערת, שהיא בלמה בלימת חירום, משראתה את הנהגת האחרת נכנסת לצומת על אף שהאור של הרמזור שהיה מוצב בפניה, היה ירוק והזכות לעבור בצומת, הייתה נתונה לה. לדעת המשיבה, בימ"ש קמא בחר באופציה שהובילה להרשעת המערערת ועל כן ההרשעה כדין וביהמ"ש מתבקש לדחות את הערעור. ה. דיון והכרעה עיינתי בהודעת הערעור, בטענות הצדדים בפניי ובהכרעת הדין והגעתי לכלל מסקנה, כי יש לקבל את הערעור ולזכות את המערערת מהעבירה בה הורשעה. בימ"ש קמא, קבע בהכרעת דינו שכל אחת מהנהגות המעורבות בתאונה, הן זו המערערת והן זו הנהגת האחרת, טוענת כי היא נכנסה לצומת ברמזור ירוק וכי לדעתו "אף אחת משתי הנהגות לא עצרה לפני הכניסה לצומת ושני כלי הרכב נכנסו לצומת בו זמנית" (עמ' 2 סעיף 3 להכרעת הדין) ועקב זאת, אירעה התאונה. לדעת בימ"ש קמא, התאונה אירעה עקב זאת שאחת משתי הנהגות המעורבות בתאונה נכנסה לצומת באור אדום. בימ"ש קמא שמע את הראיות, בחן אותן וקבע כדלקמן: ביחס לתכנית הרמזורים שפעלה, נקבע כי: "אילו הייתי צריך להכריע, הייתי קובע שלא הוכח, מעבר לכל ספק סביר איזו תכנית רמזורים פעלה בעת אירוע התאונה (ראה לעניין זה את עדויותיהם של הבוחן ושל מר פת) ולכן על הנאשמת להנות מהספק ומשכך יש להניח שפעלה אותה תכנית המקלה עימה" (עמ' 3 סעיף 4א' להכרעת הדין). מהקביעה הנ"ל, ברי, כי בימ"ש קמא לא יכל היה להגיע לקביעות עובדתיות ולממצאים על סמך תכנית הרמזורים עליה הסתמכו הבוחן מטעם המשיבה ומר פת מטעם המערערת. ביחס לעדויות הנהגות המעורבות בתאונה, קבע בימ"ש כי אין עדי ראיה שראו מי נכנס לצומת באור אדום או באור ירוק וכי העדויות שמתייחסות לנקודה זו, היו אלה של המערערת ושל הנהגת האחרת, שביחס לעדותה (עדות הנהגת המעורבת), קבע בימ"ש קמא "שגרסתה ... לא הייתה אחידה". בימ"ש קמא המשיך ובחן את גרסת הנהגת המעורבת, כאמור בעמ' 4 בסעיף ב' והצביע על הסתירות שעלו מגרסתה במשטרה או בפניו. עוד יש לציין, כי בימ"ש קמא בחן את עדות העדה הניטרלית (כפי שקרא לה בהכרעת דינו) וגם ממנה לא עלה ממצא פוזיטיבי, שיש בו כדי לסייע לביהמ"ש לקבוע מי משתי הנהגות נכנסה לצומת באור ירוק או אדום. מעדות העדה הניטרלית עולה, כי היא נסעה מכיוון צפון לדרום וכשהגיעה לצומת, הרמזור שהיה מוצב בכיוון נסיעתה, היה אדום ולכן עצרה בצומת, במהלך עצירתה ברמזור האדום אירעה התאונה. על סמך עדותה, לא ניתן לאמוד את זמן ההמתנה ולכן לא ניתן ליישם אחת משתי תוכניות הרמזורים ובעניין זה קבע בימ"ש קמא: "כי לא ניתן לקבוע אם חלפו יותר או פחות משתי שניות. לכן לא ניתן לקבוע, בהתבסס על עדה זו, מי משתי הנהגות לא צייתה לאור האדום ברמזור. מכאן, שקביעתו של הבוחן שהנאשמת היא שלא צייתה לאור האדום ברמזור, קביעה שאותה ביסס, כאמור, על עדותה של הגב' קרן, הינה, לכאורה, מוטעית" (ראה עמ' 5 להכרעת הדין). מהקביעה הנ"ל, ניתן להסיק באופן חד משמעי שקביעת הבוחן ביחס לכניסה לצומת, אינה נכונה ובימ"ש קמא לא יכל להסתמך עליה. בימ"ש קמא המשיך וקבע בעמ' 5 להכרעת דינו, לאחר שקבע כי מסקנת הבוחן מוטעית, כי "כמוה מוטעית גם קביעתו של מר פת, שנהגת הרנו היא שנכנסה לצומת באור אדום, שכן גם הוא מבסס את קביעתו זו על עדותה של הגב' קרן". גם מכך, ניתן להסיק שבימ"ש קמא לא היה מוכן לבסס ממצאיו על פי חוות דעתו של המומחה מטעם המערערת. בימ"ש קמא קבע עוד כי "לא ניתן להעזר בעדותה של הגב' קרן כדי להכריע בשאלה מי משתי הנהגות נכנסה לצומת באור אדום. במילים אחרות, על סמך העדויות ושאר הראיות שהביאה התביעה, לא ניתן לקבוע שהוכח, בוודאי שלא מעבר לכל ספק סביר, כנדרש ממשפט פלילי, שהנאשמת היא זו שלא צייתה לאור אדום ברמזור". על פי הקביעה הנ"ל, התבקשה המסקנה שיש לזכות את המערערת מהעבירה המיוחסת לה. אולם, בימ"ש קמא הסיק מהעובדה שהמערערת בלמה בלימת חירום "14 מ' בקירוב לפני שחצתה את קו העצירה שבכיוון נסיעתה", המשיך וכתב "אם אמנם דלק אור ירוק בכיוון נסיעתה של הנאשמת מדוע החלה בתהליך בלימת החירום כ- 14 מ' לפני שהגיעה לקו העצירה שלפני הכניסה לצומת?". בימ"ש קמא סבר משהמערערת לא טענה בחקירתה הנגדית שהיא בלמה עקב זאת שהבחינה ברכב השני של הנהגת המעורבת, נכנס לצומת משמאלה ולכן הוא סבר כי ניתן לבסס על סמך דברים אלה את המסקנה שהיא הבחינה כי הרמזור המוצב בפניה היה אדום, הגיבה בבלימת חירום. לטעמי, הנימוק להרשעת המערער אינו יכול לעמוד ודי אם אפנה לטיעוניו של ב"כ המשיבה, שבעניין זה העלה שתי אופציות, לכן היה על ביהמ"ש לבחון את האופציה המטיבה עם המערערת ולא המחמירה. מה גם, המסקנה של בימ"ש קמא בעניין בלימת החירום אינה חד משמעית, זאת אני קובע על יסוד דברי המערערת בחקירה הנגדית בעמ' 10 ש' 23-24 והודעתה במשטרה עמ' 1 ש' 12-14. מעבר לכך, אומר, שלא ניתן לקבוע שהמערערת עברה ברמזור אדום, עקב זאת שבלמה בלימת חירום בכניסה לצומת. קביעה מעין זו מרחיקת לכת, לטעמי. על פי כל הממצאים שנקבעו על ידי בימ"ש קמא, התבקשה המסקנה האחת והיחידה והיא: לא הוכחו במידה הדרושה במשפט פלילי, יסודות העבירות שיוחסו למערערת ומכאן היה עליו לזכותה בדין. יש לזכור כי בימ"ש קמא הרשיע את המערערת על סמך ראיה נסיבתית, קרי בלימת החירום של המערערת, יחד עם זאת, כבר נקבע כי: "בהסיקו מסקנות מרשיעות מראיות נסיבתיות, על בית המשפט לבחון אותן ראיות בזהירות מופלגת על פי שיקולי היגיון, שכל ישר וניסיון חיים (למשל, ע"פ 5928/99 גלרסון נ' מדינת ישראל, פסקה 6, מפי השופט א' א' לוי). מסקנה מרשיעה צריכה להיות המסקנה ההגיונית האחת והיחידה שאין בלתה (למשל, ע"פ 2436/03 ניסים נ' מדינת ישראל, פסקה 9, מפי השופטת פרוקצ'יה; וראו ההפניות שם), כאשר היא נבחנת על רקע מכלול הראיות הנסיבתיות, ולא על רקע כל ראיה בפני עצמה (ראו, למשל, 2624/03 עמרם נ' מדינת ישראל, פסקה 6, מפי השופט לוי; ראו גם ההפניות שם)." בענייננו, קיימות שתי אפשרויות סבירות, אשר על כן ועל יסוד האמור לעיל, אני מחליט לקבל את הערעור ולזכות את המערערת מהעבירות שיוחסו לה בכתב האישום. שלא לצורך אעיר, כי ניתן להניח על סמך עדותה של העדה הניטרלית גב' קרן, אשר הגיעה לצומת מצפון ונסעה לכיוון דרום, כי ברמזור שהיה מוצב בפניה היה אור אדום, כך שניתן להניח שגם האור ברמזור שהיה מוצב בפני הנהגת המעורבת, אשר נסעה מכיוון דרום לצפון, גם הוא היה אדום. אני ער לכך, שבצומת קיימת אפשרות של פנייה שמאלה לכיוון עכו, לכלי הרכב הנוסעים מדרום לצפון בכיוון נסיעת הנהגת המעורבת וכי כאשר, הרמזור בפני כלי הרכב שנוסעים מצפון לדרום לכיוון חיפה ומהדרום לצפון לכיוון נהריה ירוק, אזי, הרמזור של הפנייה לכיוון עכו ובכיוון נסיעת המערערת, חייב להיות אדום. אולם כאשר לאותם כלי רכב שנוסעים שמאלה לכיוון עכו, הרמזור ירוק אזי, הרמזור שמוצב בפני המערערת והעדה קרן, חייב להיות אדום. אכן, קיימת אפשרות שכאשר הרמזור בפני כלי רכב אלה שפונים שמאלה לעכו הוא ירוק, גם הרמזור שמוצב בפני הנהגת המעורבת יכול להיות ירוק. מכאן שקיימים מספר תרחישים אפשריים ואין כל ודאות, ובודאי אין זו הדרושה במשפט הפלילי, שיש בה כדי להוביל את ביהמ"ש למסקנה אחת ויחידה עם הראיות שהיו בפניו לתוצאה אליה הגיע ומשנה תוקף יש לכך כשמדובר בראיות נסיבתיות. סוף דבר, אני מחליט לקבל את הערעור ולזכות את המערערת מהעבירות שיוחסו לה. לטעמי, לא הייתה כל תשתית ראייתית שהיה בה כדי לבסס את הרשעתה בדין, כך שגם על פי ממצאי בימ"ש קמא התבקשה התוצאה אליה הגעתי.משפט תעבורהערעור תעבורהערעור