שותפות לביצוע שוד

בית המשפט ציין כי עבירת השוד הינה עבירת אלימות קשה המקימה חזקת מסוכנות בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996. בית המשפט לא קיבל את הטענה כי המשיב לא נטל חלק בשוד עצמו ועל כן אין לראותו כמסוכן בעצמו. להלן החלטה בנושא מעצר עד תום ההליכים בגין שותפות לביצוע שוד: החלטה ביום 1.2.09 בסמוך לשעה 16:30 ביצע אדם בשם סאמר זג'ייר (להלן - סאמר) שוד מונית. סאמר עלה על מונית באזור קניון מלחה בירושלים, ביקש לנסוע לצומת חוסאן, וכשהתקרבה המונית לצומת חוסאן, שלף סאמר סכין יפנית, איים על הנהג וזה יצא מהרכב. סאמר נסע במונית לכיוון תחנת הדלק נשאש סמוך לבית לחם, שם פגש בשניים נוספים אשר לקחו את המונית, דאגו לפרק את מכשיר האיתוראן ולאחר מכן נסעו מהמקום. האשמה המיוחסת למשיב הינה שותפות לביצוע השוד. נטען כי סאמר, שהיה בעל חוב לגורמים שונים, פנה למשיב ושאל אותו כיצד יוכל לגייס כספים. המשיב אמר לסאמר כי עליו לשדוד מונית ולמכרה, ואף הסביר לו איזה סוג מונית עליו לשדוד. סאמר ביצע את השוד האמור, ונטען כי המשיב היה אחד משני האנשים בהם פגש סאמר בתחנת הדלק ולהם העביר את המונית. בקשת התביעה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים נדחתה בבית משפט קמא משני טעמים: הטעם הראשון עניינו זיהויו של המשיב בידי סאמר כמי שביצע את העבירה. הטעם השני עניינו אפלייה בין המשיב לבין אחר בשם באסם אשר שוחרר ממעצר. התביעה הצבאית טענה כי בית משפט קמא שגה בעת שקבע שסאמר לא דיבר על המשיב. התביעה הפנתה לעדותו של סאמר, המתייחס לאדם בשם דאוד אבו שחידם, כבן 30 מחברון, בעל עסק למכירת כלי רכב - פרטים התואמים את פרטיו של המשיב. יתר על כן, התביעה הפנתה לפלט שיחות ממכשיר טלפון סלולרי אשר סאמר מסר בחקירתו כי היה בידיו בעת השוד, ממנו נעשו שיחות למספר הטלפון הסלולרי של המשיב. לעניין טענת האפלייה, נטען כי לגבי באסם לא היו ראיות ישירות ועל כן אין דומה עניינו לזה של המשיב. ב"כ המשיב התמקד בטיעוניו בשאלת הזיהוי. לדבריו, דאוד אבו שחידם אינו שם ייחודי. עוד טען כי מבדיקה שהוא עשה ישנם מספר בעלי עסק לממכר כלי רכב בעלי שם דומה באזור חברון, הגם שלא הציג ראיה בעניין. נטען כי מתמלילי החקירה של סאמר עולה כי הוא התייחס לאדם אחר, בשם אבו שחיידה, ולא אבו שחידם, וגם בכך יש כדי להפריך את טענת הזיהוי. בנוסף נטען כי לא ברור מדוע לא נערך מסדר זיהוי, ומחדל חקירתי זה פוגע אף הוא בעוצמת הראיות. הסניגור סיכם כי במקרה זה נקבעה חלופת מעצר של ערובה כספית גבוהה במיוחד, ודי בכך כדי להבטיח את התייצבותו של המשיב למשפט. ראיות לכאורה כפי שציין בית משפט קמא, השאלה המרכזית במקרה זה הינה שאלת הזיהוי. בטרם אתייחס לשאלה זו מן הראוי להסיר את הטענה בדבר האפלייה, שאף הסניגור, בהגינותו, זנח. נדמה כי בית משפט קמא נתפס בעניין טענת האפלייה לכלל טעות שכן בחומר החקירה ישנה התייחסות לשני אנשים שונים - אחד בשם באסם, ששם משפחתו זג'ייר והינו קרוב משפחה של סאמר, ואדם נוסף בשם באסל, ששם משפחתו ג'ית, שטרם נעצר ונחקר. מהחלטת בית משפט קמא עולה כי התייחס לשניהם גם יחד בערבוביה כאל אדם אחד ולא כך הוא הדבר. סאמר מתייחס לבאסל כאל אחד מהשניים שפגש בתחנת הדלק, וכאל מי שנטל חלק במעשה שוד נוסף. סאמר אמנם התייחס אל באסם, וטען כי סייע למשיב ולבאסל בהתנעת המונית לאחר פירוק מכשיר האיתוראן, אולם עניין זה מתבסס על עדות מפי השמועה, ועל כן באסם שוחרר ממעצר ללא שהיו ראיות קבילות נגדו. באסל, להבדיל מבאסם, טרם נתפס. לפיכך אין לומר כי ישנה אפלייה כלשהי במקרה זה. לאחר שמצאנו כי אין אפלייה במקרה זה, עלינו לבחון את השאלה המרכזית, והיא שאלת הזיהוי. סאמר מסר מספר אמרות משטרתיות, שרק באחת מהן, שנגבתה ביום 17.2.09, הוא מודה בביצוע השוד, ובאחרות הכחיש קשר למעשה. כמו כן ישנם בתיק הקלטות ותמלילים מחקירתו של סאמר. כאן המקום לציין כי המשיב הכחיש בחקירתו כל קשר לשוד וטען כי אינו מכיר כלל את סאמר. יש לומר כי סאמר התייחס בחקירתו לאדם בשם דאוד אבו שחידם, כשמו של המשיב. אמנם, בתמליל נרשם לעיתים אבו שחידה או שחיידה, אולם הקשבה להקלטה מלמדת כי המדובר בטעות של התמלילן, וכי השם שנאמר היה שמו של המשיב. הפרטים שמסר סאמר בכל הנוגע למשיב, כשמו ועיסוקו, הינם פרטים כלליים, ואין די בהם לבדם, כדי לבסס זיהוי ודאי. נשאלת השאלה מדוע לא בוצע מסדר זיהוי. על פניו המדובר במחדל חקירתי. יחד עם זאת, עיון מדוקדק בתיק החקירה מלמד כי לאחר שסאמר הודה ביום 17.2.09 בביצוע השוד והפליל לכאורה את המשיב, חזר בו לאחר מכן מעדותו זו, וסירב לשתף פעולה עם חוקריו. המשיב נעצר ביום 20.2.09, בשלב בו סאמר כבר לא הסכים לומר דבר בחקירתו, ועל כן, לא היה בשלב זה טעם לבצע מסדר זיהוי. ייתכן כי היה על החוקרים להציג מסדר זיהוי תמונות כבר בשלב החקירה מיום 17.2.09, ובכך ללא ספק ישנו מחדל חקירתי, אולם ברור, כאמור, כי לאחר חקירה זו, בהעדר שיתוף פעולה מצידו של סאמר, כבר לא ניתן היה לערוך שום פעולת חקירה שתאמת את זיהויו של המשיב. אציין כי לאורך החקירה, כעולה מהתמלילים, ניכר חששו של סאמר להפליל אחרים בשל חששו כי הוא או משפחתו ייפגעו, ויש בכך כדי להסביר את העובדה שהחליט להפסיק ולשתף פעולה עם חוקריו. בתיק ישנם בנוסף פלטי שיחות ממחקר תקשורת שנערך, ממנו עולה כי בוצעו במועד הרלוונטי לשוד שיחות טלפון ממספר טלפון 052-6438490 למספר הטלפון של המשיב שהינו 059-9377175. אציין כי עיינתי בתמלילים (המסומנים 644א-644ה) ואף הקשבתי להקלטות. בתמליל 644ב בעמ' 39 נשאל סאמר לגבי שני מספרי טלפון ובהם 052-6438490 ואמר "אין לי". לאחר מכן, בעמ' 59, נשאל סאמר לגבי אותם שני מספרים (מהקשבה להקלטה עולה כי אכן המדובר באותם המספרים ובתמליל ישנה טעות כתיב ביחס לאחד מהם) והפעם מסר כי זרק אותם באותו יום של השוד. בתמליל עולה כי לא מדובר באמירה אחת חד פעמית אלא טענה שחזרה על עצמה לאורך מספר שאלות ותשובות בחקירה. עוד יש לומר כי מלבד דבריו של סאמר לגבי הקשר שלו למספר 052-6438490, עולה מפלט השיחות כי פרטי איכון מכשיר טלפון זה דומים להפליא למסלול אותו ערך סאמר בעת שוד המונית כפי שתיאר במשטרה. האיכון מראה כי השיחות נקלטו בתחילה בשעה 16:11 בסמוך לקניון מלחה בירושלים, משם עבור בביתר עילית, (הסמוכה לחוסאן - צ.ל.), שכונת אל חדר בבית לחם ואפרת. נדמה כי דבריו של סאמר שתומללו בעמ' 59 לתמליל 644ב, בצירוף האיכון, מלמדים לכאורה כי אכן היה ברשותו את הטלפון שמספרו 052-6438490. ממספר זה בוצעו שיחות למספר הטלפון הסלולרי של המשיב, ואף התקבלו שתי שיחות ממספרו של המשיב בשעה 16:35, שהיא שעת השוד הרלוונטית. עוד יש לומר כי סאמר מסר כי ביצע שיחות לטלפון של דאוד, דבר המחזק ומאשש אף הוא כי דובר בשיחות בינו לבין המשיב, ולא אדם אחר. לא למותר לציין כי המשיב לא סיפק הסבר כלשהו לעניין זה. לפיכך, נדמה כי ישנן ראיות לכאורה, גם אם נסיבתיות, הקושרות את המשיב לסאמר ולשוד. מהות העבירה ב"כ המשיב טען כי לא ניתן לייחס למשיב עבירה של שוד, גם אם יוכח הקשר לסאמר. מחקירת סאמר מיום 17.2.09, ובעיקר מתמליל חקירה זו, 644ג, עולה כי סאמר נשאל כיצד ידע איזה סוג רכב "להביא", וענה כי דאוד הראה לו את הסוג הזה, כסוג שניתן למכור בהרבה כסף (עמ' 18-19 לתמליל 644ג). עוד עולה כי אותו דאוד, הוא המשיב כפי שהראינו לעיל, אמר לסאמר כי קל לשדוד מוניות, ואמר לו לבחור נהג זקן כמטרה (עמ' 21 לאותו תמליל). עולה כי סאמר שהיה במצוקה כספית פנה למשיב, והרעיון לביצוע שוד המונית הגיע מהמשיב, והוא גם זה שהסביר לסאמר כי עדיף לשדוד נהג מונית זקן שיפחד ולא יתווכח (עמ' 26 לתמליל 644ג). שיחות הטלפון בין הטלפון של סאמר לטלפון של המשיב נערכו ביום השוד מספר שעות לפני השוד (בשעה 11:23 ובשעה 13:19), וכאמור תוך ביצועו. אמנם המדובר בראיה נסיבתית, אולם השתלבותה במארג הראיות הלכאורי הכולל מלמדת כי חלקו של המשיב אינו רק של מי שהעלה רעיון כללי, וסאמר ביצעו מיוזמתו, אלא של מי שהעלה את הרעיון, הסביר איזה רכב בדיוק לשדוד, כיצד יש לעשות כן, ואף היה בקשר עם סאמר אגב השוד על מנת לקבל את המונית שנשדדה. המשיב אינו גורם פסיבי אלא גורם אקטיבי שעודד ואולי אף יזם את ביצוע השוד (והשוו ע"מ 121/00 התוב"צ נ' אבו ג'אליה [פדאור (לא פורסם) 00 (7) 493]). אין בכוונתי לחוות דעה האם די בכך כדי להפכו לשותף, ועניין זה ראוי שיוכרע על ידי הערכאה הדיונית, אולם נראה כי חלקו של המשיב אינו מינורי כפי שניסה לטעון בא כוחו, אלא דווקא משמעותי. עילת מעצר עבירת השוד הינה עבירת אלימות קשה המקימה חזקת מסוכנות בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996. נטען כי המשיב לא נטל חלק בשוד עצמו ועל כן אין לראותו כמסוכן בעצמו. אין בידי לקבל טענה זו. כפי שציינתי לעיל, חלקו של המשיב בשוד אינו מינורי. הוא זה שהציע את מתכונת השוד שמהותה בחירת קורבן חלש שיכולת ההתנגדות שלו נמוכה. בחירת קורבן שהינו מראש בעל יכולת הגנה נמוכה, בלא כל אכפתיות לכך שייתכן ואגב השוד ייפגע, בין פיזית ובין נפשית, מצביעה על זלזול בוטה בזולת ומלמדת על מסוכנות. בנוסף לכך, יחד עם שאלת המסוכנות, אף עולה שאלת החשש להימלטות מאימת הדין. אמנם, הערובה שנקבעה הינה ערובה משמעותית, אולם אם יורשע המשיב, הוא צפוי לעונש ממשי. ייתכן כי לנוכח עובדה זו יבחר להפקיר את ממונו ולא להתייצב לדיונים (ראו בש"פ 7223/97 אגרב נ' מדינת ישראל, תק-על 97(4) 11). אם יבחר לעשות כן, העובדה כי המשיב תושב העיר חברון תקל עליו להימלט מאימת הדין, לנוכח יכולת האכיפה המוגבלת של ישראל בעיר זו (השוו ע"מ 1672/09 התוב"צ נ' ימכ (טרם פורסם)). כפי שנאמר בעניין בש"פ 9193/99 מדינת ישראל נ' אבו חדיד, תק-על 99(4), 131: ניתן להתחשב בעובדה, כי קל יותר לתושבי אזורים אלה להימלט ולהתחמק ממשפט וקשה להתחקות אחר תנועותיהם" אציין כי מטעם זה בלבד של חשש להימלטות מאימת הדין בשל יכולת אכיפה מוגבלת בעיר חברון לא הייתי מורה על מעצרו של המשיב, אולם כשזה מצטרף למסוכנות הנלמדת ממעשה השוד ומדרך הפעולה האמורה, המסקנה הינה שאין מקום לחלופת מעצר (והשוו עניין אבו ג'אליה לעיל). על כן החלטתי לקבל את ערר התביעה ולהורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. משפט פלילידיני חברותשודשותפות