דוגמא למכתב ביטול דוח חניה | בקשה להמרת דוח באזהרה

האם ניתן לבטל דוח חניה ? איך כותבים מכתב בקשה לעירייה לבטל דוח חניה ? במקרים מסוימים ניתן לשלוח מכתב רשות המקומית ולבקש להמיר את דוח החניה באזהרה. ##להלן דוגמא למכתב ביטול דוח חניה:## תאריך _________ לכבוד עיריית_________ רח' _________ _________(עיר) באמצעות פקס: _________ א.ג.נ ##הנדון: בקשה להמרת תשלום קנס באזהרה## א. ביום _________נאלצתי לחנות למשך_________דקות בחנייה ברח' _________ וקיבלתי הודעת תשלום קנס בסך _________₪. ב. מאחר ומדובר על פיקוח נפש הנני מבקש את הסכמתכם האדיבה להמיר את תשלום הקנס באזהרה מהסיבות שיפורטו להלן: 1. ביום שקיבלתי את הקנס קיבלתי טלפון בהול _________שאמרה שהיא _________ ועל כן לא היה באפשרותי לבזבז ולו דקה אחת בחיפוש חניה ונאלצתי לחנות במקום היחיד שהיה פנוי. 2. אבקש לציין כי הנני נהג ותיק, זהיר, שומר חוק ומדובר במקרה חד פעמי. 3. לאור האמור לעיל, אבקש את הסכמתכם האדיבה להמיר את תשלום קנס באזהרה בלבד. ## בכבוד רב,## _________ רח' _________ טל'_________ ##לוט## ##צילום הקנס## ##מסמכים נוספים## סעיף 229(א) לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס ישלמה תוך 90 יום, אלא אם פעל במספר דרכים הנקובות בסעיף, כאשר אחת האפשרויות היא להגיש בקשה לביטול הדו"ח, כאמור בסעיף קטן ג'. מלשון סעיף 229(ג) עולה, כי תובע רשאי לבטל הודעת תשלום קנס אם נוכח לראות, בין היתר, כי העבירה נעברה שלא בידי מי שקיבל את ההודעה. משמע, מי שטוען שיש להסב את הדו"ח על שמו של אחר, צריך להגיש הודעה על כך לתובע תוך 30 יום ממועד קבלת הודעת תשלום קנס. סעיף 229(א)(2) קובע, כי מי שרוצה להישפט צריך ליתן על כך הודעה תוך 90 יום וסעיף 230 מאפשר לבית-המשפט לדון גם במקרה בו ההודעה על הבקשה להישפט הוגשה באיחור. ##להלן החלטה בנושא בקשה לביטול דוח חניה:## החלטה כנגד המבקשת הוגש לבית-המשפט לעניינים מקומיים כתב אישום, המייחס לה עבירה של חניית רכב בניגוד להוראת תמרור, מתיר חניה לכלי רכב מסוימים ובשעות מסוימות, בניגוד לסעיף 6(ב)(1) + 4(ב) לחוק העזר לתל-אביב-יפו (העמדת הרכב וחנייתו), התשמ"ד-1983. המבקשת הגישה בקשה להישפט בגין דו"ח החנייה מיום 14.1.05, בו הוטל עליה לשלם קנס של 100 ש"ח. במועד ההקראה, ביום 20.11.06, הצהירה באת-כוח המבקשת בפני בית-המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו, כי הרכב נמכר לפני מועד האירוע והתיק נקבע להוכחות. רק במועד ישיבת ההוכחות, ביקשה המבקשת להסב את הדו"ח על שם מי שלטענתה קנה את הרכב. פלוני הסכים שהוא רכש את הרכב עוד טרם ביצוע העבירה, אך לא היה מוכן להודות בה, שכן לא ידע מי מבני משפחתו המרובים נהג ברכב בעת ביצוע העבירה. בית-המשפט לעניינים מקומיים דחה בקשה זו בקובעו, כי מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס, עליו לשלמו תוך 90 יום, אלא אם פעל בדרכים הנקובות בסעיף 229(א) לחוק סדר הדין הפלילי. המבקשת לא פנתה בבקשה לביטול הדו"ח כאמור בסעיף 229(ג) לחוק סדר הדין הפלילי בטענה, כי העבירה נעברה לא בידי מי שקיבל את ההודעה. בית-המשפט לעניינים מקומיים הסיק מסעיפים אלה, כי מי שטוען שיש להסב את הדו"ח על שמו של אחר, צריך להגיש הודעה על כך לתובע תוך 30 יום מיום קבלת תשלום קנס ובמקרה דנן, הטענה הועלתה לאחר כשנתיים וחצי ועל כן קבע בית-המשפט לעניינים מקומיים, כי מאחר והקונה לכאורה של הרכב אינו מודה, כי נהג ברכב במועד ביצוע העבירה ומקבל על עצמו אחריות, ממילא העבירה מתיישנת ולא ניתן להגיש נגדו כתב אישום. מטעם זה, נדחתה הבקשה להאריך את המועד להסבת הדו"ח על שם הקונה. בית-המשפט לעניינים מקומיים (כבוד השופטת י' רוטנברג) הרשיע, ביום 7.8.07, את המבקשת על סמך עדותו של פקח עירוני, עורך הדו"ח, שהגיש שני מסמכים, כאשר ציין, כי מטעם המבקשת לא הובאו עדים. על המבקשת הוטל קנס בשיעור של 150 ש"ח. על הכרעת הדין של בית-המשפט לעניינים מקומיים ערערה המבקשת לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' שיצר) דחה, ביום 10.1.08, את הערעור כשהוא מדגיש את החשיבות הרבה שהעניק המחוקק לרישום רכב במשרד הרישוי ואת החובה המוטלת על בעלי הרכב לדאוג לרישום הנכון. בית-המשפט המחוזי לא היה מוכן לראות באותה חשבונית שהוגשה לו כראייה מספקת, שיש בה כדי להוכיח שאומנם העבירה המבקשת את הבעלות ברכב לאותו פלוני בשנת 1997. וכך קבע: "אשר להוכחת העברת החזקת והבעלות, לטעמי לא די בהצגת מסמך הנחזה להיות חוזה או קבלה. מטעם המערערת לא הופיע אף עד ולא הוכח מי נהג ברכב בעת שהיה בבעלות החברה ומה הקשר שלה למי שנטען כי הרכב הועבר לבעלותו. קונה הרכב הנטען לא עלה לדוכן העדים, לא מסר גירסה ולא חשף עצמו לחקירה נגדית. בנסיבות אלה ומשלא הוצג פס"ד הצהרתי לענין הבעלות או החזקה ברכב, לא הוכיחה המערערת כי אכן, העבירה בפועל את החזקה ברכב. עצם עריכת הסכם מכר אינה ראיה ברשות מי הרכב נמצא, וכידוע יש גם רישומים פיקטיביים ורישומי "נוחות" למיניהם. דרכי ההוכחה לסתירת חזקה כאשר יש הוראות מחייבות בדין, צריכות להיות בראיות ממשיות ומשכנעות שאינן מותירות כל ספק, ולא די בראיות לכאורה שאינן מוגשות כדין ע"י עורך המסמך שלא ניתן לקיים חקירה נגדית בנוגע אליהן." עוד הוסיף וקבע בית-המשפט המחוזי, כי: "מי שלא פעל כדין לא דאג לעידכון הרישום ולא ביקש להסב את הקנס במועד הקבוע, מנוע מלהעלות טענות לענין סתירת חזקת הבעלות ברכב וההחזקה ברכב לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות להגשת הדו"ח נגד מי שלכאורה רכש את הרכב. המערערת לא באה בידיים נקיות במקרה דנן". מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שבה המבקשת על טענותיה כפי שהעלתה בפני בית-המשפט המחוזי. לטענת באת-כוח המבקשת, המבקשת הורשעה בדין למרות שהוכיחה את חפותה. לטענתה, שתי הערכאות פירשו את סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) כמחייב את בעל הרכב לפנות, בנסיבות מסויימות לתובע בבקשה לביטול הדו"ח, להבדיל מהאפשרות לעשות כך, וכי הן זקפו חובה זו לחובתה. עוד טוענת היא, כי הערכאה הראשונה טעתה בפרשנותה את סעיף 27ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש] וכי שגה בית-המשפט המחוזי, כאשר התעלם מקביעת הערכאה הראשונה, שקיבלה את דברי פלוני, שהוא קנה את הרכב. מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, בית-המשפט המחוזי לא פירש כלל את סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי ואין מחלוקת, כי כל שלוש הדרכים - קרי, תשלום הקנס תוך 90 יום, פנייה לתובע תוך 30 יום, בקשה להישפט תוך 90 יום - עומדות בפני מקבל הדו"ח. בפרט, לא קבע בית-המשפט המחוזי, כי חלה על המבקשת חובה לפנות לתובע בבקשה להסב את הדו"ח על שמו של אחר. דין בקשת רשות הערעור להידחות. עניינה של המבקשת כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הוא, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקשת לא הצביעה על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בעניינה בהתאם להלכת חניון חיפה (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123). אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להידחות. סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי קובע: "תשלום הקנס 229. (א) מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס, ישלם, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, את הקנס הנקוב בהודעה, לחשבון שצוין בה, זולת אם פעל באחת מדרכים אלה: (1) הגיש לתובע, תוך שלושים ימים מיום ההמצאה, בקשה לביטול כאמור בסעיף קטן (ג); (2) הודיע, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, בדרך שנקבעה בתקנות, שיש ברצונו להישפט על העבירה.מי שהגיש בקשה לביטול כאמור בפסקה (1) לא יהיה רשאי להודיע על רצונו להישפט כאמור בפסקה (2), אלא תוך שלושים ימים מיום המצאת ההודעה על החלטת התובע בענין הביטול. ... (ג) תובע רשאי לבטל הודעת תשלום קנס אם נוכח כי לא נעברה עבירה או כי היא נעברה שלא בידי מי שקיבל את ההודעה, או אם היה סבור שבנסיבות המקרה אין ענין לציבור בהמשך ההליכים; התובע יערוך רישום של הודעת תשלום קנס שביטל וינמק את החלטתו; לענין סעיף קטן זה, "תובע" - כמשמעותו בסעיף 12, אם הוסמך במיוחד לענין זה בידי היועץ המשפטי לממשלה." מלשון סעיף 229(א) לחוק סדר הדין הפלילי עולה, כי מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס ישלמה תוך 90 יום, אלא אם פעל במספר דרכים הנקובות בסעיף, כאשר אחת האפשרויות היא להגיש בקשה לביטול הדו"ח, כאמור בסעיף קטן ג'. מלשון סעיף 229(ג) עולה, כי תובע רשאי לבטל הודעת תשלום קנס אם נוכח לראות, בין היתר, כי העבירה נעברה שלא בידי מי שקיבל את ההודעה. משמע, מי שטוען שיש להסב את הדו"ח על שמו של אחר, צריך להגיש הודעה על כך לתובע תוך 30 יום ממועד קבלת הודעת תשלום קנס. סעיף 229(א)(2) קובע, כי מי שרוצה להישפט צריך ליתן על כך הודעה תוך 90 יום וסעיף 230 מאפשר לבית-המשפט לדון גם במקרה בו ההודעה על הבקשה להישפט הוגשה באיחור. בענייננו, הבקשה להסבת הדו"ח הוגשה לאחר שנתיים וחצי. יתרה מכך, מדברי קונה הרכב עולה, כי הוא אינו מודה שהוא זה שנהג ברכב במועד ביצוע העבירה. בנסיבות אלה, בצדק קבע בית-המשפט לעניינים מקומיים, כי לאור הזמן הרב שחלף, גם אם יוכח מי היה זה שנהג ברכב, תעמוד לו טענת התיישנות. עוד יש להוסיף ולציין, כי בית-המשפט המחוזי אכן זקף לחובתה של המבקשת את העובדה, כי היא נמנעה מפנייה במועד הראוי להסב את הדו"ח על שמו של אחר. בשל הימנעותה זו של המבקשת, אליה נצטרפו נסיבות ושיקולים נוספים, לא האמין בית-המשפט למבקשת בטענותיה באשר להעברת הבעלות. באת-כוח המבקשת טוענת, כאמור, כי שגה בית-המשפט המחוזי, כאשר התעלם מקביעת הערכאה הראשונה, שקיבלה את דברי פלוני, שהוא קנה את הרכב. טענה זו דינה להידחות. בפסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים אין כל קביעה, בה מקבל בית-המשפט את דבריו של אותו פלוני כדברי אמת וממילא לאחר שבית-המשפט המחוזי, כערכאת ערעור, אמר את דברו, אין לכך כל חשיבות. מטעמים אלה, לא מצאתי כל מקום להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ודין בקשת רשות הערעור להידחות. אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.משפט תעבורהמסמכיםחניהדוח חניה