דחיית דיון בגין מילואים

ביום 21.3.05 מינה בית המשפט סנגור למערער, לצורך ייצוגו בתיק דנן, כאשר מועד ההוכחות בתיק נקבע ליום 2.5.05. הסנגור הגיש, ביום 1.5.05, בקשה לדחיית מועד ההוכחות בגין מילואים. בית המשפט דחה את בקשת הסנגור וקיים הליך הוכחות בהיעדרו. להלן פסק דין בנושא דחיית דיון בגין מילואים: פסק דין פתח דבר 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א' טננבוים), מיום 22.3.06, בתיק ת' 18291/04 - במסגרתו הורשע המערער, לאחר קיום הוכחות ובהעדר סנגורו, בביצוע עבירה של נהיגה בזמן פסילה, בניגוד לסעיף 10(א) לפקודת התעבורה, תשכ"א - 1961. בית משפט קמא השית על המערער העונשים הבאים: הפעלת עונש מאסר על תנאי של 18 חודשים, אשר הושת עליו בתיק ת"ד 3184/03; 6 חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצו בחופף למאסר על תנאי שהופעל, וכן 18 חודשי מאסר על תנאי, החל מיום 19.3.06. השתלשלות העניינים העובדתית 2. ביום 21.3.05 מינה בית המשפט סנגור למערער, לצורך ייצוגו בתיק דנן, כאשר מועד ההוכחות בתיק נקבע ליום 2.5.05. הסנגור הגיש, ביום 1.5.05, בקשה לדחיית מועד ההוכחות בגין מילואים. בית המשפט דחה את בקשת הסנגור וקיים הליך הוכחות בהיעדרו. בית משפט קמא נימק דחיית הבקשה, בין היתר, בכך שמילואים "אינם נקבעים מהיום למחר". בית משפט קמא קיים כאמור את הדיון, בהיעדרו של הסנגור. בישיבת ההוכחות המדוברת, שמע בית משפט קמא עד, אשר זומן לדיון, ושמע סיכומים. כאשר ביקש בית המשפט לקרוא את הכרעת הדין, נעלם המערער מבית המשפט. חרף זאת, ניתנה הכרעת הדין, בהיעדר המערער, כמובן. במעמד המתואר, נתן בית משפט קמא צו מעצר כללי ללא שחרור נגד המערער, וכן צו עיכוב יציאה מן הארץ. לאחר שנעצר המערער והובא בפני בית המשפט, נשמעו טיעונים לעונש, ודינו נגזר - גם זאת בהיעדר סנגורו. טענות הצדדים 3. ב"כ המערער העלה מספר טענות - הן באשר לדחיית בקשתו לדחיית מועד ההוכחות, והן לעצם ניהול ההליכים בבית משפט קמא. לדידו, זכותו של המערער לייצוג הולם וזכותו לקיום הליך הוגן נפגעו. ב"כ המערער הסביר, כי הוא משמש שופט צבאי במילואים, ולעיתים נקרא בהתראה קצרה ביותר, מהיום למחר, ואף מעכשיו לעכשיו. הוא לא זכר מתי קיבל את צו המילואים, אך היה בטוח בכך, שלא יכול היה להגיש את בקשת הדחייה עובר למועד - בו הוגשה. עוד ציין ב"כ המערער, שבגין חג הפסח היה לו קשה מאוד לקבל את הסכמת ב"כ התביעה לדחייה, אך לבסוף הסכימו הצדדים, כי הדבר יותר לשיקול דעת בית המשפט. ב"כ המערער ציין פגמים, אשר נפלו במהלך הדיון בתיק, כדלקמן: לא היה מקום לבצע הקראה בבית משפט קמא בהיעדר סנגור והיה צורך במינוי סנגור למערער; המדובר בהליך פלילי - בגדרו לא ניתן לתת הכרעת דין בהיעדר הנאשם, שכן הנאשם לא הוזהר קודם לכן, כי באם לא יתייצב, תינתן הכרעת הדין בהעדרו; ב"כ המערער תהה עוד, מדוע לא הוזמן למועד מתן גזר הדין, כאשר בית המשפט יודע היטב, כי המערער מיוצג על ידו; ב"כ המערער ציין גם, כי המערער אינו דובר עברית רהוטה וייתכן מאוד, שדבריו לא הובנו כראוי (יצוין, כי טענתו זו לא נרשמה, עקב טעות, בפרוטוקול בית המשפט, ואני מתקן את הפרוטוקול בהתאם). לבסוף טען ב"כ המערער, כי מן המערער נמנעה האפשרות לטעון להארכת עונש המאסר על תנאי (טענה, אשר אף היא לא צוינה בטעות, בפרוטוקול, ואני מתקן את הפרוטוקול בהתאם). באם יתקבל הערעור, ביקש ב"כ המערער להחזיר הדיון למותב אחר. 4. ב"כ המשיבה התנגד לערעור וביקש לדחותו. משהודע לב"כ המערער אודות מועד הדיון הקבוע, והלה לא התייצב - הרי אין כל מקום לתלונתו. במקרה דנן לא הייתה חובת ייצוג. נוסף לכך, המערער הודה בפני בית המשפט בביצוע העבירה, כבר במועד ההקראה. ככל שנוגע הדבר לגזר הדין, הרי המדובר ברף מינימאלי של ענישה, הגם שהמשיבה ביקשה הרבה יותר, בבית המשפט קמא. אין כל מקום או טעם להשיב התיק, לדיון מחודש, בבית משפט קמא, היות שאין סיבה טובה לכך וכן בהתחשב בעומס הרב. מכל מקום, אין גם בדיון מחדש כדי לשנות התוצאה. באם יקבל בית המשפט את הערעור, ויורה על השבת התיק לבית המשפט דלמטה, לדיון מחודש, אזי מתבקש בית המשפט לעצור את המערער עד תום ההליכים, משום שהמדובר הוא באדם, שלא היסס לברוח מבית המשפט ונחשב לנהג מסוכן. דיון 5. לאור ששמעתי טענות הצדדים, כפי שהוצגו לעיל, נחה דעתי, כי לא היה מקום, שלא להיעתר לבקשת הדחייה של ב"כ המערער. דברי ב"כ המערער, בעניין צו המילואים, מקובלים עלי ואיני מטיל ספק ביושרו ובטענתו, כי נאלץ להגיש את בקשת הדחייה באיחור. אני מודע היטב להלכה, כי בהעדר החלטה הנעתרת לבקשת הדחייה, על המערער ובא כוחו להתייצב לדיון. ברם, בנסיבות דנן, היה בפיו של הסנגור טעם איתן, המצדיק בקשתו לדחיית מועד. ישנם מצבים - בהם נסוגה הפרוצדורה ממלאכת עשיית הצדק - עיקר מלאכתו של בית המשפט. מקרה זה הוא אחד מהם. הפגיעה בזכויותיו של המערער, אשר נאלץ לעמוד לבדו מול בית המשפט קמא, ללא ייצוג, ניכרת היטב, ואולי זו היתה הסיבה לבריחתו מבית המשפט. מן הפרוטוקול עולה בבירור, כי המערער לא ידע לחקור את איש המשטרה כראוי, ולא ידע לטעון לעצמו, לעונש, כהלכה. ברור, שהמערער ניצב חסר אונים בבית המשפט. 6. יש לקבל טענתו של ב"כ המערער, הנוגעת למתן תשובתו לאישום של המערער, בבית משפט קמא, בלא שהיה מיוצג. הלכה ידועה היא, כי זכות האדם לייצוג בהליכים פליליים מהווה חלק מזכויות היסוד, שכן בכוחה לאפשר, ככל שניתן, קיומו של הליך הוגן בפלילים (ולעניין החשיבות שבטוהר ההליך הפלילי ראו ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי ואח' (2006)). יתרה מזאת, בנסיבות המקרה דנן אף גברה החשיבות שבזכות לייצוג מאחר שברור למדיי היה, כי באם יורשע המערער בדינו, יהא צפוי לעונש מאסר בפועל, לתקופה בלתי מבוטלת (ע"פ (י-ם) 1362/99 רפאלי נ' מדינת ישראל, פ"מ תשנ"ט (חלק שני) 711, 717 (1999)). שומה היה על בית המשפט קמא, במקרה דנן, לדאוג למינוי סנגור למערער, בטרם נשמעה תשובתו לכתב האישום או לעבירה, ולא לאחר מכן. 7. באשר למתן הכרעת הדין בהעדר המערער - צודק הסנגור בטענתו, שהמערער לא הוזהר, כי באם לא יתייצב, תינתן הכרעת דינו בהעדרו. אין חולק, כי המערער עשה מעשה חמור, עת מצא לנכון להיעלם מבית המשפט, אך אין לכך כל נפקות לעובדה, שלא הוזהר מבעוד מועד, כמצוות החוק. 8. מוצדקת בעיני גם טענת ב"כ המערער, הנוגעת לאי הזמנת הסנגור למתן גזר הדין. הרי היה זה בית המשפט קמא, אשר מינה למערער סנגור. אם כך, מדוע לא הוזמן הסנגור לשלב הטיעונים לעונש, והותיר את המערער חשוף מול התביעה? מה היה קל יותר מאשר להזמין הסנגור לדיון? בהמשך לכך ייאמר, כי צדק ב"כ המערער בטענתו, שנחסכה מן המערער הזכות לטעון להארכת תקופת המאסר על תנאי, טענה שלבטח המערער לא יכול היה לטעון לעצמו, ובכך יכול היה ליהנות ממאסר קצר הרבה יותר. יתכן שטענת ב"כ המשיבה, כי במקרה זה אין סיכוי לדבר, נכונה, אך יש לבחון הסוגיה מן הפן של מימוש זכויותיו של המערער בהליך פלילי, ולא מן הפן, הבוחן הסיכויים, שבית המשפט ייעתר לטענה. אלו הן לדעתי מושכלות יסוד, אשר יש לעמוד על מימושן בהליך הפלילי. שקילת סיכויי הצלחתו של המערער, בטיעוניו, אינה ממין העניין. העבירות שיוחסו למערער חמורות והוא היה צפוי לעונש חמור - בעיקר נוכח העובדה, שעומד כנגדו מאסר ממושך על תנאי, למשך 18 חודשים. מן הראוי היה, כי בית המשפט יגלה סובלנות כלפי המערער וישמור על זכויותיו לבל תיפגענה (ראו לעניין זה ע"פ (ירושלים) 1362/99 רפאלי נ' מדינת ישראל, פ"מ תשנ"ט (חלק שני) 711 (1999)). 9. משהגעתי עד הלום ומשמצאתי, כי יש ממש בטענותיו של המערער, הרי הגיעה העת לבחון, האם אכן דין הערעור על פסק הדין להתקבל. לעניין זה, יפה המבחן אשר נקבע בע"פ 307/72 עמיאל נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 622, 632, כדלקמן: "השאלה האמיתית בסוף היום היא, אם נחה דעתו של בית-המשפט לחלוטין, שעל-אף הדרך האומללה שבה התנהל משפט זה בקשר להיות נאשם בלתי-מיוצג, לא נעשה שום עיוות-דין. אם ישנו ספק קל שבקלים בעניין זה, כי אז על בית-המשפט לבטל את ההרשעה". סבורני, כי מכלול הפגמים שתוארו לעיל, עולה לפחות, כדי אותו ספק קל. על כן ולאור האמור, דין הערעור על פסק הדין להתקבל. פסק דינו של בית משפט קמא מתבטל בזאת, והתיק יוחזר לדיון מבראשית, בפני מותב אחר. 10. כזכור, העלו הצדדים בקשותיהם כדלקמן, באם יתקבל הערעור: ב"כ המערער ביקש לשחרר את מרשו ממאסר, ואילו ב"כ המשיבה ביקש לעצור את המערער עד תום ההליכים. 11. לאור התוצאה, אני מורה על שחרורו של המערער, במידה שיקיים את התנאים הבאים: א. הפקדה בקופת בית המשפט סך 10,000 ₪; ב. ערבות עצמית וערבות צד ג' בסך 10,000 ₪, כל אחת; ג. עיכוב יציאה מן הארץ. 12. הריני מורה על עיכוב ביצוע השחרור למשך 48 שעות, מיום פרסום פסק הדין. במידה שב"כ המשיבה יחליט שלא להגיש ערר לבית המשפט העליון לעניין שחרור המערער בערובה, יש להודיע על כך בהקדם לב"כ המערער. ניתן לשחרר את המערער בפני קצין משטרה.דחיית מועד דיוןצבאדיוןמילואים