החזרת חפץ שנתפס ע''י המשטרה

להלן החלטה בנושא החזרת חפץ שנתפס ע''י המשטרה: החלטה זוהי בקשה להורות על החזרת משאית מס' 15-487-17 אשר נתפסה ע"י המשטרה (להלן: "המשאית") בהתאם לסעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש) התשכ"ט - 1969(להלן: פסד"פ). רקע עובדתי: 1. המבקשת רשומה כבעליה של המשאית, אותה רכשה מאחר, עזאייזה זהר אלדין אשר בתורו רכש את המשאית מאת המשיבה מס' 2. 2. ביום 4.2.03, ובעת שהמשאית היתה רשומה כבר ע"ש המבקשת ונמצאת בחזקתה ובשימושה, עיכבה משטרת ישראל את המשאית לחקירה. בדיקה שנעשתה ע"י המשטרה העלתה כי תא הנהג של המשאית (להלן: "הקבינה") חשוד כשייך למשאית אחרת אשר דווחה כגנובה, וכי סימני הזיהוי של מנוע המשאית טושטשו עד בלי הכר. לאור זאת החליטה המשטרה לתפוס את המשאית כחפץ העשוי לשמש כראיה בהליך משפטי בשל עבירה או כחפץ שבוצעה בו עבירה, וזאת בהתאם לסעיף 32 לפסד"פ. 3. סמוך לאחר תפיסת המשאית הגישה המבקשת לבית משפט השלום בירושלים בקשה בהתאם לסעיף 34 לפסד"פ, וביקשה להחזיר לידיה את המשאית (להלן: "הבקשה הראשונה"). כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "חברת כלל") הגישה במסגרת הבקשה הנ"ל הודעה ובה פירטה את עמדתה, ולפיה טענה כי בהתאם לבדיקה אשר נערכה ע"י מומחי מז"פ של משטרת ישראל עלה כי הקבינה במשאית שייכת למשאית אחרת שדווחה כגנובה, ואשר היתה מבוטחת על ידה וכי היא - חברת כלל - שילמה למבוטח תגמולי ביטוח בהתאם לחובתה על פי תנאי הפוליסה. חברת כלל המשיכה וטענה כי מאחר והיא שילמה תגמולי ביטוח, הרי שהזכות הקנינית בקבינה הינה שלה וזאת בהתאם לסעיף 62 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א - 1981. לגופה של הבקשה תמכה חב' כלל בעמדת המשטרה וביקשה כי הקבינה תשאר במשמרת המשטרה. במאמר מוסגר יצויין כי מאותה טענה בדיוק הצטרפה כלל גם לדיון בבקשה דידן, וטענה כי הזכות הקנינית בקבינה הינה שלה, וביקשה לקבלה ולחלופין להשאירה על המשאית, שתשוחרר למבקשת, בתנאי שזו תמציא בטוחה להבטחת זכויותיה בקבינה. בית משפט השלום בירושלים החליט להעתר לבקשת המבקשת, והורה להחזיר את המשאית למבקשת, וזאת בתנאים וביניהם התנאי של הפקדת סך של 236,000 ₪ במזומנים או בערבות בנקאית. על החלטת בית משפט השלום בירושלים הוגשו שני עררים, האחד ע"י המבקשת ומופנה כלפי התנאי של הפקדת סך של 236,000 ₪, והשני, ערר של משטרת ישראל ומופנה כלפי ההחלטה לשחרר את המשאית ולמוסרה לידי המבקשת. בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את ערר המבקשת וקיבל את ערר המדינה, והורה כי "המשאית תישאר בידי משטרת ישראל לצורך עשיית שימוש בה כראייה בבית המשפט". בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערר שהוגשה ע"י המבקשת. בהחלטתו בענין זה קבע בית המשפט העליון כי "הוראות פקודת סדר הדין הפלילי מאפשרות את התפיסה שבוצעה בהיות המשאית ראיה מרכזית פוטנציאלית בהליך פלילי עתידי, שהצגתה חיונית לקיומו התקין. תפיסת המשאית עד לקיומו של ההליך הפלילי, להבדיל מחילוט, אינה מפקיעה את החפץ מידי בעליו לצמיתות, ותיתכן בהחלט אפשרות כי בתום ההליך תושב המשאית לבעליה, אם יתברר כי החשדות והאישומים לא הוכחו במידה הדרושה. מבחינה זו מדובר בפגיעה יחסית בלבד, אשר במכלול האיזונים הראוי, אינה גוברת על האינטרס הציבורי הקיים בבירור ממצה ומלא של ההאשמות הנוגעות לענין. עם זאת, חזקה על המשיבה, כפי שאף הוצהר בתגובתה, כי תפעל לקידומו וקיומו של ההליך הפלילי במהירות וללא דיחוי". 4. בין לבין הוגש בפני בית משפט זה, כתב אישום, ת.פ. 226/03 נגד המשיבים 2 ו - 3 המייחס להם ביצוע עבירות של סחר בחלק רכב גנוב ושל החזקת נכס החשוד כגנוב; וזאת ביחס לקבינה ולמנוע של המשאית. משפט זה נמצא כיום בשלב מתקדם של שמיעת ראיות, כאשר המשאית המשיכה להיות מוחזקת בידי המשטרה, משך כל אותו זמן ועד היום. דא עקא חל בזמן האחרון שינוי בעמדת המדינה ביחס לשחרור המשאית, ואין היא מתנגדת עוד לשחרורה. המפנה בעמדת המדינה בא בעקבות הצהרתו של סנגור הנאשמים בת.פ. 226/03 הנ"ל, שנרשמה בפרוטוקול הדיון מיום 16.3.05, ולפיו הנאשמים אינם מתנגדים שהמשאית תוחזר למי שתובע בה זכות וכי הנאשמים מוותרים על זכותם להשתמש במשאית כמוצג ועל הזכות לבדוק את המשאית, וכי הם לא יטענו ע"פ כלל הראיה הטובה ביותר באם התביעה תרצה להגיש מסמכים נוספים. אם כן, שלושת המשיבים מסכימים היום לשחרור המשאית ואינם מתנגדים שזו תוחזר לידי המבקשת. ההתנגדות לבקשה באה מצידה של חב' כלל, אשר הצטרפה לדיון, וכאמור טענה כי הזכויות הקניניות בקבינה הן שלה. על כן, היא מתנגדת להחזרת הקבינה למבקשת, ומבקשת אותה לעצמה. טענות הצדדים 5. לטענת ב"כ המבקשת אין לחב' כלל זכות כלשהיא בקבינה וכי זכותה הינה זכות שיבוב לקבלת כסף ותו לא. מה עוד, וב"כ חב' כלל לא הסתיר כי רצונה של חב' כלל לקבל את הקבינה ולמכור אותה למרבה במחיר, משכך, זכותה של חב' כלל, לטענת ב"כ המבקשת, הינה זכות אישית in personem ולא זכות חפצית in rem. ב"כ המבקשת הדגיש כי המבקשת לא רכשה את המשאית ממי שמואשם בפלילים בענין הקבינה והמנוע של המשאית, אלא מצד שלישי עזאיזה זהר אלדין, לגישתו ככל שהחוליה המואשמת בפלילים, מתרחקת, זכות העקיבה אחרי החפץ נחלשת ואף מתבטלת. עוד טען ב"כ המבקשת כי לחב' כלל מספר אפשרויות לממש את זכותה ולתבוע, ממי שגנב את המשאית, או מהמעוול, את השבת הכספים שהיא שילמה למבוטח שלה בעקבות גניבת אותה משאית. לטענת המבקשת הזכות הקניינית במשאית, בכללותה, לרבות בקבינה הינה שלה מאחר והיא קנתה את המשאית בתמורה ובתום לב מהבעל הרשום של המשאית, ועל כן היא נהנית מהגנת תקנת השוק. ב"כ המבקשת דחה את טענות ב"כ חב' כלל לפיהם שאלת תחולת תקנת השוק הוכרעה, לשלילה ע"י בית המשפט המחוזי במסגרת הבקשה הראשונה של המבקשת להחזרת המשאית. עוד טען ב"כ המבקשת כי הכלל, ע"פ סעיף 37 לפסד"פ הוא החזרת החפץ שנתפס ע"י המשטרה בהסתמך על סעיף 32 למי שממנו נתפס. עוד טען ב"כ המבקשת כי על חב' כלל חובה לפנות בתביעה לפרוק השותפות, על פי סעיף 10 לחוק המטלטלין, ע"מ שתוכל לקבל את הקבינה המותקנת במשאית. 6. לעומת זאת, שב ב"כ חב' כלל וטען כי הזכות הקנינית על הקבינה הינה של חב' כלל לאחר שפיצתה את המבוטח שלה, בעל אותה קבינה, ושילמה לו את שווי המשאית שנגנבה בכללותה. לטענתו תקנת השוק אינה חלה על המקרה, משום שעיסוקו הרגיל של האיש ממנו רכשה הנתבעת את המשאית אינו במכירת משאיות. כפי שנקבע ע"י בית המשפט המחוזי בירושלים בערר שהוגש על החלטלת בית משפט השלום בבקשה הראשונה, על כן ביקשה חב' כלל לקבל לידיה את הקבינה, ולחילופין לקבל בטוחה בשווי הקבינה, אם המשאית כולל הקבינה תוחזר למבקשת. ד י ו ן 7. ראשית, ועל אף שהצדדים לא התייחסו בטענותיהם כלל לשאלת הסמכות, מוצא אני לנכון להעיר, כי הסמכות ע"פ סעיף 34 לפסד"פ להורות על החזרת חפץ שנתפס ע"י המשטרה בהתאם לסעיף 32 לפסד"פ, עליו מבססת המבקשת את בקשתה דידן, הינה לבית משפט שלום, כפי שהדבר מצויין מפורשות בסעיף זה. זאת ועוד, סעיף 34 מתייחס להחזרת חפץ, שנתפס ע"י המשטרה בשלב של טרם הגשת כתב אישום. הסעיף החל על הבקשה שבפנינו, אשר הוגשה לאחר הגשת כתב אישום בקשר לביצוע עבירות במשאית או לגביה, הינו סעיף 37 הקובע: "הוגש משפט ולא הוגש החפץ כראיה לבית המשפט, הרי אם היה המשפט נגד אדם על עבירה שעבר באותו חפץ או לגביו, רשאי בית המשפט לצוות כאמור בסעיף 34; לא ניתן צו לפי סעיף 34 או שלא היה המשפט נגד אדם על עבירה כאמור, תחזיר המשטרה את החפץ לאדם ממנו נלקח". בעניננו הוגש, כאמור, משפט כנגד המשיבים 2 ו - 3 על עבירה שבוצעה במשאית או לגביה. על כן ענין החזרתה של המשאית הינו ע"פ סעיף 37, ולא סעיף 34; דא עקא גם ע"פ סעיף זה הסמכות הינה לבית משפט שלום, וללא קשר לבית המשפט בפניו מתנהל המשפט בגין העבירה הפלילית שבוצעה באותו חפץ או לגביו, מסקנה זו מתבקשת מנוסח הסעיף עצמו שאינו מדבר על "בית משפט" בפניו מתנהל המשפט אלא על "בית המשפט" משמע אותו בית משפט שהוזכר בסעיף 34, קרי בית משפט שלום. לא זו אף זו, סעיף 38(א) הקובע: "שוטר מוסמך ואדם שהחפץ נלקח ממנו או תובע זכות בחפץ רשאים לערער על החלטת בית המשפט לפי סעיפים 34 עד 38, לפני בית המשפט המחוזי אשר ידון בערר בשופט אחד", אינו מותיר ספק כי בית המשפט המוסמך ע"פ סעיף 37 להורות על החזרת חפץ שנתפס על ידי המשטרה הינו בית משפט שלום, שאם לא כן כיצד הערר על החלטה שניתנה לפי סעיף זה, הינה לבית המשפט המחוזי. נראה לי כי הסיטואציה היחידה בה נתונה הסמכות להחליט, בענין חפץ שנתפס ע"י המשטרה בהתאם לסעיף 32, לבית המשפט שבפניו מתנהל המשפט בקשר לעבירות שבוצעו ביחס לאותו חפץ, הינה הסיטואציה בה דן סעיף 36 לפסד"פ הדן במקרה בו הוגש אותו חפץ כראיה בפני בית המשפט, ואז בית המשפט רשאי בין בפסק דינו בענין הנדון בפניו או בצו מיוחד לצוות מה יעשה באותו חפץ, סיטואציה זו אינה מתקיימת לכאורה בעניננו מאחר והמשאית לא הוגשה כראיה, והמסקנה המתבקשת מכך, הינה כי מקומה של בקשה זו הינו בית משפט השלום ולא בית משפט זה. יחד עם זאת, ואף על פי כן החלטתי שלא למחוק את הבקשה מחוסר סמכות, אלא להכריע בה לגופה, זאת בשים לב למצב המיוחד שבפנינו, בו הסנגור הביע למעשה הסכמתו לכך שהמשאית לא תוצג כראיה, ובמקומה תוצג ראיה משנית וככל שהתביעה תרצה בכך. משכך נראה לי כי ניתן לראות במצב זה, כמצב בו הוגש החפץ התפוס כראיה, ולהחיל עליו את הוראת סעיף 36 לפסד"מ, מה עוד וכאמור אף אחד מהצדדים לא טען בענין הסמכות וכולם טענו לגופו של ענין ומתוך הסכמה כי בית משפט זה מוסמך לדון ולהכריע בבקשה. 8. לגופו של ענין, נראה לי כי אינני חייב במסגרת הבקשה דידן, אשר הוגשה בהתאם לפסד"פ, להכריע בטענות הצדדים בענין הזכות הקנינית והבעלות על הקבינה. לצורך ההכרעה בבקשה אינני רואה צורך לדון ולהכריע בשאלת תחולתה של תקנת השוק על המקרה. נראה לי כי יש להכריע בבקשה בהתאם לשיקולים הרלבנטיים בבקשות כגון אלה, כאשר ברור כי ההחלטה בדרך זו אינה מכריעה באופן סופי בזכויות הקניניות של הצדדים על הקבינה, זכויות אלה ראוי שתוכרענה במסגרת תובענה אזרחית בה ילובנו כל העובדות הדרושות להכרעה במחלוקת זו. נראה לי כי במסגרת זו של דיון בבקשה ע"פ הפסד"פ, אין בידי בית המשפט את הכלים המאפשרים להכריע במחלוקת בענין קיומם של התנאים הקבועים בסעיף 34 לחוק המכר התשכ"ח-1968 והמזכים בהגנה של תקנת השוק. ההכרעה בדבר קיומן או אי קיומן של תנאים אלה כרוכה בשמיעת ראיות וקביעת ממצאים עובדתיים, שהבקשה דידן אינה המסגרת המתאימה לכך. בפנינו מקרה בו המשאית נתפסה ע"י המשטרה עת שהמבקשת החזיקה והשתמשה בה מכח היותה רשומה כבעליה של אותה משאית. המבקשת עצמה איננה חשודה במעשה עבירה כלשהיא לא במשאית ולא לגביה, לא ביחס לקבינה ולא ביחס לכל חלק אחר במשאית. בנסיבות אלה נראה לי כי יש להורות על החזרת המשאית למי שנתפסה מידיו, קרי למבקשת, וכך אני מורה. באשר לחב' כלל, הרי ששמורה לה הזכות לנקוט בכל הליך, שתמצא לנכון לנקוט בו, ע"מ לממש את זכויותיה הנטענות בקבינה. על כן, וע"מ למנוע מהמבקשת, לסכל את המטרה מההליכים המשפטיים שחב' כלל תנקוט, בענין זכות הבעלות על הקבינה, אני מצווה על עיקול הקבינה ומורה כי צו העיקול ירשם במשרד הרישוי, וקובע כתנאי למסירת המשאית לידי המבקשת, הצגת אישור משרד הרישוי בדבר רישום העיקול כאמור. העיקול על הקבינה יעמוד בתוקפו עד שההליך המשפט בו תנקוט חב' כלל בענין זה יוכרע ע"י בית המשפט בפסק דין סופי וחלוט, ובתנאי שהליך כזה יוגש תוך 6 חודשים מהיום, שאם לא כן צו העיקול יתבטל מאליו. בטרם סיום יודגש כי אין בהחלטה זו לפיה הוריתי על החזרת המשאית לידי המבקש משום אישור או הכשר לכך שהמשאית תנוע בכבישים. דבר זה מותנה בכך שהמשאית תעבור מבחן שנתי במשרד הרישוי וינתן לה הכשר ורשיון כדין.משטרה