הוצאות בגין אי התייצבות לדיון

בית המשפט ציין כי את בזבוז הזמן השיפוטי שנגרם מאי התייצבותו של המערער ובעצם מאיחורו לדיון, ניתן לרפא בעזרת הטלת הוצאות על המערער וזאת מכוח סעיף 130 (ט) לחוק סדר הדין הפלילי. להלן פסק דין בנושא הוצאות בגין אי התייצבות לדיון בנושא דו''ח על נהיגה בשכרות: ברע"פ 3503/04 אהרון נ' מדינת ישראל פ"ד נח(4) 673, נקבע שניתן להרשיע אדם בשכרות, גם ללא בדיקה מדעית. אמנם ככלל אין די בכפירה במסגרת בקשת הביטול בכדי להביא לקבלת הבקשה מחשש לעיוות דין. פסק דין בפני ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש לתעבורה בחיפה, (להלן, "בימ"ש קמא"), שניתן ביום 24.10.07, על ידי כב' השופט א. סלאמה בתיק ת 5668/07. הבסיס להליך שבפני הוא דו"ח תנועה שנרשם למערער ביום 8.6.07 ושבו נטען כי ביציאה ממשרד הרישוי במפרץ חיפה, נהג המערער בהיותו שיכור ותחת השפעת משקאות משכרים בניגוד לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה בצירוף תקנה 26 (6) ו- 169ב (א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. הדיון בעניינו של המערער התקיים ביום 24.10.07, שעה 10:00. המערער התייצב בשעה 14:00 בפני בית משפט קמא וגילה כי הוא כבר נידון בהעדרו ובימ"ש קמא גזר את דינו לעונשים הבאים: פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים וקנס כספי בסך 3,000 ש"ח. בו ביום פנה המערער ישירות לב"כ עו"ד שחר (ראה תאריך החתימה על ייפוי הכוח). המערער הגיש ביום 28.10.07 בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר (ב"ש 3295/07), ובימ"ש קמא דחה ביום 31.10.07, את הבקשה מבלי לקיים דיון תוך שהוא קובע כי "לא פורטה כל סיבה מוצדקת לאי הופעה. לנאשם ניתן יומו בבימ"ש. הבקשה נידחת.". על החלטה זו מלין המערער, גם כן. המערער טוען כי הוא התייצב ביום הדיון בבית המשפט דלמטה בשעה 14:00. האיחור המסוים (משעה 10 ועד לשעה 14:00), היה תוצאה של נסיבות שאינן קשורות אליו, זאת משום שהוא הגיע מאילת, שם התגורר. הטענה הנ"ל נטענה גם כן, בבקשה לביטול פסק הדין, אם כי לא צורף אליה תצהיר. המערער טען עוד כי בשעת הגעתו, הסתיימה קבלת הקהל וב"כ לא יכל היה לברר תוצאות ההליך באותו יום ולכן הוא המתין עד למחרת ובסמוך מאוד הגיש את בקשתו שנדחתה גם היא בהעדרו. המערער הוסיף וטען כי הוא טרם הספיק להעתיק את חומר החקירה ואף נמנעה ממנו ההגנה המשפטית בעזרת וסיוע בא כוחו. המערער הוסיף וטען כי הוא אינו מודה בעובדות האישום, שמבוסס על פי עדויות וללא בדיקה מדעית מהימנה. הוא גם חולק על קביעת בימ"ש קמא שיומו בבית המשפט ניתן לו, על פי כל אלה יש לקבל את הערעור ולבטל את פסק הדין שניתן בהעדר. המשיבה סבורה כי דין הערעור להידחות. המערער לא פרט את הנסיבות שאינן תלויות בו, סתם ולא פירש. לא טען לתקלה ברכב ולא העלה כל סיבה המניחה את הדעת. לטענתה המערער הספיק לעבור עבירות תעבורה בדרום עוד בשנת 2006. עוד טענה המשיבה כי במקרים בהם תרץ הנאשם את אי הופעתו במצב הרפואי הקשה של אישתו, ביהמ"ש העליון, דחה תירוץ זה, תוך שהיא מפנה לרע"פ 8102/06 ויאצ'סלב נ' מדינת ישראל, (2006). עוד הפנתה לרע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793, (2003) (להלן, "פרשת איטליא"). לדעתה, התנהגות המערער מעידה על התייחסות מזלזלת של המערער כלפי ביהמ"ש וזמנו היקר. בחנתי את טענות הצדדים הן על פי הודעת הערעור והן על פי הטיעונים בפני ושוכנעתי כי דחיית הערעור עלולה לגרום למערער עיוות דין. הוראות החוק החולשות על הדיון שבפנינו הן סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982 (להלן, "החסד"פ") וסעיף 130 (ח) ו-(ט) לאותו חוק. סעיף 240 לחסד"פ קובע שבעבירות תעבורה מסוימות שמפורטות בסעיף (א), יחולו סדרי דין מיוחדים שמכוחם רואים נאשם שלא התייצב כמודה באשמה. לשם חשיבות העניין אביא את הסעיף כלשונו: (2) נאשם שהוזמן ולא התייצב בבית המשפט בתחילת המשפט או בהמשכו, יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום, זולת אם התייצב סניגור מטעמו; (3) בית המשפט רשאי לדון נאשם לפי הוראות פסקה (2), שלא בפניו, אם הוא סבור שלא יהיה בשפיטתו על דרך זו משום עיוות דין לנאשם ובלבד שלא יטיל עליו עונש מאסר..." מכאן שאי התייצבותו של הנאשם מהדיון משמעותה הודאה באשמה. יחד עם זאת, מסקנה זו אינה אוטומטית וחד משמעית, שכן סעיף 240(3) ממשיך וקובע שבית המשפט ילך בדרך זו, רק לאחר ששוכנע שלא יגרם לנאשם הנעדר עיוות דין. התכליות של סעיף 240 (2), נדונה בפרשת איטילא בעמ' 799, וכך נקבע: "תכליתו של סעיף 240 לחסד"פ הינה ייעול ההליך הפלילי בעבירות קלות. ניתנת במסגרתו אפשרות לנאשם, אם הוא בוחר בכך, שלא להיות נוכח בעת הדיון כך שזה יתנהל בהיעדרו. הדין קובע שבמקרה כזה יראוהו כמודה בכל העובדות אשר בכתב-האישום, משמע: על הנאשם לדעת שאי-התייצבות כמוה כהודאה. מרבית עבירות התנועה הן קלות, ואם הנאשם אינו חולק על אשמתו בעבירה המיוחסת לו, והוא מוכן להותיר לבית-המשפט להרשיעו ולגזור את דינו שלא בנוכחותו, רשאי בית-המשפט לעשות כן. מכך מפיקים תועלת הן הנאשם הן המערכת השיפוטית והציבור: הנאשם מצדו אינו נדרש לבטל את עיסוקיו כדי ליטול חלק בדיון. מנקודת מבטם של המערכת השיפוטית והציבור, הדיון הוא קצר, ואי-התיצבות הנאשם אינה מביאה לדחיית הדיון, וכך נחסך זמן שיפוטי. סעיף 240 לחוק מיועד גם למנוע מצבים שבהם יוכל נאשם לסכל את ההליך או לעכבו באמצעות אי-התייצבותו בתחילת המשפט או בהמשכו. (ההדשגות לא במקור) אם ביהמ"ש מחליט שלנאשם לא יגרם עיוות דין ורואה בו כמודה ולאחר מכן גוזר את דינו, הרי שלנאשם פתוחה הדרך להגיש בקשה לביטול פסק הדין וזאת מכוח סעיף 130 (ח) לחסד"פ, שקובע כי בהתקיים אחת משתי נסיבות נפרדות ולא מצטברות, יהיה רשאי ביהמ"ש לבטל את הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו: הנסיבה הראשונה, סיבה מוצדקת לאי התייצבותו. והנסיבה השנייה, הדבר דרוש בכדי למנוע עיוות דין. בפרשת איטליא נאמר:"...יוצא שאם עלול להיגרם למבקש עיוות דין עקב נעילת שעריו של בית-המשפט בפניו, בית-המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק-דין גם אם אי-התייצבותו נבעה מרשלנות גרדא. אולם אם לא קיים חשש כאמור, נדרשת סיבה מוצדקת להיעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור ידחה בית-המשפט את בקשתו...". מן הכלל אל הפרט על רקע הוראות החוק שלעיל נבחן את נסיבות המקרה דנן. ראשית, אתייחס לסיבה שמנעה מן המערער להתייצב לדיון ולאחר מכן אתייחס לשאלה, האם במקרה דנו עלול להיגרם לו עיוות דין. המערער טען שהוא מתגורר באילת וכי ביום הדיון הוא הגיע לחיפה מאילת, אם כי באיחור מסוים (במקום השעה 10:00 הגיע בשעה 14:00), איחור שהוסבר על ידו "בתקלה". תימוכין להגעת המערער לחיפה אני מוצא בעובדה שיפוי הכוח נחתם באותו יום. זאת אני קובע, על אף שהמערער לא צירף תצהיר לבקשת הביטול ואף לא להודעת הערעור. זאת ועוד, היה ראוי כי המערער יודיע לביהמ"ש על האיחור בכל דרך אפשרית, אחרת יתפס הדבר כזלזול בהחלטת ביהמ"ש. יחד עם זאת, אין להתעלם מכך שהמערער הגיע מאזור מרוחק ביותר, המצוי בקצה הדרומי של המדינה. באשר לשאלת גרימת עיוות דין, הרי שבימ"ש קמא לא התייחס לכך כלל ועיקר ולא נימק את החלטתו בעניין זה, אלא תלה את החלטתו רק בעניין הסיבה לאי ההתייצבות. חשבתי האם ראוי להחזיר את התיק לבימ"ש קמא בכדי שידון בשאלת גרימת עיוות הדין, יחד עם זאת, בסופו של יום ולאור נסיבות המקרה, החלטתי לקבל את הערעור ולקבוע שאכן קיים חשש שכזה שעלול להיגרם למערער וזאת מן הטעם העיקרי, שכתב האישום מיחס למערער, עבירה חמורה ביותר של נהיגה בשכרות. האשמה לא מושתת על בדיקת נשיפה או על בדיקת דם, אלא על בדיקת סימנים ומאפיינים, מכאן שמדובר בראיות שמחייבות הכרעה שיפוטית כשהסיכוי של המערער ושל המשיבה מאוזנים ואין לצד זה או אחר כל יתרון כלשהו, וזאת מבלי להתעלם ממה שנקבע ברע"פ 3503/04 אהרון נ' מדינת ישראל פ"ד נח(4) 673, שם נקבע שניתן להרשיע אדם בשכרות, גם ללא בדיקה מדעית. לכך יש להוסיף את כפירתו של המערער. אמנם ככלל אין די בכפירה במסגרת בקשת הביטול בכדי להביא לקבלת הבקשה מחשש לעיוות דין, ולעניין זה ראו, רע"פ 1773/04 אלעוברה נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (2004), יחד עם זאת, נראה לי כי יש בנסיבות המקרה דנן, כדי להצדיק ביטול פסה"ד שניתן בהעדר מתוך חשש לעיוות דין. זאת ועוד, את בזבוז הזמן השיפוטי שנגרם מאי התייצבותו של המערער ובעצם מאיחורו לדיון, ניתן לרפא בעזרת הטלת הוצאות על המערער וזאת מכוח סעיף 130 (ט) לחסד"פ. ולעניין זה ראו רע"פ 6016/06 קובן נ' מדינת ישראל, (2007), שדן בדחיית ערעור, עקב אי התייצבות המערער וכך נאמר: "תחת השימוש בדחיית הערעור דומני כי היה על בית המשפט לנסות ולרפא את הנזק שנגרם בשל הפגם הדיוני בדרך שתפגע פחות במבקש, ובכלל זה, פסיקת הוצאות.". מכל האמור לעיל, אני מחליט לקבל את הערעור ולבטל את החלטת בימ"ש קמא מיום 31.10.07 וכן את פסק הדין מיום 24.10.07. המערער ישלם הוצאות על סך של 1000 ₪ לטובת אוצר המדינה, עד יום 20.1.08. דיוןאי התייצבות לדיון