דריסת הולך רגל במעבר חציה


האירוע נשוא כתב האישום אירע ביום 4/10/2004 בשעה 16:00 בשד' המגינים בחיפה. בכתב האישום נטען כי המערער פגע במכוניתו בהולכת הרגל עת חצתה את מעבר החצייה כשהיא מחזיקה את בתה בידיה. הפגיעה נגרמה בגלל חוסר תשומת לב מספקת לדרך מצד המערער. כתוצאה מהתאונה נחבלו הולכת הרגל ובתה.

להלן פסק דין בנושא דריסת הולך רגל במעבר חציה:

פסק דין

בפני ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתעבורה בחיפה (כב' השופטת רחל חוזה - סגן נשיא) (להלן, "בימ"ש קמא") ושניתן ביום 03.07.07 במסגרת תיק ת"ד 2093/04. הערעור מופנה כנגד ההרשעה וכנגד חומרת העונש.

א. פסק הדין של בימ"ש קמא

1. עובדות כתב האישום וסעיפי האישום

האירוע נשוא כתב האישום אירע ביום 4/10/2004 בשעה 16:00 בשד' המגינים בחיפה. בכתב האישום נטען כי המערער פגע במכוניתו בהולכת הרגל עת חצתה את מעבר החצייה כשהיא מחזיקה את בתה בידיה. הפגיעה נגרמה בגלל חוסר תשומת לב מספקת לדרך מצד המערער. כתוצאה מהתאונה נחבלו הולכת הרגל ובתה.

לאחר שמיעת הראיות בתיק הרשיע בימ"ש קמא את המערער בעבירות הבאות: אי מתן אפשרות להולך רגל לסיים את החצייה בבטחה, עבירה על תקנה 67(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961. (להלן, "התקנות"), נהיגה ברשלנות, עבירה על סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א- 1961, (להלן, "הפקודה") והתנהגות בדרך הגורמת נזק לרכוש וחבלה לאדם, עבירה על תקנה 21(ב)(2) לתקנות.


2. נימוקי פסק הדין של בימ"ש קמא

המערער טען בבימ"ש קמא כי עובר להגעתו למעבר החצייה, הבחין בקבוצה של אנשים על המדרכה, ולכן עצר לפני מעבר החצייה כ 20 ס"מ, כדי לאפשר להם לחצות את הכביש. האנשים התחילו לעבור, וחלק מהם עבר, אלא שהולכת הרגל בגלל חוסר תשומת לבה נתקלה ברכב ונפלה, בהמשך הוא החנה את הרכב וירד לעזור לה, ואף הציע לה ולבעלה להסיע אותם לבית החולים וכך היה.

בבימ"ש קמא לא היתה מחלוקת, שהמערער עצר לפני מעבר החצייה וכי חלק מהאנשים כן עברו את מעבר החצייה, השאלה הנה האם המערער החל לנסוע מבלי לשים לב להולכת הרגל שעוברת במעבר ואז פגע בה או שמא כטענת המערער, הולכת הרגל לא הבחינה ברכב, נתקלה בו ונפלה על הכביש. בימ"ש קמא הגיע למסקנה כי המערער החל בנסיעה ולא המתין עד שהולכת הרגל תסיים את החצייה בבטחה, ובכך גרם לפגיעה בה ובבתה.

בימ"ש קמא ביסס את מסקנתו על הנדבכים הבאים: ראשית, עדות בוחן התנועה שערך את דו"ח הבוחן (ת/3), וערך ביקור במקום. הבוחן ציין שבעת הביקור במקום שנערך ביחד עם המערער, האחרון הצביע והראה שמקום נפילת הולכת הרגל הנו בתחום מעבר החצייה. שנית, עדותו של מר שרעבי אלי- נתן, בעלה של הולכת הרגל ועדותו של מר תומר שאדי שהיו עם הקבוצה שעברה את מעבר החצייה והשלימה אותו בבטחה. אמנם עדים אלו לא ראו את "המפגש" בין המכונית להולכת הרגל, כי הלכו לפני הולכת הרגל, יחד עם זאת, הם הצביעו על מקום עצירתו של המערער לפני התאונה ומיקום מכונית המערער אחרי התאונה, הפגיעה של הולכת הרגל והתנהגות המערער לאחר התאונה. שלישית, עדותה של הולכת הרגל, לפיה המערער החל לנסוע בעודה חוצה את מעבר החצייה ופגע בה.
3. גזר הדין של בימ"ש קמא

בימ"ש קמא הטיל על המערער את העונשים הבאים:
א.     קנס על סך 3,500 ₪, שישולם בשני תשלומים.
ב.     פסילת המערער מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 3 חודשים.
ג.     פסילה על תנאי למשך 4 חודשים.

ב. נימוקי הערעור וטענות הצדדים

1.טענות המערער

המערער העלה מספר טענות בהודעת הערעור שרובן ככולן מופנות כנגד ממצאי מהימנות ועובדה ואלו עיקרן: ראשית, להולכת הרגל יש אינטרס כלכלי בתוצאת התיק שכן היא מעוניינת לקבל כספים מחברת הביטוח. שנית, קיימות סתירות וחוסר סבירות בעדויות עדי התביעה, כך למשל לטענת המערער חלק מהעדויות מתארות מצב שאינו אפשרי מבחינה מדעית, התלונות של הולכת הרגל בעניין פגיעתה הגופנית לא היו עקביות. רביעית, בימ"ש קמא הגיע למסקנות שמנוגדות לעדויות הצדדים. חמישית, אין בראיות שהוצגו בבימ"ש קמא, די בכדי להרשיע בפלילים.

2.טענות המשיבה

ב"כ המשיבה ביקשה לדחות את הערעור וזאת בהתבסס על הנימוקים הבאים: ראשית, הודעות עדי התביעה במשטרה לא הוגשו, מכאן שיש להתעלם מההשוואות שעושה ב"כ המערער בכתב הערעור בין עדותם בבימ"ש קמא לבין הודעות אלה. שנית, המערער מעלה טענות שהעדים לא נחקרו לגביהם בבימ"ש קמא, כך למשל לעניין השאלה, האם הרכב עבר את מעבר החצייה. שלישית, בימ"ש קמא נתן אימון בעדי התביעה והלכה היא שערכאת הערעור מתערבת בממצאי מהימנות רק במקרים חריגים ונדירים והמקרה דנן לא נמנה על מקרים אלו. רביעית, גרסת הנאשם אינה הגיונית ומלאה סתירות.

ג. דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בפסק דינו של בימ"ש קמא ובחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעור על הכרעת הדין להידחות וזאת מהנימוקים הבאים:

המחלוקת העיקרית בתיק שלפנינו הנה עובדתית ומצטמצמת לשאלה, האם הולכת הרגל פגעה ברכב כשהוא עומד, או שמא הרכב התחיל לנסוע ופגע בה והפילה ארצה עם בתה?

בימ"ש שמע את גרסתה של הולכת הרגל שהנה עדת הראיה היחידה לרגע בו נוצר המגע מחד, ואת גרסתו של המערער וקבע שהוא מאמין לגרסתה של הולכת הרגל. גרסתה של הולכת הרגל אף נתמכה בעדותם של שני עדים נוספים, שהעידו בהגינותם שלא ראו את רגע הפגיעה, אלא שעדותם מחזקת את עדותה לכל אשר התרחש לאחר מכן.

היות והמחלוקת הנה עובדתית ומתבססת על מהימנות העדים, הרי שהלכה ידועה ומושרשת היא שאין "... ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, ובייחוד כך מקום בו ממצאים עובדתיים אלה נקבעו על יסוד הערכת מהימנותם של העדים שהעידו בפני בית המשפט (ע"פ 7376/02 כהן נ' מדינת ישראל, פד"י נז(4) 558, 565 (2003); ע"פ 5329/98 דג'אני נ' מדינת ישראל, פד"י נז(2) 273, 284 (2003)). כלל זה מבוסס על מספר טעמים, ובראשם יתרונה של הערכאה הדיונית להתרשם מהעדים המופיעים בפניה בדרך ישירה ובלתי-אמצעית (ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פד"י נח(6) 625, 634-632 (2004))." ע"פ 425/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (2007). (להלן, "פרשת פלוני")

המקרים שהפסיקה הכירה בהם כמצדיקים התערבות ערכאת הערעור, נמנו בפרשת פלוני, וכך באו הדברים לידי ביטוי:

"רק במקרים חריגים תסטה ערכאת ערעור מכלל זה של אי-התערבות, וזאת כאשר טעותה של הערכאה הדיונית היא מהותית ובולטת עד כדי איון העדיפות המוקנית לערכאה הראשונה. מקרה חריג שכזה עשוי להתרחש מקום שהגרסה שאומצה מופרכת על פניה ואינה מתקבלת על הדעת, מקום שממצאיה של הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהיגיון ולא על הערכת מהימנות, או כאשר קביעותיה של הערכאה הדיונית אינן מושתתות על תשתית ראייתית שהוצגה במשפט (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פד"י נד(4) 632, 646-645 (2000); ע"פ 4176/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פד"י נח(3) 636, 641 (2003))."" (ההדגשות הוספו, כ.ס)

ראו גם, ע"פ 6973/06 הייב נ' מדינת ישראל, (2007)

עיינתי שוב בטענות המערער ולא שוכנעתי שנסיבות המקרה דנן עונים על אחד המקרים שתוארו לעיל ואשר מצדיקים את התערבות ערכאת הערעור. יתרה מזו, המערער העלה טענות שלא בא זכרן בבימ"ש קמא: כך למשל לעניין הסתירות בין הודעות עדי התביעה במשטרה לבין עדותם בבימ"ש קמא. ההודעות של עדי התביעה במשטרה לא הוגשו לבימ"ש קמא, מכאן שהמערער היה מנוע מלאזכר אותם בהודעת הערעור. מה גם, בהעדרן של ההודעות לא ניתן לבחון את הטענה לקיומן של סתירות. פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, מונה את המקרים שבהם ניתן להגיש הודעות אלו, ובמקרה דנן לא מתקיים אף לא אחד מהסעיפים.

זאת ועוד, ב"כ המערער ניסה בעזרת נוסחאות מתמטיות להראות שגרסאות הולכת הרגל וחלק מעדי התביעה אינן יכולות להתקיים. דין טענות אלו להידחות, שכן הן נטענו בישיבת הסיכומים בבימ"ש קמא באופן כללי וביהמ"ש דחה אותן.

עוד טען המערער, שעדויותהם של הולכת הרגל ובעלה מושפעות מהעובדה שבכוונתם להגיש תביעת נזיקין. דין טענה זו להידחות. בעקבות הפגיעה שאירעה להולכת הרגל, היא היתה רשאית להגיש תביעה מכוח החוק והדבר כשלעצמו אין בו כל פסול, ואינו מלמד על רצון להעליל ולפגוע במערער.

לאור כל האמור לעיל, דין הערעור על הכרעת הדין להידחות.

באשר לערעור על העונש, הרי שלאור נסיבות העניין והתנהגות המערער אחרי האירוע, אני מוצא לנכון להפחית את גובה הקנס מ 3,500 ₪ ל 2,000 ₪. כזכור אין מחלוקת שהמערער עצר בהתחלה לפני מעבר החצייה, כמו כן, המערער הסיע את הולכת הרגל ובעלה לבית החולים, המתין שם 4 שעות ואף הסיע אותם לאחר מכן לתחנת הרכבת, התנהגות זו מעידה על אדם נורמטיבי ומהווה התנהגות ראויה שיש לתת לה ביטוי במרכיבי הענישה, וזאת כמובן מבלי להתעלם מחומרת העבירה.

ד. סוף דבר

הערעור על הכרעת הדין נדחה. הערעור על חומרת העונש מתקבל במובן זה שהקנס יעמוד על סך של 2,000₪. הקנס ישולם בשני תשלומים, כאשר התשלום הראשון ישולם תוך 30 יום, מיום מתן גזר הדין והתשלום השני תוך 60 יום. יתר מרכיבי גזר הדין ישארו על כנם.

לאור התוצאה אליה הגעתי, ההחלטה על עיכוב ביצוע פסק הדין מתבטלת בזה.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון