בית המשפט הבוחן קיומן של "ראיות לכאורה" במסגרת בקשה למעצר עד תום ההליכים, נדרש לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מ.י. פ"ד נ(2) 133). ביהמ"ש אינו נדרש, בשלב זה לבחינת מהימנותן של הראיות המוצגות בפניו, או לבחינת משקלן האפשרי ואת דיותן לביסוס ההרשעה. כנאמר בבש"פ 2182/95 מ"י נ' מחאגנה פ"ד מ"ט(2) 227 "השאלה אינה אלא שאלה של מהימנות, וכידוע אין בית המשפט נותן דעתו בשלב זה של ההליכים - שלב של מעצר שלאחר הגשת כתב האישום לנושא מהימנותם של עדים (אלא אם כן הפגם במהימנות עולה מניה וביה מתוך עיון בחומר הראיות)". על בית המשפט לבחון האם בראיות לכאורה קיים פוטנציאל ראייתי שאם יצא מן הכח אל הפועל, יספיק להרשעתו של המשיב בדין. גם מקום שיש ראיות לכאורה, יש לתת את הדעת ליחס בין עוצמת הראיות לכאורה לבין מידת ההגבלה של חרות הנאשם. ככל שהראיות לכאורה חזקות וחד משמעיות יותר, כך גדלים הסיכויים, שבהתקיים שאר התנאים המקימים עילת מעצר, לא יורה ביהמ"ש על חלופת מעצר, וגם ההיפך הוא נכון - מקום שבחינת חומר החקירה, אפילו בשלב הלכאורי, מעוררת ספקות וסתירות, הדבר מהווה שיקול לכך שביהמ"ש יעדיף חלופת מעצר על פני מעצר, גם בהתקיים כל התנאים למעצר. להלן החלטה בנושא ראיות לכאורה: החלטה 1. בפני בקשה למעצרו עד תום ההליכים המשפטיים של המשיב, על פי סעיף 21 לחסד"פ (סמכויות אכיפה-מעצרים) תשנ"ו-1996 (להלן: "חסד”פ מעצרים"). עם הבקשה הוגש נגד המשיב כתב אישום המייחס לו עבירות בנגוד לסעיפים 335 (א)(1) + 333 לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות ונשיאת נשק שלא כדין, בניגוד לסעיף 144(ב) לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום ביום 17.3.06 בסמוך לשעה 19:50 ליד חנות תבלינים בכפר קאסם, ירה המשיב לעבר המתלונן עימאד גבראת, שעם אשתו למשיב סכסוך קודם, יותר מ-4-5 יריות, שארבע מהן פגעו בעכוזו ובירכיו של המתלונן, זאת עשה באקדח אותו נשא שלא כדין. 2. על ביהמ"ש בהחליטו בבקשה למ.ע.ת.ה לערוך בחינה משולשת ומדורגת. קיומן של "ראיות לכאורה" לכך שהמשיב ביצע המעשה המיוחס לו בכתב האישום (סעיף 21(ב). לחס.ד.פ מעצרים), היה והללו בנמצא לבחון קיומה של "עילה למעצרו" ואם עילה כזאת קיימת, על ביהמ"ש לבחון הניתן להשיג את מטרת המעצר בחלופה לו, כזאת שתפגע פחות בחרותו. (סעיף 21(ב)(1) לחסד”פ מעצרים). באשר לעילת המעצר, הרי זאת מעוגנת בעילה סטאטורית, קיימת חזקת מסוכנות כלפי המשיב בשל כך שהעבירות המיוחסות לו מקימות עילה על פי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחסד"פ מעצרים. בנוסף לכך, עסקינן במשיב שלחובתו הרשעות קודמות בעבירת רכוש, תגרה במקום ציבורי וסחר בסמים ואף ריצה עונש מאסר. באשר לחלופת המעצר קיבל ביהמ"ש תסקיר מעצר שאינו חיובי, המצביע על כך שהמשיב נוטה לטשטוש ומינימליזציה של אורח חייו הבעיתי, הוא מנהל אורח חיים בלתי יציב הכולל מעורבות בפלילים, כלומר טמונה בו מסוכנות ואף חלופת מעצר שהוצעה על ידי המשיב, לא מצא שרות המבחן כי היא חלופה ראויה וגם ביהמ"ש ששמע את הגב' אוחיון, לא שוכנע שתוכל לשמש חלופת מעצר של ממש ושיהיה אפשר לסמוך עליה שתאיין מסוכנותו של המשיב. 3. עיקר המחלוקת בין באי כוח הצדדים הינה בשאלת דיות הראיות לכאורה לכך שהמשיב עבר העבירות המיוחסות לו. ביהמ"ש הבוחן קיומן של ראיות לכאורה, נדרש לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מ.י. פ"ד נ(2) 133), ביהמ"ש אינו נדרש, בשלב זה לבחינת מהימנותן של הראיות המוצגות בפניו, או לבחינת משקלן האפשרי ואת דיותן לביסוס ההרשעה. כנאמר בבש"פ 2182/95 מ"י נ' מחאגנה פ"ד מ"ט(2) 227 "השאלה אינה אלא שאלה של מהימנות, וכידוע אין בית המשפט נותן דעתו בשלב זה של ההליכים - שלב של מעצר שלאחר הגשת כתב האישום לנושא מהימנותם של עדים (אלא אם כן הפגם במהימנות עולה מניה וביה מתוך עיון בחומר הראיות)". על בית המשפט לבחון האם בראיות לכאורה קיים פוטנציאל ראייתי שאם יצא מן הכח אל הפועל, יספיק להרשעתו של המשיב בדין. 4. בחינת הראיות שבתיק החקירה מביאה את בית המשפט במקרה זה לקבוע, כי קיימות "ראיות לכאורה", להרשעת המשיב בדינו, אם כי אודה כי התלבטתי בענין זה, אין עסקינן בענין חד וחלק, וכפי שאפרט בהמשך, שאלות רבות עולות כבר בשלב "הלכאורי". עיקרן של ראיות לכאורה אלו מבוססות על עדותו של המתלונן אשר מתאר באימרותיו, כי לאחר שנדבר עם אלמוני בשיחות פלאפוניות להפגש לצורך מכירת רכבו, זיההו המשיב לאור התאור שמסר לו וממרחק של כמטר ירה בו ופצעו - ת. רפואיות על פגיעותיו בתיק החקירה. עובדות אלו אינן במחלוקת, אך במחלוקת שאלת זיהויו של המשיב כיורה. במסדר זהוי תמונות זיהה המתלונן את היורה, כמי שירה בו כאשר המתלונן טוען, כי אין היכרות קודמת בין השניים ואף המשיב מאשר עובדה זאת. כן ניתן למצוא "חיזוק מה" לראיות לכאורה בעובדה, שיש מחלוקת קודמת בין אשת המתלונן למשיב (על פי גירסתה ), כאשר למשיב לכאורה מניע לפגוע במתלונן. עד ראייה (עטאף עיסא) מוסר תאור כללי של היורה הדומה למשיב, דמיון כללי ביותר, אליבי שמסר המשיב כי שהה בחברת אחיו, כארז בדיר עובר לארוע הירי נבדק ולא אושר וכן חוו"ד של המומחה נדב לוין שמצא חלקיקי ירי בבגדי ובידו של המשיב, עובדה שלה ערך ראייתי מוגבל, על פי חווה"ד. כך גם לדברי המתלונן (שלא אומתו למעשה בפלטי חב' התקשורת) שוחח עם המשיב בפלאפון שמספרו ניתן לו. 5. עם זאת חובת בית המשפט לקבוע, כי עולות שאלות ראייתיות שונות אותן אמנה עם מחדלי חקירה, אשר יוצר עננה על הראיות לכאורה, אם כי לא עד כרסומן או איונן במידה המצדיקה אי העתרות לבקשה. רובן של נקודות אלו יש בהן כדי לערער על מהימנותו של המתלונן המזהה, ערעור שאינו מגיע כאמור בשלב זה של ההליכים עד כדי ה"מסה הקריטית" הנדרשת. א. נעמא עיסא, אשת המתלונן אומרת באמרתה (עמ' 1 ש' 16) "... הם השכנים שלי והם מכירים אותנו ... ואמרו לי שמישהו שכיסה את הפנים שלו ירה עליו מול המכולת....". אותם שכנים - לא נעשה ניסיון בחקירה לאתר זהותם ולא נחקרו. אי איתורם וחקירתם יתכן ויש בו לגרום למשיב נזק ראייתי. ב. הירי בוצע על פי הנטען מחוץ לחנות מכולת בשעה 19:50 ביום 17.3.06, מדובר בעת שעדיין שעון חורף שלט בכיפה, אין כל שמץ ראיה בחומר החקירתי על תנאי התאורה במקום בו נטען שהמתלונן ראה פני המשיב. ג. המשטרה הגיעה לבית המשיב כעבור זמן קצר ביותר (כאשר כבר היה חשוד במעשה) בביתו לא נערך חפוש בבית אחר כובע גרב, או המעיל, או האקדח, תמוה ! כך גם לא נמצאו תרמילי וקליעי הירי ומרכבו של עאטף עיסא שנפגע אף הוא בירי - לא נעשה אף נסיון למצוא קליעים (לצורך בדיקה בליסטית). ד. עאטף עיסא, עד הראיה אומר באמרתו (ש' 4-5) "... ראיתי בן אדם רץ מכוסה בפנים ...". זאת ראה מיד אחרי הירי, איך הדבר מתיישב עם גירסת המתלונן המזהה? הרי הלה זמן קצר מאוד קודם לכן לגרסתו, ראה המשיב גלוי פנים ורק ראשו מכוסה. ה. המתלונן עצמו מוסר שתי גרסאות באשר לכיסוי ראשו של היורה בעמ' 1 ש' 21 לאמרה מיום 18.3.06, "כובע גרב" ואילו באמרה מיום 20.3.06 עמ' 1 ש' 10, "כובע של הג'קט". ו. תוכן המידע שהינו גלוי מוסר שם של נהג רכב מציבושי שעמו ברח המשיב ממקום הירי. אין בתיק החקירה כל סימן לכך שנעשה ניסיון לאתר אותו נהג ולחקרו וכמובן לא נחקר. ז. למרות דברי התביעה בטיעוניה, לא עולה מתוכן התמליל של דו"ח העמות דבר מפליל נגד המשיב. מנגד עולות תמיהות מדברי המתלונן שם באומרו למשיב בעמ' 8 שורה ראשונה כי הוא יכול להביא הרבה אנשים מהכפר שראו המשיב ויגידו שהוא היורה, כן גם בעמ' 11 שורה אחרונה, נראה שגם בענין זה החקירה לא מוצתה. ח. נראה שהתביעה תבקש שתוצא תעודת חיסיון על זהות המקור שהצביע על המשיב ומסר המידע המצויין לעיל. אין למרות שצריך להיות בחומר החקירה, מסמך המבקש להוציא תעודת חיסיון - אין בתיק הסבר לכך, העיקר הינו שלאור הגירסה שעולה מתוכן המידע והסתירה שבינה לבין עדות עאטף עיסא על כך שהיורה כלל ברח רגלית נראה שעדות המקור - עדות חשובה עשויה להיות. ט. בדיקת הפירופרינט של כפות ידי המשיב - נמצאה שלילית, אם כי היה סיפק בידו לרחוץ ידיו ויש בחומר החקירה טענה כי אכן התרחץ בנגוד לדבריו. י. המתלונן מעיד כאמור כי לראשונה ראה היורה בארוע, ידע את זהותו רק במסדר תמונות, אם כך איך שמעה אותו האחות בחדר המיון, שרונה דור פלד, אומר, "שמי שירה בו הוא רמזי..." (ש' 5 לאמרתה). המתלונן מכחיש לענין זה דברי עדת התביעה האחות (עמ' 2 לאמרה מיום 18.3.06 ש' 23). 6. בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מ"י נאמר כידוע שעל ביהמ"ש בשלב זה של ההליכים לבחון האם "דבק בראיות פגם גנטי" המקעקע את התשתית הראייתית, או אף המחלישה במידה כזו עד כי אין לראות בה תשתית לכאורית מספקת לצורך הליך המעצר. במקרה שבפנינו יש החלשה של ראיות התביעה ברמה מסויימת, אך לא ברמה המגבשת "פגם גנטי" בראיות, אין ביהמ"ש יכול עתה לאמר שמהימנות המתלונן מניה וביה מקועקעת. במקום כזה יש מקום לצטט את בש"פ 5837/00 חטואל יצחק נ' מדינת ישראל תק' על 2000(3), 745: "מקובל עלי, כי גם מקום שיש ראיות לכאורה, יש לתת את הדעת ליחס בין עוצמת הראיות לכאורה לבין מידת ההגבלה של חרות הנאשם. ככל שהראיות לכאורה חזקות וחד משמעיות יותר, כך גדלים הסיכויים, שבהתקיים שאר התנאים המקימים עילת מעצר, לא יורה ביהמ"ש על חלופת מעצר, וגם ההיפך הוא נכון - מקום שבחינת חומר החקירה, אפילו בשלב הלכאורי, מעוררת ספקות וסתירות, הדבר מהווה שיקול לכך שביהמ"ש יעדיף חלופת מעצר על פני מעצר, גם בהתקיים כל התנאים למעצר". 7. מבחינה אופרטיבית, הנני סובר שהקשיים הראייתיים מצדיקים באופן עקרוני שחרור המשיב לחלופת מעצר, חלופת מעצר בטוחה והדוקה שתוכל לאיין המסוכנות העולה מן המשיב כפי שפורט לעיל. לעת הזאת, יעצר המשיב עד תום ההליכים, אם ועד שחלופה ראויה מחוץ ליישוב כפר קאסם במרחק ראוי ממנו תוצג במסגרת בקשה לפי סעיף 52 לחסד"פ מעצרים. כאמור ציינתי לעיל שלא שוכנעתי שהחלופה שהוצעה לשרותהמבחן ואף נבדקה כאן בביהמ"ש, של הגב' אוחיון, הינה אותה חלופה הדוקה ומספקת הדרושה בנסיבות מקרה זה. זכות ערר כחוק. בקשת מעצרראיותמעצרמעצר עד תום ההליכים