להלן פסק דין בנושא עבירה על חוק שמירת הניקיון: פסק דין בפני ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש השלום בתל-אביב (כב' השופט ציון קאפח) מיום 27/2/05 בת.פ. 10310/04, לפיו הורשע המערער בעבירת איסור לכלוך רשות הרבים, לפי סעיפים 2 ו- 13(ב) לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד - 1984 ולפיו נדון לקנס של 8,000 ₪ או 80 ימי מאסר תמורתו וכן לחתימה על התחייבות כספית בסך 25,000 ₪ להימנע במשך שנתיים מביצוע עבירה דומה. כתב האישום: כתב האישום הוגש ביום 29/12/04 ובו נטען כי המערער, אשר עיסוקו באיסוף הובלה ופינוי פסולת, ביצע ביום 11/6/04 שתי הובלות של פסולת בנין באמצעות משאית ומכולות שבבעלותו ורוקן את תכולתן בשטח פתוח שברשות הרבים. על-פי הנטען בכתב האישום, בוצעו שתי ההשלכות ביום 11/6/04, האחת- בשעה 09:26 ואילו השניה - בשעה 10:17. כתב האישום ייחס למערער עבירת לכלוך רשות הרבים לפי סעיפים 2 ו- 13(ב) לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד - 1984 (להלן: "חוק שמירת הניקיון"). בהתאם להחלטת ביהמ"ש קמא מיום 27/2/05 הופטר המערער מלהשיב לאשמה בכל הנוגע לאירוע ההשלכה השני ומשכך, צומצם הדיון לאירוע ההשלכה הראשון, קרי לזה שבוצע, על-פי הנטען, בשעה 09:26. המערער כפר בעובדות כתב האישום וביהמ"ש קמא שמע את ראיות הצדדים. הכרעת הדין: בהכרעת הדין מיום 27/2/05 הורשע המערער בעבירת ההשלכה שיוחסה לו בכל הנוגע ליום 11.6.04 שעה 09:26. ביהמ"ש קמא קיבל כמהימנה את עדותו של הפקח זיו שחר, אשר נסמכה עפ"י כלל הקפאת הזכרון על דו"ח פעולה שנרשם על-ידו בסמוך לאירוע ההשלכה הנטען, בו צויין על ידו מספר הזיהוי של המשאית המשליכה, אשר אין חולק כי היא שייכת למערער, וכן צויין אף כי זיהה את המערער בודאות כאיש שביצע את ההשלכה. מנגד, לא התרשם ביהמ"ש קמא מעדותו של המערער, וכדבריו: "הנאשם עצמו, לא הותיר רושם מלבב. הגם שבידו, לדבריו, היתה טענה מוחצת כי לא עבד ביום הנטען, הוא לא העלה טענה זו בחקירתו... בחקירתו בחר הנאשם למלא פיו מים...". ביהמ"ש קמא העדיף את עדותו של עד התביעה, שהיה מהימן עליו, על פני עדותו של המערער, הזהיר עצמו בפני עדות יחידה והרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. טענות המערער: כתב הערעור מתמקד בסוגיית הזיהוי. המערער טוען כי ראיית הזיהוי שהתבטאה בעדותו של עד התביעה, הפקח זיו שחר (להלן: "הפקח"), איננה עוברת את הסף המינימלי הדרוש להרשעה. לטענתו, משעדותו של הפקח הצטמצמה בהגשת דו"ח הפעולה ת/2, באמצעות כלל הקפאת הזיכרון ובהגשת הודעתו של המערער שנגבתה על-ידו, הרי אין די באמור בדו"ח הפעולה ת/2 על-מנת להצביע על זיהויו של המערער. לדבריו, יש לזקוף לחובת התביעה ולזכות ההגנה את הטינה שחש הפקח למערער ואת ההכרות המוקדמת שביניהם, היכרות שהובילה לאמונתו המוטעית של הפקח, לפיה ביצע המערער גם את ההשלכה נשוא העניין, נוכח העובדה שעשה כך במקרים דומים בעבר. המערער מוסיף וטוען כי לאור מיקומו של הפקח בעת הצפיה בהשלכה ולאור המרחק בין מיקום זה לבין אתר ההשלכה - יש להטיל ספק ביכולתו לבצע זיהוי מוחלט. חיזוק לכך מוצא המערער בתצלום ת/3 שצולם על-ידי הפקח, שהרי באם לאור הנצפה בתצלום לא ניתן לזהות את פני המערער, לא יכול היה גם הפקח עצמו לבצע את הזיהוי. לשיטתו, מה שלא נצפה בתצלום גם לא ניתן היה לזיהוי במציאות עצמה. המערער אף מטיל ספק במשקל שיש לייחס לזיהוי מספר המשאית, שכן לדבריו, הוכח כי הפקח ידע על פה את מספר המשאית של המערער ומשכך, ייתכן והמספר נשאב מזכרונו, לאו דווקא מתוך ראית שטח. המשיבה תומכת בפסק הדין מנימוקיו. המשיבה שוללת את הטענה לפיה שנא הפקח את המערער ולפיכך טפל עליו את ההשלכה נשוא העניין ומדגישה את העובדה כי הטענה עלתה לראשונה בהליך הערעור, וכי עד התביעה כלל לא עומת עם טענה זו ולא ניתנה לו ההזדמנות להתייחס אליה ולהפריכה. לטענתה עסקינן בזיהוי ודאי כעולה מדו"ח הפעולה ת/2 ומנסיבות שהייתו של הפקח באתר ומיקומו. המשיבה אף מדגישה את אמינותו של עד התביעה לעומת חוסר אמינותו של המערער, ומוסיפה וטוענת כי עדותו של עד התביעה אף נתמכה בשתיקתו של המערער, אשר שמר על זכות השתיקה ולא עשה דבר על מנת להוכיח את טענת האליבי שהועלתה על ידו במהלך הדיון. דיון והכרעה: לאחר שתיק בימ"ש קמא, שלא היה מצוי בפני בעת הדיון בערעור, הובא בפני על-ידי המזכירות ולאחר שעיינתי בו, אף חזרתי וקראתי את כתב הערעור ואת טיעוני הצדדים, מצאתי לנכון לדחותו וזאת מחמת הנימוקים המצטברים הבאים: א. בית המשפט קמא העדיף באופן חד משמעי את עדותו של עד התביעה ולא נתן אמון בעדותו של המערער - עד ההגנה. הלכה מימים ימימה קובעת כי ערכאת הערעור איננה מתערבת בשאלת מהימנות ומכל מקום איננה מעמידה את התרשמותה במקום התרשמות הערכאה הראשונית, אשר היא לבדה מתרשמת באופן ישיר ובלתי אמצעי מן העדים ומהימנותם, למעט מקרים חריגים. משבית המשפט קמא קבע כי עד התביעה מהימן עליו, וכדבריו: "העד הותיר בי רושם אמין. אני מתקשה להעלות על דעתי כי הוא שוחר רעתו של הנאשם..." ומאידך, כי המערער אינו מהימן עליו, וכדבריו: "הנאשם עצמו, לא הותיר רושם מלבב." - לא יתערב בית המשפט בסוגיה זו. ב. לא היתה כל מניעה לבסס את הכרעת הדין על עדות יחידה. לא קיימת כל מניעה לבסס הרשעה בפלילים על פי עדותו של עד יחיד, תהא העבירה חמורה ככל שתהא. כל עוד זוכה עדותו של העד לאמונו של בית המשפט, די בה כדי לבסס הרשעה בפלילים. (יעקב קדמי, על הראיות, חלק ראשון, עמ' 414). וכאמור בע"פ 347/88 מדינת ישראל נ' דמניוק, פ"ד מז (4) 392: "מקום בו לא קבע המחוקק הסדר ספציפי, אין מניעה פורמלית להרשעתו של אדם על יסוד עדותו של עד יחיד. מכאן כי גם עדותו היחידה של עד המזהה את הנאשם כמבצע העבירה, יכולה לשמש יסוד להרשעה". ג. בית המשפט קמא הזהיר עצמו כנדרש במקרה של עדות יחידה. על אף שלא קיימת מניעה לבסס הרשעה בפלילים על פי עדותו של עד יחיד, הרי על מנת להבטיח כי כאשר עסקינן בהרשעה על פי עדות יחידה תישקל העדות בקפידה יתרה ובזהירות מיוחדת, קבעה הפסיקה חסם בדמות "אזהרה עצמית" ולפיה מוטלת החובה על בית המשפט להזהיר עצמו קודם למתן הכרעת הדין כי עדות יחידה בפניו וכי עליו לשקול אותה בקפידה יתרה על מנת לבחון אם אכן ניתן להסתפק בה בלבד כבסיס להרשעה. יצויין כי חובת האזהרה העצמית איננה גוררת עמה בהכרח את החובה לציין בגוף הכרעת הדין כי השופט היושב בדין אכן הזהיר את עצמו, ודי אם ניתן להסיק זאת מנסיבות העניין. במקרה דנן נאמר על ידי בית המשפט קמא בהכרעת הדין בצורה מפורשת וב"רחל בתך הקטנה" כי בית המשפט הזהיר עצמו כי בפניו עדות יחידה, ומשכך לא קיימת כל תקלה המצריכה התערבות. ג. יתרה מכך, עדותו היחידה של הפקח חוזקה על ידי שתיקתו של הנאשם, אשר כדברי בית המשפט קמא "בחר למלא פיו מים". משהמערער יצא נגד זיהויו כאדם שביצע את ההשלכה, בטוענו כי עסקינן ביום ו' וכי ביום זה לא עבד אלא שהה בביתו, ניתן היה לצפות ממנו כי יעורר טענה זו במהלך חקירתו ולכל הפחות יציג במהלך הדיון במשפט את יומן העבודה על מנת להוכיח כי ביום הנטען כלל לא עבד כלל. אף על פי כן, בחר המערער שלא לשתף פעולה במהלך חקירתו ושמר על זכות השתיקה. כעולה מהודעת המערער ת/1, נשאל זה האחרון האם הביא עימו את יומן העבודה לחודש יוני 2004 כפי שנתבקש לעשות בהודעה שנשלחה אליו ביום 08.07.04 - ת/5 (בה צויין כי הוא מתבקש להביא עמו את "יומן עבודה לפינוי פסולת לחודש 6/2004"), השיב: "זכותי לא להביא כמו שזכותי לשמור על זכות השתיקה". משנשאל האם ביום 11.06.04 עבד על משאיתו בפינוי אשפה, השיב: "לא זוכר". יתרה מכך, המערער אף לא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו במהלך הדיון וגם אז לא הביא כל אסמכתא שהיא, ובכללה יומן העבודה, על מנת להוכיח את טענתו לפיה לא עבד ביום הנטען. התוצאה: דין הערעור להידחות. מעיון בתיק לא ברור באם ביצועו של גזר הדין עוכב. באם המערער טרם שילם את הקנס ו/או טרם חתם על ההתחייבות הכספית, אני מאפשרת לו לעשות כן עד לא יאוחר מיום 10.10.06.שמירת הנקיון