הגדרת דרך עירונית

השאלה היחידה שימדה להכרעה בעניןלהלן, הינה, האם רשאי היה בית המשפט קמא לקבוע את הממצא שקבע, היינו, כי הדרך שבה נסע המערער בעת שנעצר בידי השוטר היתה "דרך עירונית", אם לאו. "דרך עירונית" מוגדרת בסעיף 1 לתקנות כדלקמן: "כל דרך בתחום המצוי בשטח שיפוטה של רשות מקומית או רשויות מקומיות הגובלות זו בזו ואשר בכניסה לאותו תחום מוצב תמרור שמשמעו "כניסה לתחום דרך עירונית", ועד למקום שבו מוצב תמרור שמשמעו "קצה תחום דרך עירונית"". להלן פסק דין בנושא הגדרת דרך עירונית: פסק דין 1. בערעור שלפני דורש סימן הניקוד חיריק את עלבונו, על שבית המשפט קמא התעלם מן האפשרות בדבר קיומו. ואומנם, יש ליתן לחיריק "את הכבוד המגיע לו" ודין הערעור להתקבל. 2. ההליך בבית המשפט קמא א. המערער הגיש לבית משפט זה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בחיפה (כבוד השופט א. סלאמה) אשר הרשיעו בגין עבירה של נהיגה במהירות מעל למהירות המירבית בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן - "התקנות"). ב. בכתב האישום נטען כי הנאשם נהג ברכבו "בדרך עירונית בה מותרת מהירות מירבית 50 קמ"ש במהירות של 85 קמ"ש בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה". ג. בישיבת ההקראה שהתקיימה בבית המשפט קמא ביום 7.11.04 התייצב הנאשם לדיון מבלי להיות מיוצג בידי עורך דין. בתשובה לאישום נרשם מפי המערער (הנאשם) כדלקמן: "אני כופר בעובדות שבכתב האישום. אני נסעתי במהירות המותרת במקום, דהיינו 50 קמ"ש. השוטר אכן הראה לי את המהירות של 85 קמ"ש ואת המרחק, אבל לדעתי זה לא הרכב שלי שנקלט, או שהממל"ז היה מקולקל". בעקבות תשובתו הנ"ל של המערער, קבע בית המשפט קמא את ההליך לשמיעת הראיות ליום 7.12.04. ד. בישיבה שנועדה לשמיעת הראיות, שהתקיימה בפני בית המשפט קמא ביום 7.12.04, התייצב המערער לדיון יחד עם סניגורו המלומד, עו"ד רפי רויטגרונד. הדיון היה קצר. השוטר רס"ר עוזי נביא העיד בפני בית המשפט קמא כי הוא סייר תנועה וכי הוא ערך את דו"ח התנועה שנרשם למערער. הדו"ח הוגש וסומן ת/1. השוטר העיד כי הוא הוסמך להפעיל ממל"ז מיום 5.6.00. בדו"ח ת/1, רשם השוטר את הדברים שלהלן באשר לנסיבות המקרה: "הנ"ל היה לבדו ברכב. נהג מכיוון כללי רח' שמן לכיוון צומת הטכני בנתיב השמאלי מתוך שניים, כאשר הוא ראשון לכיווני, לא היתה כל הפרעה ביני לבין רכב המטרה. הנ"ל נקלט נוהג במהירות של 85 קמ"ש, סימנתי לו לעצור תוך קשר עין רצוף, הנ"ל עצר סמוך אלי, הוסברה לו העבירה והראיתי לו את המהירות והמרחק בהם נקלט במכשיר. מזג אוויר נאה ראות טובה". בדו"ח ת/1 רשם השוטר את דברי הנהג (המערער) לאמור: "לא מודה בכלום. לא מודה שנסעתי במהירות 85". הסניגור הודיע כי אין הוא מעוניין לחקור את העד בחקירה נגדית. בעקבות כך הודיע ב"כ המשיבה (המאשימה) כי אין לו עדים נוספים. הסניגור עצמו הודיע לבית המשפט כי הנאשם (המערער שלפני) בחר שלא להעיד ולא להגיש ראיות מטעמו. ה. לאחר הדברים הנ"ל, סיכמו הצדדים את טענותיהם בפני בית המשפט קמא. ב"כ המאשימה, רפ"ק יעקב לוי, הפנה בסיכומיו לדו"ח ת/1 וטען כי עד התביעה לא נחקר בחקירה נגדית "ולכן כל הנרשם בעדותו אמת". מאחר והנאשם בחר שלא להעיד, ביקש ב"כ המאשימה להאמין לעד התביעה ולהרשיע את הנאשם. הסניגור המלומד, עו"ד רויטגרונד, טען כי יש לזכות את הנאשם (המערער) "מפני שלא הוכח שהנאשם עבר עבירה כלשהי". הסניגור טען כי על פי "פסק דין לוי עטיה [הכוונה לע.פ. 4682/01 גבריאל לוי ומשה עטיה נגד מדינת ישראל, פד"י נח(1) עמ' 304. ע.ג.]. יש להוריד 5 קילומטר מכל מדידת מהירות של ממל"ז". מכאן, טען הסניגור, שהעבירה המיוחסת לנאשם היא 80 קמ"ש במקום 50 קמ"ש, שהיא המהירות המותרת ב"דרך עירונית". הסניגור טען כי "התביעה לא הוכיחה בשום צורה שהנאשם נהג ב"דרך עירונית", אבל בשום צורה, היא לא עשתה אפילו את המינימום. המינימום היה אמור להיות שהשוטר יגיד בדקתי ומדובר בדרך עירונית. על כן אבקש לזכות". 3. הכרעתו של בית המשפט קמא ביום 28.12.04 נתן בית המשפט קמא את הכרעת דינו. בית המשפט קמא התייחס לטענתו של הסניגור על כך שלא הוכח כי הדרך שבה נהג הנאשם (המערער שלפני) הינה "דרך עירונית". בית המשפט ציין כי בתיאור העבירה כמפורט בדו"ח ת/1 אין די משום שתיאור זה של העבירה "אינו מספק הוכחה כנדרש בהליך מעין זה ומן הראוי שהשוטר יפרט בנסיבות המקרה מדוע לדעתו המהירות המותרת במקום הינה 50 קמ"ש ולא להסתפק באיזכור המקום כפי שעשה זאת השוטר דנן". ואולם, בית המשפט סבר כי במקרה זה פטורה היתה התביעה מלהביא ראיות לענין המהירות המותרת במקום "שכן הנאשם הודה במפורש, בישיבה מיום 7.11.04, כי המהירות המותרת במקום הינה 50 קמ"ש". בית המשפט ציין כי הנאשם אינו יכול להתכחש להודעתו האמורה "ומאותו רגע שהוא צימצם את גדר המחלוקת והודה במהירות המותרת, אין לדרוש כי התביעה תביא ראיות לענין זה". בית המשפט קבע כי הואיל ועדותו של עד התביעה לא נסתרה, "אני מאמץ אותה וקובע כי רכבו של הנאשם נמדד כדין, במרחק תקין, לאחר שבוצעו במכשיר כל המדידות הדרושות ובהיותו של המפעיל מוסמך ומיומן". על שום כך הגיע למסקנה כי יש להרשיע את הנאשם בעבירה שיוחסה לו ולאור ההלכה שנפסקה בע.פ. 4682/01 הנ"ל, קבע כי יש להפחית חמישה קמ"ש בגין סטיית הדיוק של המכשיר וכי על שום כך המהירות שיש לייחס לנאשם היא 80 קמ"ש. בית המשפט הרשיע את הנאשם בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, "דהיינו נסיעה במהירות מופרזת בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, כאשר המהירות הינה 80 קמ"ש". לאחר שמיעת טענות לענין העונש, דן בית המשפט את המערער לתשלום קנס בסך של 750 ₪ או שמונה ימי מאסר תמורתו. 4. הבקשה לביטול הכרעת הדין לאחר מתן פסק הדין, הגיש הסניגור המלומד בקשה לביטול הכרעת הדין. הסניגור טען כי - "הפירוש שבית המשפט נתן לדברי המבקש כאילו בישיבת ההקראה הודה המבקש כי המהירות המקסימלית המותרת במקום היא 50 קמ"ש אינו נכון, וכל שטען המבקש הוא שנסע במהירות המותרת במקום כאשר הוא מתכוון לכך שבמקום מותרת מהירות גבוהה יותר, אך הוא נסע בתוך גבולות המהירות המותרת". הבקשה נתמכה בתצהירו של המערער שבו הוא כתב לאמור: "2. אני אמרתי את המלים המופיעות בפרוטוקול: "אני נסעתי במהירות המותרת במקום ...". בית המשפט הבין כי אני טענתי שנסעתי במהירות (האות ב' נוקדה בפתח. ע.ג.) ואין הדבר כך, טענתי לפרוטוקול כי נסעתי "במהירות" (האות ב' נוקדה בשוא. ע.ג.). 3. הבנת השופט כי בדברי כיוונתי למהירות המקסימלית המותרת במקום (כביכול 50 קמ"ש) אינה נכונה. כל שטענתי הוא שבפועל נסעתי בזמן המקרה במהירות של 50 קמ"ש ולא כי המהירות המקסימלית המותרת במקום היא 50 קמ"ש, התכוונתי בפירוש לכך שנסעתי במהירות מסוימת (תהיה אשר תהיה המהירות המותרת במקום) ולא הצהרתי מה המהירות החוקית המקסימלית המותרת במקום". בית המשפט (כבוד השופט סלאמה) דחה את הבקשה בקובעו כי "הנאשם רשאי להעלות את השגותיו במסגרת הערעור על פסק הדין". 5. טענות המערער בא כוחו המלומד של המערער, עו"ד רפי רויטגרונד, טען כי התביעה ייחסה למערער נסיעה ב"דרך עירונית". המושג "דרך עירונית" הוא מושג חוקי וההלכה הפסוקה התוותה את הדרך להוכחתו. הסניגור טען כי בית המשפט קבע, בצדק, כי התביעה לא הוכיחה את הטיעון שבכתב האישום בדבר "דרך עירונית" ואף לא הוכיחה כל הגבלה אחרת על המהירות המותרת בכביש שבו נסע המערער על פי הדו"ח. בית המשפט הרשיע את המערער, למרות האמור לעיל, בשל כך שהוא פירש את דבריו הנ"ל של המערער באופן שגוי. הסניגור טען כי דברי המערער "לא הובנו כראוי על ידי בית המשפט קמא ובית המשפט קמא ייחס לדברים בפרוטוקול פירוש הנוח לתביעה כאשר במפורש קיים פירוש אחר שווה משקל המוביל לזיכוי וכך מתבקשת ערכאת הערעור לעשות תוך הישענות על התצהיר שצורף לבקשת ביטול הכרעת הדין". 6. טענות המשיבה בא כוחה המלומד של המשיבה, עו"ד עמית פרלה, טען כי יש לדחות את הערעור למרות הטענות שובות הלב שבפי ב"כ המערער. עו"ד פרלה טען כי תשובתו של המערער לאישום בפני בית המשפט קמא אינה מתמצה במילים שאליהן הפנה ב"כ המערער, עם ניקוד זה או אחר של האות ב'. לדבריו, המערער טען בפני בית המשפט קמא שלא רכבו שלו נקלט על ידי הממל"ז, אלא רכב אחר, או כי ההממל"ז מקולקל. "אם טוען המערער שנסע במהירות חוקית, מה לו לטעון שלא הוא זה שנתפס?". ב"כ המשיבה טען כי אין בערעור "יותר ממשחקי מילים". לדבריו, אם כך, הרי שכל סניגור יוכל להשיב לאישום בכתב, מבלי לנקד, ואח"כ יאמץ פרשנות הנוחה למרשו. ב"כ המשיבה טען כי הפרשנות הטבעית של הדברים, הניקוד הטבעי שלהם, הוא כאשר האות ב' במילה "בַמְהִירות" מנוקדת בפתח. זוהי גם, לדעתו, התשובה הספונטנית שאדם ישיב באשר לשאלה מהי המהירות בכביש מסוים. ב"כ המשיבה טען כי בתשובתו לאישום צמצם המערער את יריעת המחלוקת. התביעה הביאה את ראיותיה בשאלה שבמחלוקת ובית המשפט אימץ את עמדת התביעה ביחס לשאלה האמורה. עוד טען ב"כ המערער כי יש לזכור שהמערער נמנע מלהעיד בבית המשפט קמא וכי "בודאי שיש לכך משקל ראייתי המשמש כנגדו". ב"כ המשיבה ביקש לדחות את הערעור או, לחילופין, להשיב את התיק לבית המשפט קמא כדי שזה ידון במחלוקת האמורה. 7. דיון א. השאלה היחידה העומדת להכרעה בענין שלפני, הינה, על כן, אך זו: האם רשאי היה בית המשפט קמא לקבוע את הממצא שקבע, היינו, כי הדרך שבה נסע המערער בעת שנעצר בידי השוטר היתה "דרך עירונית", אם לאו. ב. "דרך עירונית" מוגדרת בסעיף 1 לתקנות כדלקמן: "כל דרך בתחום המצוי בשטח שיפוטה של רשות מקומית או רשויות מקומיות הגובלות זו בזו ואשר בכניסה לאותו תחום מוצב תמרור שמשמעו "כניסה לתחום דרך עירונית", ועד למקום שבו מוצב תמרור שמשמעו "קצה תחום דרך עירונית"". למעשה, ואיש מן הצדדים אינו חולק על כך, התביעה לא הביאה כל ראייה שהיא להוכיח את היותה של הדרך הנדונה "דרך עירונית" כהגדרתה בסעיף 1 לתקנות. כך גם קבע בית המשפט קמא. ג. בית המשפט הרשיע את המערער, בסופו של דבר, למרות שהתביעה לא הוכיחה את דבר היותה של הדרך הרלוונטית "דרך עירונית". זאת עשה בית המשפט על ידי כך שפירש את דברי המערער בתשובתו לאישום ביום 7/11/04, כאילו אמר שהוא נסע "בַמְהִירות (כשהאות ב' מנוקדת בפתח. ע.ג.) המותרת במקום, שהיא 50 קמ"ש". זאת, כשהמילים "שהיא 50 קמ"ש" מתייחסות למהירות המותרת במקום. דהיינו, כאילו אמר המערער, והודה, שהמהירות המקסימלית המותרת במקום היא 50 קמ"ש וכי הוא אכן נסע במהירות זו. ואולם, סבורני כי המשפט הנ"ל שנאמר ע"י המערער בישיבת ההקראה ביום 7/11/04 יכול להתפרש גם אחרת. היינו, כי הנאשם אמר שנסע "בִמְהִירות (כשהאות ב' מנוקדת בחיריק. ע.ג.) המותרת במקום, שהיא 50 קמ"ש". כרוצה לומר, "נסעתי בִמְהִירות של 50 קמ"ש שהיא מהירות המותרת במקום, ולאו דווקא המהירות המקסימלית המותרת במקום". ד. בסופו של דבר המשפט הנ"ל שנרשם מפי הנאשם בתשובה לאישום יכוללהתפרש גם כך וגם כך. יש לזכור כי ישיבת ההוכחות התקיימה בפני בית המשפט הנכבד כחודש לאחר ישיבת ההקראה. מדובר בבית משפט הדן בתיקי תעבורה רבים ואין לצפות ממנו כי יזכור תשובה של נאשם אחד מני רבים מאוד אם נאמרה כאשר כאשר האות ב' הינה בחיריק או בפתח. בנסיבות אלה, ובמיוחד כאשר בית המשפט הנכבד לא הבהיר בהכרעת דינו על שום מה בחר דווקא בפירוש הספציפי שבו בחר, זה התואם את האינטרס של התביעה, ולא בפירוש האחר, התואם את האינטרס של הנאשם; בנסיבות אלה סבורני כי המערער זכאי לכך שערעורו יתקבל והוא יזוכה בדין משום שהתביעה לא הוכיחה את הנתונים העובדתיים בדבר הצבתם של התמרורים בכניסה לדרך העירונית וביציאה ממנה כדי להוכיח כי הדרך שבה מדובר הינה "דרך עירונית". ה. כאן אני רואה לציין כי הטעם לזיכוי שעומד לצאת מתחת ידי אינו בשל ליקוי טכני שנפל בהליך שהתקיים בבית המשפט קמא. היותה של דרך "דרך עירונית" אם לאו הינה עניין שבעובדה הצריך ראיה. כאשר התביעה אינה מרימה את הנטל המוטל עליה, הרי שהתוצאה המתבקשת מכך צריכה להיות זיכוי, וכך צריך היה בית המשפט קמא לפסוק. משלא עשתה כן הערכאה הראשונה תעשה זאת ערכאת הערעור. 8. אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני מקבל את הערעור ומורה על זיכויו של המערער מן האשמה שיוחסה לו בכתב האישום שנדון בבית המשפט קמא.הגדרות משפטיות