תקיפת פקח חניה

להלן גזר דין בנושא תקיפת פקח חניה: גזר דין 1. הנאשם, הורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה (סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977), ובעבירה של תקיפה (סעיף 381(ב) לחוק הנ"ל). ההרשעה באה לאחר שהתנהל משפט הוכחות. 2. על פי העובדות שהוכחו, בתאריך 25.9.07 בשעות הצהריים, הגיע המתלונן לרח' רד"ק בירושלים, במסגרת עבודתו כפקח חנייה. הוא החל לרשום דו"ח חניה לנאשם, שרכבו חנה על המדרכה בניגוד לחוק. הנאשם, שהבחין בכך, ניגש אל המתלונן וביקש ממנו שימנע מרישום הדו"ח, ויאפשר לו להמשיך ולחנות עוד מספר דקות. המתלונן סרב, והתפתח ביניהם דין ודברים מלווה בקללות הדדיות. נראה כי חילופי דברים אלה כללו גם עלבונות בעלי היבט גזעני, שהוטחו בנאשם. המתלונן, שחש מאוים, דיווח על כך לממונה עליו, ובמקביל הזעיק לעזרתו את חברו, הפקח נתי חלפה, אשר עבד במקום סמוך. משהגיע נתי לזירה, הדו"ח שהמתלונן החל ברישומו כבר היה מוכן, והמתלונן ביקש למסור לידיו של הנאשם את הדו"ח. הנאשם התקרב אליו, היכה בו באגרוף, חטף את פנקס הדו"חות מידיו וקרע אותו. הנאשם החל לצעוק "אני שהיד", היכה את שני הפקחים באגרופיו, נפנה לרכבו והוציא ממנו מוט ברזל. המתלונן ברח כשפניו מול הנאשם. את המכה שהפנה הנאשם לעבר ראשו, הצליח המתלונן לעצור בידו, אולם כתוצאה מכך נגרמה לו חבלה בשיניים, אחת משיניו נשברה, נגרם לו שבר פתוח בזרת יד ימין ונפיחות בשורש יד ימין. חתכים שהיו בידו של המתלונן נתפרו, וידו הושמה בגבס. בשלב זה פנה הנאשם לנתי, שהצליח בינתיים להוציא מוט ברזל נוסף מרכבו של הנאשם. נתי הגן על עצמו באמצעותו בזמן שהנאשם ניסה להכותו. לנתי נגרמה נפיחות קלה בראש מימין, וחבלות קלות נוספות בחלקים אחרים של גופו. בהכרעת הדין קבעתי, כי גם אם תגובתם של הפקחים למעשי האלימות של הנאשם לא הייתה "עדינה", וודאי שלא חרגה באופן ממשי מהתגוננות גרידא, וראיה לכך שהנאשם לא נפגע פגיעות של ממש כתוצאה מן התגרה. תגובות הפקחים באו לנוכח איום והכאה במוט ברזל, ולנוכח השתוללות חסרת רסן של הנאשם. 3. הנאשם הוא בן 31, ולמעט הרשעה משנת 2001, בעבירה של אלימות כלפי שוטרים שבוצעה בשנת 1999, ואשר בגינה נדון לקנס ולמאסר על תנאי, אין לו עבר פלילי. על פי דו"ח שירות המבחן, הוא בעל משפחה, יש לו שלושה ילדים, והוא עובד כפועל פשוט בעבודות מזדמנות. הוא היה נתון במעצר במשך חודש וחצי, ולאחר מכן שוחרר למעצר בית חלקי בבית אחיו. משפחתו סובלת מקשיים כלכליים ממשיים. על פי שירות המבחן, לנאשם, ביסודו של דבר, מערכת ערכים נורמטיבית ויש לו רצון לנהל אורח חיים תקין. יחד עם זאת, שירות המבחן מצא כי לנאשם סף תסכול נמוך ונטייה להתנהג בצורה אימפולסיבית ובלתי שקולה, לעיתים אף תוקפנית ואלימה, במיוחד כשהוא חש נדחה, מותקף, ונפגע רגשית על ידי הזולת. הנאשם, כעולה מן התסקיר, מתקשה לקבל על עצמו אחריות לביצוע המעשים בהם הורשע, וממשיך לטעון כי האירוע הקשה החל בכך שהמתלונן התייחס אליו בצורה פוגעת ומשפילה, וכי לאחר שהצטרף אליו הפקח השני הוא הותקף על ידי שניהם. אולם על פי הדו"ח, מבין הנאשם את משמעות הכרעת הדין ומקבל את העובדה כי נמצא אשם וכי הוא צפוי להיענש על המעשים בהם הורשע. שירות המבחן מתרשם כי התקופה בה היה נתון במעצר ממש, כחודש וחצי, ומעצר הבית החלקי שבא לאחר מכן, יש להם השפעה חזקה ואפקטיבית עליו, בכיוון של הבנת חומרת מעשיו והשלכותיהם. המלצת שירות המבחן היא כי ככל שיימצא שיש להטיל על הנאשם מאסר בפועל, יהיה זה מאסר שניתן לרצותו בעבודות שירות. 4. ב"כ המאשימה עמד בטיעוניו על ההתקפה הברוטאלית והאלימה של הנאשם, אשר חומרה יתרה נודעת לה בהיותה מכוונת כלפי עובדי ציבור, המבצעים את מלאכתם. לדבריו, יש להטיל על הנאשם עונש מאסר ממושך בשל נסיבותיה החמורות של העבירה. 5. לעומתו סבור ב"כ הנאשם כי אין פקח ראוי להגנה יותר מכל עובר אורח אחר. עוד עמד ב"כ הנאשם על כך שאין המדובר באירוע יזום, על כך ששני הפקחים "החזירו מכות" ולא ישבו בחיבוק ידיים, וכי ניתן להניח כי לו היה מדובר בפקח היודע להתהלך עם אנשים בדרכי נועם, לא הייתה מתפתחת התגרה שהנאשם הורשע בה. כמו כן, ציין ב"כ הנאשם את הסבל הרב שעבר על הנאשם ועל משפחתו משנעצר והובל אזוק לנגד עיניהם לבית המשפט, את תנאי המעצר הקשים במגרש הרוסים ואת התקופה הארוכה בה הוא נתון במעצר בית חלקי, מחוץ לביתו. לשיטתו, יש להעמיד בראש שיקולי הענישה את שיקול השיקום, ולא את שיקול הגמול. 6. כטענת ב"כ המאשימה, אני סבורה כי יש לראות בעובדה, שהנאשם תקף עובד ציבור במסגרת ביצוע תפקידו, נסיבה מחמירה. פקחי חנייה, כעובדי ציבור אחרים, חשופים במסגרת עבודתם לסיכון שייפגעו אך משום שהפעלת סמכותם על פי דין כלפי האזרח אינה נראית לו. כפי שציינתי בהכרעת הדין, עניין לנו במקרה ישראלי טיפוסי של אי קבלת הדין: רישום דו"ח חניה אינו עניין שיש לקבל אותו בהכנעה, אלא זוהי נקודת מוצא לויכוח על ההצדקה שברישומו. לעיתים, למרבה הצער, ויכוח כזה מתפתח לתקרית אלימה, כפי שאירע בענייננו. על מנת להבהיר כי אל לו לאזרח לפגוע בעובד ציבור הממלא את תפקידו, ענישתו של הנאשם חייבת לבטא מסר חד משמעי. בודאי כך הוא, כאשר האלימות בה נהג הנאשם הייתה משוללת רסן, כללה שימוש במוט ברזל, והפגיעה שהסב למתלונן הייתה פגיעה של ממש. לכך יש להוסיף, כי הגם שככלל, עברו של הנאשם נקי, הרי לחובתו רשומה הרשעה אחת בעבירה מן הסוג הנדון. בנסיבות אלה אין לקבל את המלצת שירות המבחן לפיה ייגזר על הנאשם עונש שניתן לרצותו בעבודות שירות. 7. באשר לאורך תקופת המאסר שמן הראוי להטיל על הנאשם, מצאתי כי יש להביא בחשבון את נסיבותיו האישיות ואת העובדה שאין לו עבר פלילי (למעט אותה הרשעה שצוינה לעיל). לנוכח המתואר בתסקיר המבחן, אני סבורה כי תקופת מאסר ממושכת תחטיא את מטרת הענישה ביחס אליו. המדובר באדם המבקש לקיים אורח חיים נורמטיבי, וככלל מצליח בכך, תוך שהוא מתמודד עם קשיי קיום לא מבוטלים. עונש מאסר ממושך עלול לדרדר אותו ואת משפחתו אל עברי פי פחת, בעוד שתקופת מאסר מתונה עשויה להוות גורם מרתיע ולשרת את התכלית שבאמירה הנורמטיבית המתחייבת ביחס לאלימות כלפי עובדי ציבור. בהקשר זה אין להתעלם מן העובדה, שהמתלונן עצמו לא היה מן הנעלבים שאינם עולבים, וככל הנראה קילל את הנאשם והעליב אותו בהשמיעו הערות פוגעניות. בשל אישיותו של הנאשם, כפי שהיא מצטיירת מתסקיר המבחן, הייתה תגובתו להערות אלה מוקצנת וחריפה. 8. לאחר ששקלתי את המפורט לעיל ואת גזרי הדין אליהם הפנה ב"כ הנאשם, החלטתי להטיל על הנאשם את העונשים הבאים: עונש מאסר בפועל של 10 חודשים. מעונש זה ינוכו ימי המעצר. מאסר על תנאי של 6 חודשים, למשך שלוש שנים. התנאי הוא שהנאשם לא יבצע כל עבירת אלימות. פיצוי למתלונן יניב ספיר בסכום של 1,000 ₪. הערה לפני סיום: 9. במסגרת הטיעון לעונש, ביקש התובע להגיש לבית המשפט את הצהרתו של המתלונן יניב ספיר באשר לנזקים שנגרמו לו, על פי הוראת סעיף 18 לחוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א-2001. על פי הוראת חוק זו, לנפגע עבירה הזכות למסור הצהרה בכתב לגוף החוקר או התובע, על כל פגיעה ונזק שנגרמו לו בשל העבירה. לנפגע שמסר הצהרה כזו הזכות שהיא תובא בפני בית המשפט בעת הדיון בעניין גזר דינו של הנאשם. בענייננו, משביקש ב"כ המאשימה להביא בפניי את הצהרת התובע, התנגד לכך ב"כ הנאשם אם המתלונן לא יסכים להסיר את החיסיון הרפואי ולא יעמיד עצמו לחקירה. המתלונן הודיע כי בנסיבות אלה הוא מוותר על הגשת ההצהרה. 10. שאלת מעמדה של הצהרת הנפגע מעורר קשיים, שלא מצאתי להם תשובות בחוק. הצהרת נפגע היא, לכאורה, אימרה ככל אימרה אחרת של הנפגע כעד בהליך. המחוקק מאפשר לנפגע למסור אותה בכל שלב, עד למועד הדיון בגזר הדין. אימרה כזו, הנמסרת בשלב מאוחר, עשויה שלא לעלות בקנה אחד עם דברים שאמר הנפגע בעת חקירתו על האירוע. כמו כן, ברור הוא, שמשעה שאימרה כזו מובאת בפני בית המשפט, תכליתה להשפיע על שיקול הדעת של השופט היושב לדין בכל הנוגע לטיבו של העונש שיוטל על הנאשם. יש להצהרת הנפגע, אם כך, השפעה של ממש על זכויותיו של הנאשם. והנה, המחוקק לא התייחס כלל לשאלה זו. דומה, כי מתעורר קושי אם בית המשפט יקבל את הדברים בבחינת "כזה ראה וקדש", ולא בכדי דרש הסניגור שהמתלונן ייחקר על הצהרה זו, ויאפשר בירור של טענות המתלונן על נזקיו, בין היתר על דרך של הסרת החיסיון הרפואי. 11. שאלה נוספת מתעוררת באשר לצורך במסירת הצהרת נפגע עבירה כאשר התנהל משפט הוכחות, הנפגע העיד במשפט, וניתן היה לחקור אותו, הן על ידי התובע והן על ידי הסנגור, על הנזקים שהסב לו מעשה העבירה. כך היה במקרה זה. אם כך הוא, מה הערך המוסף של הצהרת הנפגע בשלב גזירת הדין? האם זה המקום להרחיב בתיאור הנזקים, למרות שניתנה למתלונן הזדמנות לעמוד עליהם במהלך עדותו במשפט? האם אין עלולה להתעורר שאלת מהימנות במקרה של סתירה בלתי מוסברת בין עדותו של המתלונן במהלך המשפט לבין הצהרתו בשלב גזירת הדין? ומנגד, מה כאשר עורכת התביעה הסדר טיעון אשר, משיקולים ראייתיים, יש בו גם הפחתה בתיאור חומרת הנזקים שנגרמו לנפגע, כפי שתוארו מלכתחילה בכתב האישום. כיצד על בית המשפט להתייחס, במקרה כזה, להצהרת נפגע המחזירה אותו אל כתב האישום המקורי? 12. ועל כל אלה יש להוסיף את זווית הראייה של נפגע העבירה. מצד אחד, נתן המחוקק בידיו את הזכות להגיש הצהרה בדבר נזקיו. ניתן להניח, שנפגע הבוחר לממש זכות זו, יש לו ציפייה שתהיה לכך השלכה על גזר הדין של הנאשם שפגע בו. אלא שלנוכח הקשיים המתוארים לעיל, ספק אם יכולה להיות להצהרה השפעה, והנפגע, שטרח והעלה על הכתב את תיאור נזקיו, יוצא במפח נפש. 13. אני מניחה כי הערה זו תובא בפני הגורמים האחראים לכך. זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום מהיום. אלימותפקחיםתקיפהחניה