דריסת קשישה

בסמוך לצומת עם רח' ריינס. חצתה המנוחה, שהיתה כבת 70 את הכביש משמאל לימין ובאלכסון מהפינה השמאלית של רח' ריינס, משהספיקה המנוחה לחצות כ- 11 מ' בכביש, פגע בה המערער עם חזית שמאל של רכבו והעיפה על הכביש. כתוצאה מהתאונה נגרם מותה של המנוחה. להלן פסק דין בנושא דריסת קשישה: פסק דין השופט א. שיף: בפנינו ערעור על פסק הדין שניתן בביהמ"ש השלום לתעבורה בחיפה ב-תד 30224/01 (כב' הש' ו. טויסטר), אשר הרשיע את המערער בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 וסעיפים 40+64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א- 1961 (להלן: "פקודת התעבורה") וכן בעבירה של נהיגת רכב ללא רישיון רכב בר תוקף, לפי סעיף 2+62 לפקודת התעבורה. 1. כתב האישום נגד המערער הוגש כתב אישום בו נטען כי ביום 17/12/00 בשעה 17:50, הוא נהג ברכב בנתיב הימני בשדרות ורבורג בקרית חיים מצפון לדרום, בסמוך לצומת עם רח' ריינס. באותה עת חצתה את הכביש משמאל לימין ובאלכסון מהפינה השמאלית של רח' ריינס, המנוחה, שהיתה כבת 70. עוד נטען, כי משהספיקה המנוחה לחצות כ- 11 מ' בכביש, פגע בה המערער עם חזית שמאל של רכבו והעיפה על הכביש. כתוצאה מהתאונה נגרם מותה של המנוחה. עובר לתאונה, לא הבחין המערער במנוחה ונהג במהירות קבועה של 50 קמ"ש. בנוסף, המערער נהג ללא רישיון רכב בר תוקף. 2. פסק הדין של ביהמ"ש קמא לאחר שמיעת העדים קבע ביהמ"ש קמא, כי השאלות שבמחלוקת הנן- (א) המרחק אותו עברה המנוחה מאז ירידתה מהמדרכה לכביש ועד לפגיעה. (ב) פרק הזמן בו שהתה המנוחה בכביש עד הפגיעה. (ג) שדה הראיה של המערער לעבר מקום חציית המנוחה. (ד) האם ניתן היה למנוע את התאונה. ביהמ"ש קמא סקר את העדויות שהובאו בפניו, ביניהן: (א) עדותו של עד הראיה מר מנדל ליטמן, אשר העיד כי הוא נסע בנתיב השמאלי מבין שני נתיבים, ורכב המערער היה לפניו, ככל הנראה בנתיב הימני. הוא ראה שלפני רכב המערער, חצתה אשה את הכביש באלכסון מצד שמאל לימין, שלא במעבר חצייה. האשה לא הביטה ימינה או שמאלה והוא אמר לאשתו "אני חושב שעוד מעט המיצובישי יפגע בה" וזה מה שאכן ארע. הוא נסע כ- 25-30 מ' אחרי רכב המערער. הוא העריך שראה לראשונה את המנוחה כשהיה במרחק 32-35 מ' ממנה. הוא אישר כי אם בחקירתו במשטרה אמר כי הבחין במנוחה לראשונה ממרחק של 25 מ' וכי המרחק בינו ובין רכב המערער היה 10 מ' - הרי שדבריו בחקירתו במשטרה מדויקים יותר. לגבי התנועה בכביש העיד, כי בכביש לא היו כלי רכב רבים, לא היה רכב שנסע לפניו וכי הוא בטוח כי בינו לבין המנוחה לא היה כל רכב. ככל שהוא זוכר, הוא הצביע על מקום הפגיעה, כשהיה לבדו עם הבוחן. (ב) עדותו של הבוחן רס"מ יואב קיץ, אשר גבה את הודעת המערער (ת/5) וערך את הסקיצה (ת/1), דו"ח הבוחן (ת/2), התרשים (ת/3) וכן צילם את התמונות (ת/4). באשר לנקודת הפגיעה (בין רכב המערער למנוחה)- העיד הבוחן כי קבע את מקום הפגיעה המשוער, לפי המקום עליו הצביעו, כל אחד בנפרד, המערער ועד הראיה. עוד העיד הבוחן, כי מאחר ומקום הפגיעה הוא משוער, אזי גם כיוון חציית המנוחה הנו משוער. בנוסף, אישר העד כי כיוון שמקום הפגיעה הנו משוער, יכולה להיות גם סטייה של מספר מטרים במקום הפגיעה, אך את חישוביו עשה בהתחשב בנתונים שהנם לטובת המערער. באשר למהירות נסיעת המערער - העיד הבוחן, כי מאחר והרכב הוזז ממקום התאונה לאחר הפגיעה וכיוון שאין סימני בלימה, הרי שאין אפשרות לקבוע את מהירות הרכב ולפיכך את השחזור עשה בהתחשב במהירות של 50 קמ"ש, שזו המהירות בה נסע המערער לטענתו, וזו גם המהירות המירבית המותרת במקום. באשר לשדה הראיה - לאחר ביצוע ניסוי במקום, קבע הבוחן את שדה הראיה למרחק של לפחות 100 מטרים. עוד העיד הבוחן, כי הסתרת שדה הראיה לכיוון חציית המנוחה, יכלה להיגרם ע"י רכב שנסע בנתיב השמאלי לפני רכבו של המערער, אך במקרה כזה רכב זה היה פוגע במנוחה ואף המערער לא טען זאת. באשר לזמן התגובה של המערער העיד הבוחן, כי זמן התגובה היה 1.15 שניות ולדעתו אין להוסיף את גורם ההפתעה, מאחר ומדובר במקום מואר, לפני צומת ומעבר חציה. את מהירות חציית המנוחה קבע הבוחן ל- 1.2 מ' לשנייה. ביהמ"ש קמא קבע כממצא עובדתי את מיקום הפגיעה של רכבו של המערער במנוחה. מיקום זה נקבע על פי הצבעת המערער ועד הראיה. האחרון אף אישר, כאמור, כי למיטב זכרונו, הוא והמערער הצביעו, כל אחד בנפרד, על מקום הפגיעה. כיוון הליכת המנוחה נקבע על סמך עדותו של עד הראייה, שכן המערער כלל לא הבחין במנוחה לפני שפגע בה. משנקבע מיקום הפגיעה וכיוון חציית הכביש ע"י המנוחה, ניתן היה לחשב את הזמן שחלף מאז החלה המנוחה לחצות את הכביש ועד שנפגעה. ביהמ"ש אימץ את חישובי הבוחן המשטרתי שקבע כי שדה הראיה במקום הנו 100 מ' ואילו מרחק הבלימה שהיה נחוץ כדי שהמערער יוכל לבלום רכבו הוא 31 מ'. המסקנה אליה הגיע, איפוא, ביהמ"ש קמא, היא שבנסיבות המקרה התאונה היתה נמנעת אילו הבחין המערער במנוחה והגיב במועד. לפיכך, הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בהכרעת דינו דחה ביהמ"ש קמא, על סמך עדות עד הראיה, את טענת המערער לפיה שדה ראייתו היה חסום ע"י כלי רכב שנסעו משמאלו. ביהמ"ש קמא יצא מנקודת הנחה, כי המערער נהג במהירות של 50 קמ"ש. כן קבע, כי הולכת הרגל המנוחה הלכה במהירות רגילה. בקביעותיו דלעיל, דחה ביהמ"ש קמא את עדותו של המומחה מטעם ההגנה, המהנדס עוזי רז. עד זה הסביר כי על פי חישוביו, לאחר האימפקט בין רכבו של המערער לבין המנוחה, הועפה האחרונה כ- 16 מ' קדימה. לפיכך, מקום האימפקט הוא כ- 16 מ' לפני כתם הדם של המנוחה שנמצא על הכביש. בדחותו את מסקנת המהנדס רז קבע ביהמ"ש קמא, כי היא מסתמכת על הנחה שלא בוססה, לפיה בטרם הועפה קדימה, נפגעה המנוחה מהפינה הקדמית שמאלית של רכב המערער, הועפה על מכסה המנוע, פגעה בשמשת הרכב ומשם נזרקה קדימה. כפועל יוצא של המסקנות העובדתיות דלעיל, נדחתה טענת המומחה מטעם ההגנה כי התאונה היתה בלתי נמנעת והמערער הורשע, כאמור, במיוחס לו בכתב האישום. באשר לגזר הדין ציין ביהמ"ש קמא, כי לא תהיה זו הגזמה לומר כי כבישינו הפכו לשדה קטל ומדובר בנגע המחייב מלחמת חורמה לבלימתו. לאחר ששקל את השיקולים לקולא ולחומרה, השית ביהמ"ש קמא על המערער מאסר בפועל ל- 6 חודשים ומאסר מותנה ל- 12 חודשים. כן הורה ביהמ"ש קמא כי המערער ירצה את המאסר בדרך של עבודות שירות. כן השית ביהמ"ש קמא על המערער קנס בסך 5,000 ₪ ופסל אותו מלקבל או מלהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 7 שנים, בניכוי 90 ימי הפסילה המנהלית. 3. הטענות בערעור (א) באשר לנקודת האימפקט- לטענת המערער, בחקירתו הנגדית של הבוחן הובהר, כי המקום שסומן ע"ג הסקיצה (ת/1) כנקודת הפגיעה, אינו מדויק ואינו מבוסס. הבוחן העיד כי מדובר במיקום משוער לפי הצבעת המערער ועד הראיה. הבוחן העיד כי אינו יכול לתת גבולות של האזור המשוער של הפגיעה. הבוחן לא תאר כיצד בוצעה ההצבעה והעיד רק כי דרך פעולתו הרגילה היא כזו שההצבעה נערכת לכל עד לחוד. בנוסף, הבוחן לא שלל כי אפשר ומקום הפגיעה הוא במיקום שונה. לטענת ב"כ המערער, מהסקיצה עולה כי ההצבעה נעשתה ע"י המערער ועד הראיה במקביל, שכן לא הגיוני ששניהם יצביעו בנפרד על אותה הנקודה. לפיכך נטען, כי שגה ביהמ"ש קמא עת התבסס על המיקום המשוער של הפגיעה שנקבע ע"י הבוחן ועל פיו הסיק את מספר המטרים אותם עברה המנוחה עד הפגיעה. עוד נטען בהקשר זה, כי לעומת הבוחן, הרי שחישוביו של המומחה מטעם ההגנה התבססו על טבלאות המצויות בחוברת של המשטרה והמשמשות בוחני תנועה. כן נטען, כי הנתון הוודאי היחידי בתיק זה הוא כתם הדם, שכן כאמור, מיקום הפגיעה אינו עולה מהראיות שבתיק. לפיכך, היה מקום לברר את מקום הפגיעה באמצעות נתונים אחרים. עדותו של המומחה מטעם ההגנה לא נסתרה לעניין היות המנוחה על מכסה המנוע וחישוב מרחק הזריקה בהתאם לטבלאות הנ"ל. (ב) עוד נטען, כי שגה ביהמ"ש קמא עת קבע כי אין כל ראיה המצביעה על כך שהמנוחה נשכבה על מכסה המנוע. השמשה המנופצת, יחד עם הפגיעה במנוחה תוך כדי חציית הכביש, מהוות ראיות המעידות על כך וכך גם עדותו של המומחה מטעם ההגנה, שלא נסתרה. (ג) עוד נטען, כי ביהמ"ש קמא לא התייחס לאלמנט ההפתעה של חציה שלא במעבר חציה ומספר מטרים לאחר מעבר מסומן. (ד) לחילופין נטען, כי שגה ביהמ"ש קמא בכך שהחמיר בדינו של המערער יתר על המידה ובכך שלא התייחס לרשלנותה התורמת של המנוחה ולא שקל את נסיבותיו האישיות של המערער. 4. דיון אין מחלוקת בעניין מהירות נסיעתו של המערער (50 קמ"ש). בנוסף, כעולה מעדותו של מר ליטמן ומעדותו של הבוחן, לא נראה כי שדה הראיה של המערער הופרע ע"י כלי רכב שנסעו משמאלו, או ע"י גורם אחר. כקביעת ביהמ"ש קמא, אף אנו סבורים, כי דבריו של המערער במשטרה, לפיהם הסתכל לצד ימין של הכביש שכן חשש כי משם יגיע הולך רגל, אינם יכולים לשנות מהעובדה שהיה עליו להבחין גם במתרחש לפניו. לפיכך, השאלה שבמחלוקת הנה מיקום נקודת הפגיעה, שכן ממנה ניתן לגזור את משך הזמן שעבר מהרגע שהמנוחה החלה לחצות את הכביש ועד לרגע הפגיעה ובהמשך לכך לבחון, האם בהתחשב במהירות נסיעתו של המערער ובקיומו של שדה ראיה פתוח, יכל המערער להספיק לבלום במשך זמן זה וע"י כך למנוע את התאונה. כאמור, קבע ביהמ"ש קמא כממצא עובדתי את נקודת הפגיעה, בהתאם לקביעת הבוחן המשטרתי, לאחר שהאמין כי זה ביסס מיקומה של נקודת הפגיעה, על בסיס הצבעותיהם הנפרדות של המערער ועד הראיה, וכן כי הניח נתונים שהנם לטובת המערער. יצוין, כי עד הראיה בחקירתו הנגדית העיד כי המקום עליו הצביע כמקום הפגיעה, הנו המיקום המדויק שכן "זה היה בתוך העיניים שלי" (עמ' 20 ש' 18 לפרוטוקול). כידוע, התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית תעשה אך במקרים חריגים, נוכח יתרונה של הערכאה הדיונית אשר יכולה להתרשם באופן בלתי אמצעי מהעדויות הנשמעות בפניה. התזה המוצעת ע"י המומחה מטעם ההגנה, מבוססת על השערות בנוגע לאופן הפגיעה וכיוון היזרקותה של המנוחה. גם אם היינו מניחים כי הפגיעה אכן התרחשה כנטען ע"י המומחה, עדיין טווח היזרקות המנוחה, על פי האמור ב-נ/1 עליו הסתמך המומחה, נע בין 12 מ' ל- 20 מ'. המדובר בטווח רחב ואין כל סיבה לקבוע, כפי שקבע המהנדס רז, כי המנוחה נזרקה דווקא למרחק הממוצע של 16 מ'. בנוסף, ב-נ/1 מצוין, כי אם נקודת הפגיעה אינה ידועה במדויק, אזי ניתן להיעזר בנתונים הנ"ל (טווחי ההזרקות) לצורך הערכתה (ראה פסקה שלישית לפני סוף עמ' 131), קרי, אין בנתונים שב-נ/1 משום קביעת ממצא מדויק. (יצוין גם, כי הטבלה המפורטת ב-נ/1 בעמ' 131 בנוגע לטווחי הזריקה אינה ברורה, שכן לפי כיוון הקווים המציינים את טווח ההיזרקות, נראה כי מדובר במקרים של פגיעה בצד ימין של הרכב, בעוד שבענייננו מדובר בפגיעה בצד השמאלי). בנוסף, המומחה מטעם ההגנה יצא מנקודת הנחה כי המערער נסע במהירות של 50 קמ"ש. מגירסת המערער בחקירתו במשטרה עולה האפשרות כי נסע במהירות של כ-40 קמ"ש, מה שהיה עלול לשנות את חישוביו של המהנדס רז. יתר על כן, סימני הפגיעה על רכבו של הנאשם מעידים לכאורה על מעוף המנוחה כתוצאה מפגיעה בכנף הרכב הפוגע. במקרה כזה, המעוף יהא, ככל הנראה, למרחק קצר יותר, אפילו אליבא דהספרות המקצועית שהוגשה ע"י מר רז. מסקנה זו מחזקת את קביעת הבוחן בדבר מקום הפגיעה. נראה, כי אכן הבוחן המשטרתי התחשב בנתונים שהנם לטובת המערער, הן מבחינת מהירות הנסיעה (שכן במהירות נמוכה יותר יכולת מניעת התאונה- גדלה) והן כדבריו, מבחינת מיקום נקודת הפגיעה. בנוסף, העיד הבוחן בחקירתו הנגדית, כי גם אם מפחיתים את זמן החצייה של הולכת הרגל לחצי מהזמן שנקבע על ידו, דהיינו מניחים הנחה משמעותית לטובת המערער, לפיה המערער עבר מרחק של כ- 60 מ' בלבד מאז שהחלה המנוחה לחצות את הכביש ועד הפגיעה, הרי שעדיין יכל המערער לבלום ולמנוע את התאונה, בהתחשב בכך שהוא זקוק למרחק עצירה של 31 מ'. כן העיד הבוחן כי הפחתת זמן החצייה לחצי, משמעותה שאין משמעות להזזת מקום הפגיעה "מטר או שניים או אפילו יותר לכאן או לכאן" (עמ' 14, ש' 8-7 לפרוטוקול). ודוק, אליבא דהבוחן, בעת שהמנוחה החלה לחצות את הכביש היה המערער במרחק של כ-127 מ' ממנה וממרחק של כ- 100 מ', היה לו שדה ראייה חופשי. ברור, איפוא, כי בהנחה שמקום האימפקט הוא בסביבת המקום עליו הצביעו עד הראייה והנאשם, אזי התאונה היתה נמנעת אילו נקט המערער באמצעים הנדרשים למניעתה. מתאור עדותו של עד הראייה בדבר הדברים שהספיק לראות ולומר, מהרגע שהבחין לראשונה במנוחה חוצה את הכביש עד שנפגעה, עולה גם כן כי חלפו שניות ארוכות מהרגע שהבחין בה עד לתאונה. עדותו מחזקת איפוא את הקביעות העובדתיות של ביהמ"ש קמא. מכל האמור לעיל עולה, כי אין בתזה המוצעת ע"י המומחה מטעם ההגנה כדי לפגוע בממצא העובדתי המבוסס שנקבע ע"י ביהמ"ש קמא, בהסתמך על חוות דעתו ועדותו של הבוחן המשטרתי. נראה איפוא, כי הצעדים הנדרשים למניעת התאונה לא ננקטו, שכן המערער ברשלנותו לא הבחין במנוחה בטרם פגע בה. אילו הבחין בה במועד, היה בידו סיפק למנוע התאונה. לפיכך, לדעתי, דין הערעור לענין הכרעת הדין להדחות. אשר לערעור על גזר הדין, העונש שנגזר על המערער הנו מתון והוא משקלל את כל הנימוקים לקולא שנמנו ע"י המערער. סוף דבר, הייתי דוחה את הערעור הן לעניין הכרעת הדין והן לעניין גזר הדין. א. שיף - שופט ס. הנשיא ש. ברלינר - [אב"ד]: אני מסכים. ש. ברלינר - ס. נשיא [אב"ד] השופט י. גריל: אני מסכים. י. גריל - שופט הוחלט כאמור, בפסק דינו של כב' השופט א. שיף. דריסהמשפט תעבורהתאונת דרכים