עבירת קבלת שוחד של עובד ציבור

במהלך שנת 1996 קשר המערער קשר עם אדם אחר שהואשם יחד איתו, שלפיו יקשר אותו בין המערער לבין דורשי עבודה, המעוניינים לשלם שוחד עבור אי שיבוצם לעבודה בזמן שהם מקבלים דמי אבטלה.

העבירות בהן הורשע המערער פרסו תמונה עגומה של שחיתות, שנמשכה לאורך זמן, בלשכת התעסוקה בחיפה. המערער היה פקיד השמה בלשכת התעסוקה, ובמסגרת תפקידו היה עליו להפנות לעבודה מתאימה דורשי עבודה שהוגדרו כ"מקצועיים" - כגון בתחומי הרכב והמחסן. אם עבודה כזו לא אותרה, היה עליו לרשום את התייצבותם בלשכה, במועד שנקבע להם, כתנאי לכך שיקבלו דמי אבטלה. סירוב לעבודה שהוצעה היה גורר סנקציה של עיכוב בתשלום דמי האבטלה.

להלן פסק דין בנושא עבירת קבלת שוחד של עובד ציבור:

פסק דין

1.     המערער - המשיב בערעור שכנגד (להלן: "המערער"), הורשע, לפי הודאתו, בבית המשפט השלום בחיפה (פ 3840/04: סגן הנשיא א. הבר), בעשר עבירות של קבלת שוחד, לפי סעיף 290 לחוק העונשין תשל"ז - 1977 (להלן:"החוק"), ובעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק. הוטלו עליו 12 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי לשנתיים, וכן קנס בסך 20,000 ₪, או 200 ימי מאסר תמורתו.
שני הערעורים נסובים רק על רכיב עונש המאסר בפועל. המערער טען, כי נוכח שיהוי רב מאוד ובלתי מוצדק בהגשת כתב האישום, מן הראוי היה שלא להטיל עליו כלל מאסר בפועל, ולחלופין להטיל עליו עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות. לעומת זאת המשיבה - המערערת בערעור שכנגד (להלן:"המשיבה") - מבקשת בערעורה להחמיר בעונש המאסר בפועל. השיהוי בהגשת כתב האישום אינו יכול לדעתה לשמש כנימוק להקלה מופרזת בעונש, מה עוד שמורכבות התיק גרמה להכנתו זמן רב.

2.     העבירות בהן הורשע המערער פרסו תמונה עגומה של שחיתות, שנמשכה לאורך זמן, בלשכת התעסוקה בחיפה. המערער היה פקיד השמה בלשכת התעסוקה, ובמסגרת תפקידו היה עליו להפנות לעבודה מתאימה דורשי עבודה שהוגדרו כ"מקצועיים" - כגון בתחומי הרכב והמחסן. אם עבודה כזו לא אותרה, היה עליו לרשום את התייצבותם בלשכה, במועד שנקבע להם, כתנאי לכך שיקבלו דמי אבטלה. סירוב לעבודה שהוצעה היה גורר סנקציה של עיכוב בתשלום דמי האבטלה.
במהלך שנת 1996 קשר המערער קשר עם אדם, שהואשם יחד איתו (להלן:"המתווך"), שלפיו יקשר אותו מתווך בין המערער לבין דורשי עבודה, המעוניינים לשלם שוחד עבור אי שיבוצם לעבודה בזמן שהם מקבלים דמי אבטלה.
בכתב האישום נמנו האנשים איתם נעשה הסדר זה, בין השנים 1997-2000. המערער קיבל מדי פעם סכומים שהסתכמו באלפי שקלים. בכתב האישום נמנו שמונה אנשים, שהעבירו כסף למערער, חלקם ישירות וחלקם באמצעות המתווך, אשר נטל לעצמו חלק מהכסף. (בדרך כלל נתן כל אחד מ"דורשי העבודה" 1500-2000 ₪).

3.     בית המשפט קמא עמד בגזר הדין על חומרתה הרבה של עבירת השוחד, שהיא כנגע ממאיר בשירות הציבורי. מתחייבת הטלת ענישה קשה וכואבת כלפי מי שחטא בעבירה זו, ובקשר לכך הובאה פסיקתו של בית משפט העליון.
מאידך, פורטו נסיבותיו האישיות של המערער. הוא בן 45, שירת שירות סדיר קרבי ולאחר מכן שירות מילואים עד עתה. עבד בשירות התעסוקה 11 שנה והוערך כעובד חרוץ ומתמיד. לאחר גילוי העבירות פוטר המערער, וניזוק מאוד מבחינה כלכלית. מעבר לכך, התמקדה טענתו העיקרית של בא כוחו בכך שמרשו הודה מיד בחקירתו במעשיו, במרץ 2000, ואילו כתב האישום הוגש ארבע וחצי שנים לאחר מכן, ללא כל הסבר סביר לכך.
בית המשפט קמא עמד על הסוגייה של ענישה מאוחרת - כתוצאה מהתמשכות ההליכים - והשפעתה על העונש. בקשר לכך הוזכרה פרשת אסא - ע"פ 284/90 יוסף אסא נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 837, שם הביאה התמשכות ההליכים להימנעות מלהטיל עונש מאסר בפועל.
בסופו של דבר הוטל על המערער עונש מאסר בפועל של 12 חודשים כאמור. ביהמ"ש קבע, כי מצד אחד אין להימנע מהטלת מאסר בפועל, וזאת "לאור המעשים החמורים בהם הורשע הנאשם", אך מצד שני "ראוי היה הנאשם להישלח למאסר לתקופה ארוכה", אילולא השיקול של הזמן הרב שחלף מעת ביצוע העבירות.

4.     שיקול זה של השיהוי בהגשת כתב האישום והשפעתו על עונש המאסר בפועל עמד גם במרכז הערעור בפנינו. סניגורו של המערער עמד על כך, שאין במקרה זה הסבר ראוי להגשתו של כתב האישום ארבע שנים וחצי לאחר הודאתו של המערער בעבירות בחקירתו. יצוין, כי בהודעת הערעור של המדינה נאמר בעניין זה, כי "מדובר בתיק מורכב עם ריבוי חשודים שארך זמן רב כדי להכינו". ב"כ המאשימה הוסיפה בפנינו, כי היו במקרה זה שלושה עובדי ציבור מקבלי שוחד ועשרות נותני שוחד. החקירה התארכה ואין נהוג לפצל ולהגיש מיד כתב אישום לפני חקירת כל המעורבים. יחד עם זאת ציינה ב"כ המאשימה, כי העיכובים נובעים גם בגלל בעיית המחסור בכוח אדם בפרקליטות.


5.     בית משפט העליון נזקק לא אחת לחוות דעתו בנוגע להשפעתה של התמשכות הליכים רבה ובלתי מוצדקת על עצם הטלת עונש מאסר בפועל ועל מידתו - בעבירות שונות שנדונו בפניו - כאשר מטבע הדברים מדובר היה בנאשמים שאינם נתונים במעצר. בע"פ וינקרץ ואח' נ' מדינת ישראל תק-על 91(3) 2080, העיר בית המשפט העליון, כי "הסחבת בה לוקים, לעיתים, הליכי חקירה, אישום ושמיעת משפט - כשהמדובר בעיקר, בחשודים ונאשמים שאינם נתונים במעצר - הינה תקלה קשה, שיש לעשות כל מאמץ לצמצומה. הכול מסכימים שבקיומה של סחבת יש טעם המצדיק הקלה במשכו של המאסר הממשי שייגזר על העבריין, מקום שעונש זה הינו ראוי ומתחייב בנסיבות העניין" (פסקה 8 לפסק הדין).
אכן, בית המשפט ציין, שם, כי יהיו אף מקרים שבהם עצם הסחבת תצדיק הימנעות מוחלטת מהטלת עונש מאסר בפועל, ובקשר לכך מפנה לפרשת אסא, שם. יחד עם זאת, המשיך בית המשפט:

     אך תהא זו תקלה קשה שבעתיים לציבור, אם בכל מקרה ייחלצו בלא עונש      מאסר עבריינים הראויים לעונש זה, ואשר בשל התנאים השוררים בקרב      רשויות החקירה והתביעה בבתי המשפט, השתהו הליכי חקירתם, האשמתם      או בירור דינם.

להימנעות כזו מהטלת עונש ממשי בשל סחבת בהליכי משפט קרא בזמנו השופט (לימים הנשיא) לנדוי כ"תיקון עוול בעוול" (ע"פ 347/75 הירש נ' מדינת ישראל פ"ד ל(3) 197, 201) וכן ראו מחלוקת השופטים בע"פ 416/76 גבריאלוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 29. על מאזן שיקולים דומה עמד לאחרונה בית משפט העליון ברע"פ 4239/05 אברג'יל נ' מדינת ישראל , תק-על 2005 (2), 1468. בית משפט גם הבחין בעניין זה (בפסקה 12 לפסק הדין) בין מקרה שבו לנאשם אין יד בסחבת שנוצרה ו"כל כולה נובעת מאילוצים מערכתיים שונים", לבין מקרה שבו תרם הנאשם להתמשכות הזמן. במקרה השני יקבל משנה תוקף השיקול המפחית בחשיבות ההיבט של התמשכות ההליכים (השוו ע"פ 786,795/84, מדינת ישראל נ' שלום הלוי, פ"ד לט(2) 714; דנ"פ 5035/99 דורפמן ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2000 (1) 521.

בסופו של חשבון, יש לזכור כי התמשכות ההליך הפלילי איננה אלא אחד הגורמים שבהם יתחשב בית המשפט בשוקלו להטיל עונש מאסר בפועל. מובן שהמשקל הראוי שיש להעניק לשיקול זה תלוי במכלול הנסיבות של כל מקרה ומקרה. לעיתים יהיה זה משקל גבוה ואף מכריע, ולעיתים משקל נמוך (עניין דורפמן, שם, פיסקה 4: ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 434,421).

6.     ביישמנו את העקרונות הללו על הפרשה שלפנינו, שומה עלינו להטעים תחילה את חומרתם של עבירות השוחד שבהם הורשע המערער בפרשה שלפנינו. בהיותו עובד ציבור בשירות התעסוקה, מעל המערער באמון שניתן לו, כאשר במקרים לא מעטים, ולאורך שנים, קיבל אלפי שקלים כשלמונים תמורת אי הפנייתם לעבודה של נותני השוחד. המדובר בעבירות שוחד בנסיבות חמורות מאוד, המצדיקות ענישה קשה ומכאיבה; וכדברי השופט (לימים הנשיא) לנדוי:
השוחד הינו סימן ההיכר המובהק של משטרים לבנטיניים שחלילה לנו להידמות להם. רחמנות יתרה כלפי הפרט בכגון אלה עלולה לעלות כדי התאכזרות לחברה כולה, פן היא תשקע ביוון המצולה של שוחד ושל שחיתות.

ע"פ 389/72 זוקאים נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(2) 487, 497-496, הרעיון של רחמנות שהיא למעשה התאכזרות מזכיר את מאמר חז"ל: "כל מי שנעשה רחמן על אכזרים - לבסוף נעשה אכזר על רחמנים" - ילקוט שמעוני, שמואל א, רמז קכא, מדרש זוטא קהלת, (בובר), פרשה ז).
וכן ראו בעניין הענישה הראויה לעבירות השוחד ע"פ 4722/92 מרקוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 45, 49-50; ע"פ 6033/03, בראון נ' מדינת ישראל, תק-על 2003 (2) 3286; רע"פ 1023/03 ציון קורן נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(4) 480.

7.     במקרה "רגיל", מוצדק היה אפוא להטיל על המערער בגין עבירות השוחד שנעברו במקרה זה עונש מאסר בפועל, העולה בשיעור ממשי על העונש שהוטל. כמו כן, במכלול השיקולים, איננו סבורים שהשיהוי בהגשת כתב האישום מצדיק הימנעות מהטלת עונש מאסר בפועל. לפיכך נראה לנו, כי יש לדחות את ערעורו של המערער.

התלבטנו יותר לגבי ערעור המדינה, כאשר ביסודו של דבר, השאלה שעמדה לפנינו הייתה שאלת המשקל שיש לייחס לשיהוי בהגשת כתב האישום.
במקרה שלפנינו מדובר, כאמור, בשיהוי של ארבע שנים וחצי בהגשת כתב האישום. זהו שיהוי בהחלט לא שיגרתי ולא מוצדק, משום שהנאשם הודה בחקירתו כבר במרץ 2000, ולמעשה ניתן היה כבר אז להכין את כתב האישום. גם אם נקח בחשבון את מורכבות התיק, ריבוי החשודים והרצון לסיים את החקירה, הרי בכל מקרה יש כאן איחור של כמה שנים בהגשת כתב האישום. לנאשם אין חלק בסחבת שהייתה כאן. ברור כי בתקופה זו הוא סבל מעינוי דין משמעותי (ראו לעניין זה דברי הנאשם לעניין העונש). נראה לנו אפוא שבמקרה זה יש לתת משקל גבוה לשיהוי בהגשת כתב האישום (והשוו גבריאל חזיזה נ' מדינת ישראל, תק-על 2004 (4) 3420).

נציין גם בעניין זה, כי לאחר מתן גזר הדין בעניינו של המערער, נגזר גם דינו של המתווך, שהואשם עמו. בית המשפט קמא אימץ את הסכם הטיעון, שלפיו הוטלו על המתווך שמונה חודשי מאסר, כאשר ב"כ המדינה נימקה בין השאר את עמדתה "בהתחשבות בחלוף הזמן".

לפיכך, החלטנו בסופו של דבר לדחות גם את ערעור המדינה, ולהשאיר את העונש הוטל על כנו.

נעיר לסיום, כי בנימוקי הערעור של המדינה נאמר, כי הטלת עונש מאסר בפועל בשיעור שהוטל: "על עובד ציבור שסרח פעמים רבות יש בה מסר שלילי לציבור ויש בה כדי לעודד שחיתות במגזר הציבור". ככל שתוצאות אלה תקרינה, הרי במקרה זה דומה בעינינו, כי על הפרקליטות עצמה לשוות דברים אלה לנגד עיניה. והרי בכל מקרה לא היה מנוס מהפחתה ניכרת בעונש המאסר הראוי, עקב הסחבת הבלתי מוצדקת בהגשת כתב האישום, ותקלה זו רובצת לפתחה של הפרקליטות.

הערעורים נדחים.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון