אחריות מעסיק לתאונת דרכים של עובד

להלן פסק דין בנושא אחריות מעסיק לתאונת דרכים של עובד: פסק דין עובד נהג במהלך עבודתו ללא רשיון נהיגה בר תוקף, שלא בידיעת המעביד. העובד גרם לתאונה, בה ניזוק כלי רכב אחר. האם המעביד חייב בנזקי הניזוק, מכח סעיף 13 לפקודת הנזיקין, או שמא העובדה שהעובד ביצע עבירה (נהיגה ללא רשיון) מפקיעה את חבות המעביד. זו השאלה שלפני. הרקע 1. הנתבע 1, אשר עבד אצל הנתבעים 2-3, גרם לתאונה בין כלי רכב בו נהג, השייך לנתבע 2, לבין רכב בו נהג התובע 2, המבוטח על ידי התובעת 1. בדיעבד, התברר לנתבעים 2-3 (להלן - הנתבעים), שרשיון הנהיגה של הנתבע 1 נשלל ימים ספורים לפני שקרתה התאונה, ועל כן במועד התאונה נהג ללא רשיון בתוקף. 2. לטענת התובעים, הנתבעים 2-3 חבים כלפי התובעים בגין נזקיהם, וזאת מכוח סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - הפקודה), הקובע את חבות המעביד למעשה שעשה עובד שלו. לטענת הנתבעים 2-3, החבות אינה קמה מקום שבו ביצע העובד עבירה פלילית (נהיגה ללא רשיון), ובכך חרג מההרשאה שקיבל מהמעביד. 3. הצדדים בתיק זה הודיעו שהמחלוקת ביניהם היא משפטית, ואין מחלוקת לגבי עובדות. לפיכך, הסכימו להגיש סיכומים מבלי לקיים הליך של הוכחות, ועל כן העובדות המוסכמות (הרלוונטיות לענין) הן כדלקמן: הנתבע 1 היה עובד של הנתבעת 3. ביום 17.06.04, שעה שהנתבע 1 (אשר נעלם מהתמונה, וכנראה עזב את הארץ על פי "תעודת בירור פרטים על נוסע" שהוגשה לתיק) נהג במשאית השייכת לנתבע 2, הוא פגע, באשמתו, ברכב הנהוג על ידי התובע 2, המבוטח על ידי התובעת 1. במועד התאונה, לא היה לנתבע 1 רשיון נהיגה בר תוקף, לאחר שזה נשלל ממנו יומיים לפני התאונה. אציין, כי למרות הודעת הצדדים שאין מחלוקת עובדתית ביניהם, ניסה כל צד בסיכומיו לטעון טענה עובדתית שלא הוכחה: התובעים ניסו לטעון בסיכומיהם כי יתכן שהנתבע 1 הודיע לנתבעים 2-3 את דבר שלילת רשיונו, ואילו הנתבעים 2-3 ניסו לטעון בסיכומיהם, שהנתבע 1 סטה מהמסלול שבו אמור היה לנסוע במסגרת עבודתו, ולכן המעשה לא נעשה תוך כדי עבודתו של הנתבע 1 אצל הנתבעים 2-3. אינני מקבלת אף אחת מהטענות הללו, שכן אלה טענות עובדתיות, הצריכות הוכחה, והיתה הסכמה שהעובדות אינן במחלוקת. על כן אני קובעת, שהנתבע 1 לא הודיע לנתבעים 2-3 את דבר שלילת רשיונו, ושהנתבע 1 לא חרג ממסגרת עבודתו, ככל שהדבר קשור במסלול הנסיעה. טענות התובעים 4. לטענת התובעים, על פי סעיף 13 לפקודה קיימים 3 תנאים להתגבשות חבותו של מעביד. סעיף זה קובע כדלקמן: " (א) לענין פקודה זו יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו - (1) אם הרשה או אשרר את המעשה (2) אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו; אולם - (א) ... [לא רלוונטי] (ב) ... [לא רלוונטי] (ב) רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד, וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד. ..." שלושת התנאים, לטענת התובעים, הם: א. קיומם של יחסי עובד מעביד. ב. ביצוע העוולה על ידי העובד. ג. ביצוע העוולה תוך כדי העבודה למען המעביד. שלושת התנאים מתקיימים במקרה דנן. האחריות השילוחית של מעביד למעשי עובדו משתרעת על כל מגוון המקרים בהם מעשה העובד משרת את אינטרס המעביד, כאשר במקרה זה, המעשה הינו נהיגת הנתבע 1 על משאית הנתבעים, אשר נועדה כדי לבצע העבודה אשר הוטלה עליו על ידי הנתבעים. ביצוע העבירה על ידי הנתבע 1 (במקרה זה - נהיגה ללא רשיון) הינה הפעולה המשנית אשר בוצעה על ידי העובד, והיא טפלה למטרתה העיקרית של נסיעתו, ביצוע העבודה עבור המעביד. לא ניתן להגיד כי תכלית הנהיגה היתה ביצוע עבירה. טענת הנתבעים מכוונת למקרה בו עובד לוקח כלי רכב של מעבידו ומבצע פעולה החורגת במובהק ממסגרת עבודתו. ראיה, לפיה כל מקרה בו עובד מבצע עבירה תעבורתית במסגרת עבודתו מפקיע חבותו של המעביד, תוביל למדרון חלקלק בו עובד, אשר נכנס לצומת בניגוד לרמזור אדום, במהלך עבודתו, וגרם לנזק, לא יהא המעביד חב בגין הנזק. 5. התובעים מבקשים להבחין בין אחריות שילוחית ישירה לעומת אחריות שילוחית עקיפה (ע"א 338/60 מ"י נ' מדר, פ"ד טו 1569, וכן ע"א 8199/01 עזבון מירו ז"ל ואח' נ' מירו ואח', פ"ד נז(2) 785). במקרה דנן, טענתם של הנתבעים היא טענת הגנה, המסירה את אחריותם הישירה לנזקי הנתבע 1, כלומר - כי לא התרשלו בהעסקתו או בפיקוח עליו, מאחר שלא יידע אותם בדבר השלילה, אך אין בכך כדי להעלות או להוריד בכל הנוגע לאחריותם העקיפה לנזקי עוולתו. טענות הנתבעים 6. לטענת הנתבעים, הם מעולם לא הרשו לנתבע 1 או לכל נהג אחר לנהוג ללא רשיון בר תוקף, ועל כן אין להם אחריות שילוחית, שכן לא הרשו את המעשה ולא אישררו אותו, בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 13 לפקודה. מדובר בעובד מקצועי, אשר תפקידו לנהוג, ותנאי בסיסי בנהיגת רכב הוא רשיון בר תוקף. כאשר אין לעובד רשיון בר תוקף, אין מדובר בתפקיד הרגיל של עבודתו. במקרה דנן, לא יחול גם סעיף 13(ב) לפקודה, שכן אין מדובר בביצוע לא נאות של התפקיד, אלא בעבירה פלילית המהווה חריגה מההרשאה של המעביד. מאחר שאין הרשאה של המעביד ואין מדובר בביצוע לא נאות של העובד, מתנתקים יחסי השליחות בין העובד והמעביד. 7. אין שלוח לדבר עבירה, ופירוש הדבר כי נקודת המוצא היא שאלא אם יוכח אחרת, השולח לא ישלח את השלוח לבצע את השליחות, אם ברור לו כי ביצוע השליחות כרוך בעבירה של השלוח. כשברור שהשולח לא ידע על העבירה הפלילית, ברור שמעשי השלוח לא מחייבים את השולח. 8. העובדה כי הנתבע 1 לא יידע את הנתבעים בדבר שלילת הרשיון, מהווה מחדל שנעשה על ידי העובד למטרות של עצמו, שכן רצה להמשיך לעבוד ולהשתכר, כאשר היה ברור לו כי אם יודיע על כך למעבידו, לא יוכל להמשיך ולעבוד כנהג. הנתבעים מפנים לחוק השליחות, תשכ"ה-1965 (להלן - חוק השליחות), וטוענים כי הנתבע 1 לא היה "בר דעת" לנהיגה, כלשון סעיף 4 לחוק השליחות, מאחר שהיה מצוי בשלילת רשיון, ולכן לא היה כשר להיות שלוח של הנתבעים, ויחסי השליחות התנתקו. סעיף 6 לחוק קובע כי פעולה ללא הרשאה או בחריגה מהרשאה לא תחייב את השולח. סעיף 8 לחוק קובע שהשלוח חב בחובת נאמנות כלפי השולח ועליו לגלות לשולח כל ידיעה וכל מסמך הנוגעים לנושא השליחות. במקרה דנן, הפר הנתבע 1 את חובת הנאמנות כלפי הנתבעים, כאשר לא גילה להם את דבר שלילת רשיונו. סעיף 14 לחוק קובע כי השליחות מסתיימת בגריעת כשרותו של אחד הצדדים, ובמקרה דנן, שלילת רשיונו של העובד מהווה גריעת כשרותו של הנתבע 1, ועל כן הסתיימה השליחות. 9. נוסף על האמור, טוענים הנתבעים כי הנזק הנתבע לא הוכח, ואם הוכח - לכל היותר הוכח נזק בסך של 35,492 ₪. דיון והכרעה 10. לא פורטה הסיבה לשלילת רשיון הנהיגה של הנתבע 1 (נספח א לכתב ההגנה), אך אין טענה שהיה קשר סיבתי בין שלילת הרשיון לבין קרות התאונה. אין מחלוקת שהנתבע 1 ביצע את הנסיעה הנדונה לצורך עבודתו. טענות הנתבעים מתבססות כולן על עובדה, שנודעה להם בדיעבד (לאחר התאונה ולאחר שבזמן אמת היתה לנתבע 1 הרשאה לנהוג במשאית), והיא כי נשלל רשיון הנהיגה של העובד. מדובר בעובדה שיש לה השלכה חוקית על מעשי העובד, אך לא על יכלתו הטכנית או הפיזית לבצע את תפקידו כראוי. 11. אני סבורה שאין לפרש את הביטוי "המעשה" שבסעיף 13 לפקודה בצורה רחבה, כפי שמציעים הנתבעים, באופן שהכוונה ל"נהיגה כדין". אילו אימצנו פרשנות כזו, צודקים התובעים בטענה שכל אימת שהיה העובד מבצע עבירת תנועה, היתה נשללת חבות המעביד. ברור, שאין כל כוונה כזו. חלק לא מבוטל מהעוולות המבוצעות על ידי נהגים, נובע מנהיגה שלא על פי חוקי התעבורה (כניסה לצומת בניגוד לרמזור או תמרור, סטיה מנתיב נסיעה, נסיעה במהירות מופרזת וכד'), וברור שחבות המעביד לגבי הנזקים הנגרמים במקרים כאלה אינה נשללת. לדעתי, "המעשה" בו עסקינן הוא הנסיעה שנסע העובד. את "המעשה" הזה אישר המעביד והנתבע 1 עשה אותו תוך כדי עבודתו, כך שחל סעיף 13(א) לפקודה. אני מקבלת את טענת התובעים שיש לבחון אם היתה הרשאה של המעביד לביצוע המעשה העיקרי של העובד, ובמקרה זה: לביצוע הנסיעה. התשובה לכך, חיובית. 12. אשר לסעיף 13(ב): אני סבורה שהנהיגה ללא רשיון בר תוקף מהווה "ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד", ואיני מקבלת את טענת הנתבעים שהחריגה מההרשאה כה בוטה, שהיא מפקיעה את החבות ומנתקת את השליחות (ר' ת.א (פ"ת) 4738/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' שערי דלק פתוח וניהול, מפי השופטת נד"ב, ניתן ביום 15.12.03). 13. אינני סבורה שבמקרה דנן יש לפנות להוראות חוק השליחות, כטענת הנתבעים, שכן סעיף 13 לפקודה הוא דין מיוחד, הדן בחבות המעביד על מעשה שעשה עובדו, בעוד חוק השליחות הינו דין כללי. לא זו בלבד, אלא שסעיף 14 לפקודה הוא הסעיף הדן ב"חבותו של שולח" (בנפרד ובמובחן מסעיף 13, הדן ב"חבות מעביד", שהוא סוג מיוחד של שולח), ואפילו לגבי סעיף 14 נקבע שמערכת יחסים של שולח ושלוח לפי פקודת הנזיקין אינה אותה מערכת יחסים בה דן חוק השליחות (ר' למשל ע"א (חי') 3336/06 סויסה נ' רחמים, ניתן ביום 21.6.07 [פיסקה 17 לפסק הדין], והאסמכתאות שם). על היחס שבין סעיפים 13-14 לפקודת הנזיקין לבין חוק השליחות ר' הדיון בת"א (ת.א.) 26905/05 קזימירסקי נ' כרמי צבי אחים סגל בע"מ, שניתן ביום 11.6.06 מפי השופט פרידלנדר (פיסקה 9 ואילך). 14. אפילו קיבלתי את עמדת הנתבעים שיש להזקק להוראות חוק השליחות, יש להתייחס להוראות סעיף 7 לחוק השליחות, הקובע: "לא ידע הצד השלישי בשעת הפעולה על קיומה של השליחות, או לא ידע את זהותו של השולח, תחייב פעולת השלוח את השולח והשלוח יחד ולחוד ותזכה את השלוח בלבד". לפנינו מצב בו עוסק סעיף זה, ועל כן, אף לפי הוראות חוק השליחות, מחייבת פעולת הנתבע 1 גם את הנתבעים. יתכן שבמישור היחסים בין הנתבע 1 (העובד) לנתבעים (המעביד) יש לנתבעים טענות טובות נגד הנתבע 1, ואף עילת תביעה נגדו, אך אלה לא יכולים לפגוע בתובעים, שהם צד ג תם לב, שניזוק. 15. גם משיקולים של צדק יש להגיע למסקנה שהמעביד חב כלפי צד ג שניזוק, שהרי בכל אותם ימים בהם ביצע הנתבע 1 עבודות הכרוכות בנהיגה במשאית למען הנתבעים, לאחר שלילת רשיונו ולפני התאונה (אולי אף אחריה, עד שנודע לנתבעים דבר שלילת הרשיון), הם גם הפיקו תועלת מהעבודה, ופירותיה העשירו אותם. לכן צודק לטעמי, שאם נגרם גם נזק, ישאו אף בו. 16. מכל המקובץ עולה כי יש לחייב את הנתבעים לשאת בנזקי התובעים. הנזק 17. גם בנושא זה טענו הנתבעים, בניגוד להסכמה לפיה "אין מחלוקת לגבי עובדות", כי פירוט התשלומים שצורף לכתב התביעה (ת/2) לא נתמך בתצהיר ולפיכך הנזק לא הוכח. התובעים אכן צודקים בטענתם בסיכומי התשובה לפיה, מרגע שיש הסכמה בין הצדדים, כי "אין מחלוקת לגבי עובדות", אין מקום לטענות הנתבעים בענין זה. לאור ההסכמה האמורה, אני הבינותי - וכך היה רשאי גם כל צד לחשוב - שהמחלוקת היא רק לגבי הפרשנות המשפטית של העובדות, ככל שאלה עולות מהחומר שהוגש, ללא חקירות נגדיות, ועל כן יש להתבסס על חומר זה, כל עוד לא נסתר בראיות אחרות שצורפו. לפיכך, אני מתבססת על המסמכים שצורפו לכתב התביעה, המדברים - על פניהם ומאחר שלא נסתרו - בעד עצמם. 18. מנספח ת/2 לכתב התביעה עולה שהתובעת 1 שילמה לתובע 2 סך של 34,735 ₪. נוסף על כך שילמה 172 ₪ לנותני שירותים אחרים ו-2,024 ₪ לשמאי (נספח ת/4 לכתב התביעה), ובסך הכל שילמה 36,930 ₪, נכון ליום 26.9.05. התובע 2 שילם השתתפויות עצמיות לתובעת 1, בגין הנזק ובגין ירידת ערך, בסך 2,601 ₪, נכון ליום 26.9.05. סיכום 19. לאור כל האמור, אני מחייבת את הנתבעים 2-3, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת 1, ביטוח ישיר, סך של 36,930 ₪, כשסכום זה צמוד למדד ונושא ריבית מיום 26.9.05 ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן ישלמו הנתבעים 2-3, ביחד ולחוד, לתובע 2, מר יוסי מושל, סך של 2,601 ₪, כשסכום זה צמוד למדד ונושא ריבית מיום 26.9.05 ועד התשלום המלא בפועל. נוסף על כך ישלמו הנתבעים 2-3, ביחד ולחוד, לתובעים, הוצאות משפט הכוללות שכ"ט עו"ד בשעור 15% מפסק הדין המלא שניתן, בתוספת מע"מ כחוק. התביעה נגד הנתבע 1 נמחקת ללא צו להוצאות. אחריות המעבידתאונת דרכים