חזקת המסוכנות בעבירות אלימות

סעיף 21 (א) (1) (ג) (4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק המעצרים"), קובע כי מי שנהג באלימות חמורה, או עבר עבירה תוך שימוש בנשק חם או קר, חזקה עליו כי הוא מסוכן ועלול לחזור שוב על מעשיו. חזקה זו הינה חזקה הניתנת לסתירה. על בית המשפט לשים כנגד עיניו תמיד את העיקרון הניצב בבסיס חוק המעצרים ולפיו המעצר ישמש כאמצעי אחרון לשם הגנה על הציבור, זאת נוכח חשיבותה של הזכות לחרות, גם אם הוגש כתב אישום, אולם למשיב עומדת חזקת החפות (ראה בש"פ 10470/04, מועווד עמאש נ' מדינת ישראל). סעיף 21 (ב) (1) לחוק המעצרים, קובע שלא לצוות על מעצר אלא אם כן "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחרותו של הנאשם פחותה". לפיכך, בכל מקרה, אף אם מתקיימת עילת מעצר, על בית המשפט לבחון אם יש מקום להורות על שחרור המשיב לחלופת מעצר אשר פגיעתה בחירותו תהא פחותה. שומה עלינו לבדוק האם תוכל חלופת המעצר למלא אחר מטרות המעצר. כפי שנקבע בדנ"פ 2316/95 ג'ניאמת נ' מדינת ישראל, פד"י מט (4) 589, מפי כב' הנשיא (דאז) שמגר, בדברים הבאים: "באופן כללי ניתן לקבוע כי המעצר שהוא בגדר הכרח בל יגונה בתנאי שמשתמשים בו באופן מושכל וזהיר - בא לשים מחסום מידי בפני מעשי עבירה נוספים ולהבטיח כי תמומש ההחלטה לקיים הליך משפטי, כביטויה בכתב האישום ... בכך משרת החוק את החברה ואת מרכיביה, שהם בני אדם מן השורה המבקשים להרחיק מעצמם, במידת האפשר חרדה וחוסר ביטחון אישי. הזהירות הנדרשת ובדיקת הנתונים שמתחייבת מבקשות לצמצם את השימוש בסמכות האמורה במידת האפשר". כך גם קבעה כב' השופטת בייניש בבש"פ 1027/02, שעה שהנאשם הובא לדין ויוחסה לו עבירת הריגה, לאחר הכאת המנוח מכות קטלניות, שם נאמר כי: "... השאלה המרכזית שאותה עלינו לבחון היא, האם שחרורו של העורר מסכן את הציבור או מקים חשש לשיבוש מהלכי משפט או להתחמקות מהדין. במקרה דנן, נראה כי חשש כזה אינו עולה כדי רמה המצדיקה מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. על אף שיש סימנים מעברו של העורר כי הוא נוטה למעשה אלימות, אין לו כל הרשעה פלילית, והוא ובני משפחתו מקיימים אורח חיים נורמטיבי. בנסיבות אלה נראה כי הרחקתו של העורר מן הכבישים ומעצרו במעצר בית מלא, יכול להוות חלופת מעצר הולמת בנסיבות הקיימות". מכאן, ולאור הקבוע בסעיף 21 (ב) (1) לחוק המעצרים קיימת חובה לבדוק האם, משהוכחה עילת מעצר, יש מקום אף לבחון קביעת תנאי שחרור על דרך של קביעת חלופת מעצר. לשם כך עלינו לבחון את שאלת מסוכנותו של המשיב לציבור. מסוכנותו זו תבחן על פי נסיבות המעשה ונסיבות העושה. בעניננו, ברור כי קמה חזקת מסוכנות, מעצם החומרה הרבה של המעשה ונסיבותיו. ברור גם שיש להגן על הציבור פן ישנה המשיב מעשיו, וכן יש להבטיח כי ימומש ההליך המשפטי. אלא שלשם כך אין צורך בהכרח כי המשיב יושם מאחורי סורג ובריח, וניתן במקרה זה להבטיח את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר, אם תוצע חלופה שיש בה כדי להבטיח קיומן ומילואן של מטרות המעצר. לשם כך יבחון בית המשפט תחילה, את נסיבות המעשה יחד עם נסיבות העושה, הכולל גם את עברו הפלילי המלמד על אופיו. היטיב לתאר זאת כב' השופט טרקיל בב.ש. 5222/97, קורפל נ' מדינת ישראל, פד"י נא (4) 702, שם בעמ' 700: "בבואו להשיב על שאלות אלה על בית המשפט למצוא נקודות משען בטוחות, ככל האפשר, שאותן יכול הוא למצוא בתוך שתי מערכות של עובדות המושתתות על הראיות שהובאו לפניו בשלב זה. הראשונה - המעשה, והשניה - העושה. דהיינו, עליו לבדוק אם מעצם נסיבותיה של העבירה כלשעצמן שהנאשם עלול לחזור על המעשה - או לעשות מעשה דומה, בדרך כלל או נוכח צירוף מסויים של נסיבות. בשלב הבא עליו לבדוק אם מעידה אישיותו של הנאשם, כפי שהיא מתגלה מתוך עברו ואורח חייו, על כך שהוא עלול לחזור על המעשה". מעצראלימותחזקת המסוכנות