להלן פסק דין בנושא שדידת נהג מונית: פסק דין 1. הנאשם הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, במסגרת הסדר טיעון, וביום 02/01/07 קבעתי כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו: שוד בנסיבות מחמירות- עבירה לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. 2. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, בתאריך 15/12/04, הנאשם ומגדי (להלן: מגדי), ביקשו מנהג מונית (להלן: המתלונן), להסיעם מן התחנה המרכזית בבאר-שבע לחורה תמורת 70 ₪. הנאשם ומגדי נכנסו למונית, כאשר מגדי התיישב במושב הסמוך לנהג והנאשם התיישב במושב האחורי. לבקשת המתלונן, הנאשם שילם לו 100 ₪ תמורת הנסיעה וקיבל ממנו עודף של 30 ₪. המונית הגיעה לחורה, שם הנאשם ומגדי ביקשו מהמתלונן לעצור את המונית על מנת לאפשר את ירידתם ממנה. כאשר המתלונן עצר את המונית, הנאשם הצמיד את ידיו לצווארו של המתלונן ומגדי תפס את ידיו של המתלונן והחל לחפש את הכסף באמרו למתלונן: "או החיים שלך או הכסף". עקב האיומים הללו, מסר המתלונן למגדי 100 ₪ ואמר כי אין לו יותר כסף. הנאשם ומגדי לא עזבו את המתלונן, אלא לאחר שהנאשם שדד ממנו את מכשיר הטלפון הנייד שלו ודרש ממנו עוד כסף. לבסוף, הנאשם ומגדי זרקו את הטלפון הנייד ועזבו את המקום. 3. מן התסקיר שהוגש בעניינו של הנאשם עולה כי הנאשם, כיום צעיר כבן 21, הינו רווק המשרת כחייל סדיר בצה"ל, בגדוד הסיור המדברי, ומתגורר בבית הוריו בחורה. אביו נשוי ל-4 נשים ומשפחת מוצאו מונה 14 ילדים, אשר הנאשם הוא השלישי מבניהם. לדבריו של הנאשם, כל בני משפחתו מנהלים אורח חיים נורמטיבי וללא מעורבות בפליליים. מעברו עולה, כי הנאשם למד בבית ספר בחורה וסיים 8 שנות לימוד, אך הוא אינו יודע קרוא וכתוב וציין כי בעבר חש תסכול נוכח אי ידיעתו את השפה העברית. כיום, במסגרת קורס בשירותו הצבאי, הוא לומד את השפה העברית ומרגיש גאווה עקב התמדתו והצלחתו בקורס. במהלך לימודיו היסודיים עבד הנאשם במגוון עבודות מזדמנות ונראה כי הוא בעל משמעת עצמית חיובית בכל הקשור למעמדו התעסוקתי. בהתייחסו לעבירה נשוא תיק זה, לקח הנאשם אחריות חלקית לביצועה, תוך שהוא משליך את עיקר האחריות על מגדי, שותפו לעבירה, אשר לדבריו תכנן את השוד וסחף אותו לביצוע המעשה. שירות המבחן ציין כי הנאשם מפחית מחומרתה של העבירה ומתקשה לגלות אמפטיה כלפי המתלונן, או לערוך התבוננות פנימית על מעשיו והשלכותיהם. על פי התרשמות שירות המבחן הנאשם הוא בעל אישיות ילדותית ודימוי עצמי נמוך ונראה כי בשל אלה נגרר אחר חברה בעייתית, על מנת לזכות בהערכה. ההתרשמות היא כי חווית המעצר, לראשונה בחייו, היא בעלת אפקט הרתעתי ומשמעותי עבורו ועשויה להובילו להפקת לקחים שיתכן ויסייעו לו בעתיד להימנע ממצבים מסבכים. המלצת שירות המבחן היא להטיל על הנאשם עונש הרתעתי ולגזור עליו צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 250 שעות, פיצוי כספי למתלונן והתחייבות להימנע מעבירה. כמו כן, לאור גילו הצעיר של הנאשם, וההתרשמות כי הוא מבין כיום את המחיר למעשיו וכן לאור שירותו כיום בצה"ל, המליץ שירות המבחן להימנע מהרשעתו של הנאשם, שכן הרשעתו בדין עלולה לפגוע בעתידו הצבאי והתעסוקתי כאחד. 4. בטיעוניה לעונש ציינה ב"כ המאשימה, כי על אף שמדובר בנאשם צעיר וחסר עבר פלילי המצוי בשירותו הצבאי, כתב האישום הוא חמור וחלקו של הנאשם במעשי האלימות שבו, הוא נכבד. המאשימה הדגישה את העובדה שעל פי תסקיר שירות המבחן הנאשם לוקח אחריות חלקית לביצוע העבירה ומפחית מחומרתה וכן ציינה כי שותפו של הנאשם הורשע בדין ונגזר עליו עונש של שישה חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצו במסגרת עבודות שירות וכן פיצוי כספי למתלונן בסך 7,000 ₪. המאשימה סבורה כי אין מקום לעשות אבחנה בין הנאשם ושותפו ולפיכך יש להרשיע את הנאשם. לאור העובדה שהנאשם הינו חייל בשירות צבאי סדיר, אשר לא יוכל לבצע עבודות שירות, הסכימה המאשימה להמלצת שירות המבחן להטיל עליו עונש של"צ, וביקשה כי בנוסף יוטל עליו עונש של מאסר מותנה ופיצוי כספי למתלונן. 5. ב"כ הנאשם טען כי הנאשם הוא צעיר בגילו ובעת ביצוע העבירה היה על סף גיל הקטנות. לדידו של הסניגור, חלקו של הנאשם בביצוע העבירה, על פי המתואר בכתב האישום המתוקן, הוא פחות מחלקו של האחר. ממועד ביצוע העבירה, הנאשם התגייס לצה"ל והוא משרת כיום שירות קרבי באזור רצועת עזה, בגדוד הסיור המדברי, תוך שהוא מסכן את חייו מדי יום למען הגנת המולדת. לטענת הסניגור, הנאשם שינה את דרכיו ועלה על דרך המלך, הוא מקבל את מרות שלטונות הצבא ומתפקד כאדם נורמטיבי. את השינוי האישיותי שעבר הנאשם מייחס הסניגור לחוויית מעצר הבית, בו שהה הנאשם למשך כשנה, במהלכה עשה הנאשם חשבון נפש והחליט לתקן את דרכיו. לטענתו, מדובר במעידה חד פעמית מבחינת הנאשם, שהינו נעדר עבר פלילי. בקשת הסניגור היא לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהימנע מהרשעתו של הנאשם, לפי שהרשעתו תפגע באפשרות גיוסו לשירות קבע בעתיד. 6. שאלת אי-ההרשעה בפלילים נדונה לא אחת בפסיקה וההלכה היא כי בית משפט, אשר מצא כי נאשם ביצע את העבירה בה הוא מואשם, ירשיעו בגינה. הלכה זו מתחייבת לאור עקרון השוויון בפני החוק, ההגנה על אינטרס הציבור, וכחלק מניהולו של הליך אכיפת חוק תקין. יחד עם זאת, בסעיף 71א לחוק העונשין, התשל"ז-1977, נקבע חריג המאפשר לבית המשפט שיקול דעת בשאלת אי-ההרשעה, זאת בהתקיים נסיבות מסוימות. במכלול השיקולים מובאים בחשבון, בין היתר, נסיבותיו האישיות של הנאשם, גילו, ובעיקר נבחנת ההשפעה של הרשעתו בפלילים על שיקומו והנזק שיגרם לו בעקבותיה. הימנעות מהרשעה, ככל שמדובר בנאשמים שהינם בגירים, אינה דבר של מה בכך ויש לנקוט בה רק בנסיבות יוצאות דופן המצדיקות זאת. בע"פ 2513/96 מדינת ישראל נ' שמש, פ"ד נ(3) 682, 683 נקבע כך: "שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק בהעמדת הנאשם במבחן בלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפר את הכלל. בכך גם נפגעת שורת השוויון בפני החוק". בר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל, תק-על 85(3) 737, נקבע כך: "... רק בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרה של העבירה, נוקט בית המשפט לפעמים בחלופה של הטלת מבחן ללא הרשעה. ההמנעות מן ההרשעה הופכת, כמובן, באופן תיאורטי לקשה יותר ככל שהעבירה חמורה יותר ובתי המשפט אינם נוהגים לראות בחרטה בלבד עילה ליצירתה של הבחנה בין פלוני לפלמוני שעבר אותה עבירה בנסיבות דומות". 7. השיקול העיקרי להימנע מהרשעת הנאשם בענייננו, כפי שציין ב"כ בטיעוניו, הוא שיקול שיקומו של הנאשם וחזרתו למהלך חיים נורמטיבי, סיום שירותו הצבאי ושאלת עתידו במסגרת הצה"לית והתעסוקתית. כמו כן יש לזכור, כי על אף שהנאשם היה כבר בגיר בעת ביצוע העבירה, גילו היה צעיר מאוד, על סף גיל הקטנות. גילו הצעיר של הנאשם וכן העובדה שהנאשם בחר להתגייס לשירות צבאי ולשקם את חייו נזקפים לזכותו. יחד עם זאת, העבירה שביצע הנאשם היא עבירה חמורה מאוד ואין להקל בחומרתה. הנאשם פעל בדרכים אלימות ובזויות להשגת מטרותיו, תוך פגיעה בזולת ובשלום הציבור. יש לזכור, כי על פי האמור בתסקיר, הנאשם לא לקח אחריות מלאה על מעשיו, התקשה להבין את ההשלכות של מעשהו ואף התקשה להביע אמפטיה כלפי קרבן העבירה. הנאשם אף לא הביע חרטה על מעשיו בשום שלב, לבד מהצטערותו על המחיר הכבד שנגבה ממנו בעקבות מעשים אלה. בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, 342, נדונה שאלת אי-ההרשעה בפלילים, שם נקבע כך: "... שיקומו של נאשם- הגם שהוא מהווה שיקול מהותי שלציבור כולו עניין בו- הינו אך אחד משיקולי הענישה, שאליו מתווספים שיקולים אחרים הנובעים מאופייה של העבירה. אכן, ענישתו של נאשם היא אינדיווידואלית, ובית המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על פי מהות העבירה. ואולם, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים ... בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על יסוד שיקולים אלה- כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם". אכן, לשאלת שיקומו של הנאשם בענייננו יש משקל נכבד במערכת השיקולים להרשעתו בדין, אך היא אינה עומדת לבדה. כך גם באשר לעובדת גילו הצעיר בעת ביצוע העבירה. גורמים אלה נשקלים ומקבלים את ביטויים בעת גזירת העונש, לקולא. מכלול השיקולים וביניהם חומרת העבירה שקבעתי שביצע, אי לקיחת אחריות מלאה על מעשיו, וכן ההגנה על האינטרס הציבורי והרתעת הרבים, הובילוני למסקנה כי לא נתקיימו בנאשם אותן נסיבות "יוצאות דופן" המצדיקות הימנעות מהרשעתו. לפיכך, אני מרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו וגוזר עליו את העונשים כדלקמן: א. צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 250 שעות. שירות המבחן יערוך תכנית של"צ ויגישה תוך 20 יום מהיום. ב. פיצוי למתלונן בסך 7,000 ₪, אשר יקוזז מן הפיקדון המצוי בתיק הבקשה למעצר עד תום ההליכים בעניינו של הנאשם. יתרת הפיקדון תוחזר לנאשם. ג. מאסר על תנאי של 6 חודשים למשך שנתיים מהיום, שלא יעבור בתקופה זו כל עבירת אלימות שהיא פשע. זכות ערעור תוך 45 יום מהיום. משפט פלילישודנהג מוניתמונית