סעיף 3 לחוק המגדיר את סמכותה של ועדת השחרורים לעניין שחרור מוקדם ממאסר - ניכוי שליש ממאסר, קובע כי: אסיר, למעט אסיר עולם, הנושא עונש מאסר לתקופה העולה על שישה חודשים, שנשא לפחות שני שלישים מתקופת המאסר שעליו לשאת, רשאית ועדת שחרורים, לבקשתו, לשחררו על-תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר; ואולם לא תשחרר ועדת השחרורים אסיר כאמור, אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. אין לאסיר זכות קנויה לשחרור על-תנאי "מנשיאת יתרת תקופת המאסר" ועליו מוטל הנטל לשכנע כי ראוי הוא לשחרור מוקדם וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. לאסיר אין זכות קנויה ל"שליש" (או לרישיון-אסיר). בהיגזר עונש מאסר בפועל על פלוני, אין אותו פלוני זכאי לראות את ה"שליש" כמונח בקופסה ואת הקופסה כמונחת בכיסו. להלן החלטה בנושא ניכוי שליש ממאסר - שחרור על תנאי ממאסר: החלטה 1. בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב יפו (כבוד השופטים י' גרוס, א' קובו ומ' רובינשטיין) מיום 8.11.06 בעע"א 2701/06 - החלטה בה דחה בית המשפט את עתירתו של המבקש לבטל את החלטת המשיבה 1 שלא לשחרר את העותר שחרור מוקדם על תנאי. 2. המבקש הורשע על-פי הודאתו בארבע עבירות - חברות בארגון טרור (החזית העממית), סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, תקיפה בנסיבות מחמירות וכן קשירת קשר לרצח. ביום 15.4.02 נגזר דינו של המבקש והוטלו עליו שמונה שנות מאסר בניכוי ימי מעצרו מיום 21.8.01 וכן שנתיים מאסר על-תנאי. מועד חלוף שני שלישים מהמאסר בניכוי מינהלי חל ביום 23.8.06. 3. ועדת השחרורים דחתה ביום 15.8.06 את בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם שכן "מדובר באסיר אשר ביצע עבירות ממניעים אידיאולוגיים וככזה קיים חשש ממשי שעם שחרורו ישוב ויבצע את העבירות". על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב יפו וכאמור זה האחרון הותיר את החלטת ועדת השחרורים על כנה בנימוק שאין הצדקה להתערב בשיקול הדעת של הועדה במיוחד נוכח חומרת העבירות ונסיבות ביצוען אשר מהוות אחד השיקולים החשובים שעל הוועדה ליתן דעתה עליהם בהתאם להוראות סעיף 9(1) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק). על החלטה זו בקשת רשות הערעור שבפני. 4. בבקשה מעלה בא-כח המבקש שתי טענות מרכזיות אשר לשיטתו מצדיקות מתן רשות ערעור: האחת, עניינה בכך שהועדה לא העבירה את תמצית המידע החסוי המוגש לה בהתאם לסעיף 17 לחוק והשניה, עניינה בכך "שהועדה הפרה את חובת ההנמקה המוטלת על כל גוף שיפוטי ומעין שיפוטי בכך שהתעלמה כליל מטענות העותר ובהחלטתה עשתה שימוש נרחב - בשיטת "גזור והדבק" - בטענות בא-כח המשיב כפי שנוסחו על ידו במהלך הדיון". לגופו של עניין סובר בא-כח המבקש כי החלטת הועדה לוקה באי-סבירות וכי לא שקלה את כל השיקולים הנוגעים לעניין ולא העניקה לכל אחד מהם את המשקל הראוי. בית משפט קמא לא התמודד עם טענות אלה ומשכך הן מובאות בפני ערכאת הערעור על דרך בקשת רשות ערעור. דיון 5. דין הבקשה להידחות. ככלל, רשות ערעור אינה ניתנת כדבר שבשגרה אלא במקרים בהם טמונים סוגיות משפטיות חשובות או כאלה בעלות השלכות רחבות (ראה רע"ב 7/96 וייל נ' מדינת ישראל, לא פורסם). נראה כי המקרה דנן אינו נמנה בין אלה שכן, כפי שאפרט להלן, בסופו של יום נותרים אנו אל מול נסיבותיו האישיות של המבקש. 6. עניינו של המבקש נידון הן בפני ועדת השחרורים והן בפני בית משפט קמא ואלו דחו את בקשתו. סעיף 3 לחוק המגדיר את סמכותה של ועדת השחרורים לעניין זה, קובע כי: "אסיר, למעט אסיר עולם, הנושא עונש מאסר לתקופה העולה על שישה חודשים, שנשא לפחות שני שלישים מתקופת המאסר שעליו לשאת, רשאית ועדת שחרורים, לבקשתו, לשחררו על-תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר; ואולם לא תשחרר ועדת השחרורים אסיר כאמור, אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור". דהיינו, אין לאסיר זכות קנויה לשחרור על-תנאי "מנשיאת יתרת תקופת המאסר" ועליו מוטל הנטל לשכנע כי ראוי הוא לשחרור מוקדם וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. ראה בג"ץ 3959/99 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הועדה לעיון בעונש, פ"ד נג(3) 721, 739, שם בין היתר אמר השופט מ' חשין כדלקמן: "לאסיר אין זכות קנויה ל"שליש" (או לרישיון-אסיר). בהיגזר עונש מאסר בפועל על פלוני, אין אותו פלוני זכאי לראות את ה"שליש" כמונח בקופסה ואת הקופסה כמונחת בכיסו". 7. במקרה דנן ועדת השחרורים סברה כי מדובר באסיר אשר אינו ראוי לשחרור על תנאי שכן שחרורו על תנאי יסכן את הציבור. בית משפט קמא סבר כי "חומרת העבירות ונסיבות ביצוען מהוות אחד השיקולים החשובים . . . כאשר מצרפים לכך את הדברים הכלולים לגבי העותר במידע שהוא עדכני החסוי שנמסר ע"י שב"כ, הרי שבהתחשב בכך המסקנה היא כי אין להתערב בשיקולי הועדה בשלב זה ויש להותירה על כנה, תוך הנחייה לוועדה כי תקפיד בהחלטותיה גם על התייחסות למכלול הנתונים הנוספים הרלוונטיים לגבי עתירות אלה". כפי שעולה מההחלטות הנ"ל מדובר באסיר אשר בעניינו לא שוכנעה הועדה כי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. נסיבות העבירה, עובדת השתייכותו לארגון טרור, העובדה שלא הביע חרטה או צער על מעשיו וככל הנראה גם העולה מהחומר החסוי שהוצג בפני הועדה ובית המשפט מהוות בסיס איתן לחשש זה. המבקש מלין על כך שבית המשפט קמא לא נתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות. עיון בחומר כולו מעיד על היפוכו של דבר, דווקא הנסיבות הפרטניות, המצביעות על מסוכנותו של המבקש הן שהביאו להחלטת הוועדה. 8. כיוון שמדובר במקרה זה במסוכנות בטחונית הרי שהערכתה מסורה לגורמי הבטחון, זאת לצד המסוכנות האינהרנטית העולה מעובדות כתב האישום בהן הורשע. מגזר הדין בעניינו עולה כי המבקש פעל לאורך שנים לא מועטות בארגון החזית העממית לשחרור פלסטין. הפעילות הסלימה ועברה מחברות פסיבית לחברות בחוליה שעסקה בריסוס כתובות עוינות, וממנה גם להשלכת אבנים על כלי רכב של כוחות הבטחון וכלי רכב נוספים וכן הקמת מחסומי אבן. בנוסף כללה פעילותו של המערער תקיפתו של צעיר יהודי וגולת הכותרת קשירת הקשר לרצח. אולי לא יהא זה מיותר להזכיר כי מלכתחילה התכוונו חברי החוליה להניח מטען חומר נפץ בגן ילדים שבו סברו כי מתחנכים ילדים יהודים. בהמשך, משהתברר כי תלמידי הגן אינם יהודים בוטלה התוכנית המקורית ובמקומה נולדה התוכנית לבצע פיגוע ירי על כלי רכב ישראליים, כאשר ביחס לתוכנית זו כבר ננקטו צעדים מעשיים. כאשר אלה העובדות הבסיסיות - הנטל המוטל על המבקש לשכנע כי הוא ראוי לשחרור מוקדם כבד במיוחד, זאת גם מבלי להתייחס לחוות הדעת של גורמי הבטחון. ובאשר לזו האחרונה ציינה הועדה כי בחלק החסוי מצוי מידע על "המשך מעורבותו העמוקה של האסיר בפעילותו החבלנית". חוות הדעת הגלויה של השב"כ - מבהירה אף היא את המסוכנות על רקע הערכה עדכנית של מכלול הנתונים. 9. כמשקל נגד למסוכנות (כשם כולל) מציב המבקש למעשה אותם נתונים שהובאו בפני בית משפט קמא שגזר את דינו, כאשר העדכון מתייחס לאפשרות העסקתו אם ישתחרר, וכן לחוות דעת חיובית של מנהל הכלא. כפי שצוין בפתח הדיון, בחינה נוספת של הנסיבות האישיות אינה מצדיקה מתן רשות ערעור, ולענייננו הדעת נותנת כי בחינה נוספת שכזו - לא היתה משנה את המסקנה. מעביד המוכן לקלוט את המערער ואפילו התנהגות ראויה בכלא, (נושא שאף הוא אינו נקי מספקות) אינם יכולים לאיין מסקנה הנשענת על הערכה כי המבקש ממשיך בפעילות חבלנית. 10. באשר לסוגיות העקרוניות לכאורה אותן הציב המערער לפתחנו: 1. לעניין החומר החסוי - בית משפט קמא סבר כי גם אם היה מעוות הוא תוקן: "...אך משהוצג המידע גם בפנינו, נראה כי ניתן היה להחיל במקרה דנן את הסייג שנקבע בסעיף 17(ו) לחוק לפיו מסירת התמצית תתבצע "ככל שניתן לעשות כן מבלי לפגוע בביטחון המדינה או בעניין הציבורי, האחר"". קביעה זו מקובלת עלי, בסופו של יום החשיבות היא בכך שהחומר נבחן ונבדק על-ידי בית המשפט. מה גם שכפי שעולה מתגובת המשיבה, בפני העותר הונחה חוו"ד גלויה של גורמי הביטחון המהווה תמצית החומר. בנוסף קיים אירוע גלוי לחובת המבקש - בסוף שנת 2004 נמצא בתאו סליק של כרטיסים לטלפון נייד, אלבום זיהוי שמי של ארגון החזית העממית וכן חפצים אסורים אחרים. באשר לשימוש שעשתה הוועדה בטעון הכתוב של המשיבה: מדובר בשאלה של ניסוח שהוא הקליפה, ולא בתוכן שהוא המהות. יתכן שטוב היתה עושה הוועדה אם היתה משתמשת במילותיה של על מנת לבטא את מסקנתה, או לחילופין מציינת במפורש כי מדובר בציטוט מתוך דברי המשיבה המקובלים עליה. עדיין אין בכך כדי לפגום במשקל הדברים. חזקה על הוועדה כי עשתה את מלאכתה נאמנה ושקלה את הדברים לגופם ורק ככלי עזר השתמשה בדברי התביעה. חזקת התקינות של מעשה הרשות המנהלית שהיא בבחינת מושכלת יסוד מוליכה אף היא למסקנה זו. כאמור, הדברים נבחנו פעם נוספת על-ידי בית משפט קמא, ומשכך - אין מקום למתן רשות ערעור. הבקשה נדחית. שחרור מוקדם מהכלאמאסר