גניבה על ידי מורשה עורך דין

להלן גזר דין בנושא עונש על גניבה על ידי מורשה עורך דין: גזר דין 1. הנאשם הורשע, לאחר שמיעת הראיות, בשתי עבירות של גניבה על ידי מורשה, עבירה על סעיף 393 (2) לחוק העונשין. בקליפת האגוז, מעשיו של הנאשם שבגינם הורשע, כך היו: הנאשם היה עורך דין במקצוע. במסגרת עבודתו ייצג מספר שותפים וקיבל עבורם, עם סיומו של דיון משפטי, סכום של כ-497,000 ₪ וזאת בספטמבר 2003. הנאשם מסר לשלושה מארבעת השותפים את חלקם וחלקו של הרביעי, מנשה לוי ז"ל, נותר בידו, מעוקל לזכות שותף אחר. הנאשם החזיק את חלקו של מנשה לוי ז"ל בחשבון בנק על שם חברת רויאל בלו בע"מ, חברה בה היה דירקטור ומיופה כוח, אף שמניותיה היו רשומות על שם אחיו. חברה זו הוקמה לצורך רכישת פרויקט מקרקעין. גם אם ניתן לקבל את טענת הנאשם כי נאלץ לעשות שימוש בחשבון זה, לאחר שרשויות מס ההכנסה הטילו עיקולים על כל נכסיו, כולל כל חשבונות הבנק הרשומים על שמו, הרי הנאשם הפר את חובתו כעורך דין וכנאמן לכספים אלו כשנמנע מלמשוך את הכספים גם כשחשבון זה הפך לחשבון עסקי פעיל, שדרכו נגבית ההלוואה שקיבלה החברה, לצורך עסקיה, מבנק הפועלים, בסכום של 645,000 ₪. הנאשם שלח ידו בכספים בעצם "ערבוב" כספי הפיקדון, בחשבון הבנק העסקי של החברה. לנאשם אף לא הייתה שליטה בלעדית בכספים שבחשבון, והכספים נבלעו בחשבון הבנק. הנאשם השיב את הכספים רק כשנתיים מאוחר יותר, כשמקור הכספים הינו אחר, לא עסקת המקרקעין הנידונה. באירועים נשוא האישום השני, פעל הנאשם ככונס הנכסים מטעם לשכת ההוצאה לפועל, במכירת דירה, נכסו של חייב. הנאשם, במסגרת הליכי מימוש הדירה, קיבל פיקדונות משני קונים פוטנציאליים, אך גם לאחר שנכרת הסכם מכר הדירה עם הקונים, משפחת לוי, וגם לאחר שהליכי העברת הזכויות בדירה עברו להילוך גבוה, נמנע הנאשם, בטענות שווא ממש, מלהשיב למשפחת יצחק, המעוניינים האחרים בדירה, את פיקדונם שהוחזק בידו כנאמן עבורם. גם כאן הוחזר הכסף רק לאחר למעלה משנה, כשמקור הכסף הינו שכר הטרחה שקיבל בגין עסקה זו ככונס הנכסים. גם כאן, הנאשם שלח ידו בכספי הפיקדון, והשתמש בהם לצרכיו, עד שנכפתה עליו השבת הכספים, כפי שיבואר בהמשך. ועוד הערה: בית המשפט לא הרשיע את הנאשם גם בעבירה של קבלת דבר במרמה, כבקשת התביעה, מאחר ובעבירת הגניבה ע"י מורשה, קבלת הנכס היא מכוח ההרשאה, ולא קבלה במרמה. המרמה הינה חלק מעבירת הגניבה. 2. על אף שהנאשם החזיר את כספי הגניבה בשני המקרים, הרי נסיבות האירועים מלמדות על החומרה הרבה שמעשיו, ואין כל דרך להתעלם ממנה. בית המשפט מבין כי הנאשם נקלע למצב כלכלי קשה ביותר וחובותיו הגיעו למיליוני שקלים. גם בעניין זה אין לנאשם אלא להלין על עצמו, כשלווה כספים או ערב לכספים, בעסקת מקרקעין עם קבלן כלשהו. מכל מקום, הסתבכותו זו גררה את הנאשם לביצוע עבירות של משיכת שיקים ללא כיסוי, בגינם הוגשו כנגדו מספר קובלנות בפני ביה"ד של לשכת עורכי הדין והוא הורשע ונגזרו עליו עונשי השעיה על תנאי. אולם הפקדת כספי הפיקדון, נשוא האישום הראשון, בחשבון הבנק של חברת רויאל-בלו, בסכום של כ-130,000 ₪, הייתה למעשה לקידום העסקה, על אף שמדובר בכספי פיקדון המוחזקים בנאמנות. כשהלך מצבו של הנאשם והחמיר, נקט הנאשם בתכסיסי השהייה תוך הצגת מצגים כוזבים בפני הזכאים לכסף, עורכי דינם ואף דייני ביה"ד המשמעתי, לגבי קיומו בפועל של הפיקדון בחשבון הבנק. הנאשם קיווה, כל העת, כי בגלגול כספים בעסקאות האחרות, יגיעו לידיו כספים שיספיקו להשבת הפיקדון. למזלו הטוב, כך אירע, אם כי באיחור. בפרשה נשוא האישום השני, על מנת להימנע מלהשיב את כספי הנאמנות שקיבל ממשפחת יצחק, שיכנע אותם הנאשם כי עסקת המכר בדירה למשפחת לוי עומדת בפני ביטול, ואף הגדיל לעשות והחתימם על חוזה מכר הדירה, כחוזה המותנה בפקיעת החוזה שכבר נחתם מול משפחת לוי. פעולה זו, כפי שקבעתי, הייתה למעשה מצג כוזב. בשני המקרים, רק לאחר שהוגשה תלונה ללשכת עורכי הדין, ובמקרה אחד, ורק לאחר שהוגשו תלונות למשטרה והנאשם נחקר תחת אזהרה והתחייב להשיב את הכסף, ובמקרה השני, כאשר הבין הנאשם כי ביה"ד המשמעתי עומד להחמיר בעונשו באם לא יוכח כי הפיקדון נשוא האישום הראשון אכן הוחזר, הושבו הכספים, כספים שהגיעו לידיו, כאמור, ממקורות אחרים. ברור כי כספי הפיקדונות שימשו למטרותיו האישיות של הנאשם ולא היו בידיו לאורך כל התקופה. הנאשם הביע בפני ביהמ"ש חרטה על מעשיו. אולם הנאשם כפר באשמתו ולא בחל במהלך ניהול המשפט מלטעון כל טענה אפשרית, על אף שלא תמיד דייק בדבריו ולא מסר את כל האמת על אשר התרחש. הנאשם גילה טפח אך כיסה טפחיים. התנהגותו זו תאמה אף את התנהגותו מול דייני ביה"ד המשמעתי, על כל ערכאותיו. 3. ב"כ הנאשם ביקש לזקוף לזכותו את העובדה כי אלמלא הוטל עיקול על כספי מנשה לוי ז"ל, היו הכספים מוחזרים, אך אין בטענה זו כל ממש. היה על הנאשם שלא להמשיך ולהחזיק בכספים אלו בחשבון הבנק בו אין לו כל שליטה והמשמש צינור להשבת ההלוואה. אחיו המנוח החזיק, כך נטען, בזכות החתימה בו, והאח מוכר לו כאדם שאינו נוהג להשיב הלוואות שהוא מקבל ומתחייב להשיב. אף איני יכול לזקוף לזכות הנאשם את העובדה כי רשויות המס פעלו שלא כדין כנגד הנאשם, כמפורט בהכרעת הדין, בדרישה לתשלום מס בסך של כ-8 מיליון ₪, על אף שהנאשם לא היה חייב כסף זה אלא מדובר היה בכספי לקוחו שלמה נרקיס, שבינתיים נשפט ונגזרו עליו עונשים כבדים בגין עבירות כלכליות שונות, כולל החזקת כספים אלו שבגינם חוייב הנאשם בתשלום המס. הנאשם לא יכול היה שלא לדעת על עיסוקיו של נרקיס ולמרות זאת הסכים להחזיק עבור נרקיס, בחשבון נאמנות שלא על שמו של נרקיס, אלא על שם לקוח אחר, תושב זר, סכום של כ-16 מיליון ₪. אולם בית המשפט לא יתעלם כליל ממסכת הקשיים והתקלות אותן עבר הנאשם כתוצאה מהתנהגותן של הרשויות בפרשה זו. 4. ב"כ התביעה עותרת לעונש מאסר ממשי, שלא ירוצה בעבודות שירות וכן מאסר על תנאי וקנס, גם תוך התחשבות במצבו הכלכלי הקשה של הנאשם. לטענתה, מדיניות הענישה במקרים דומים של שליחת יד עורכי דין בכספי פיקדונות המוחזקים בנאמנות על ידם הינה לגזור עונשי מאסר כבדים. ב"כ הנאשם השמיע מספר עדי אופי שעיקר עדותם נסבה על שירותו הצבאי המצטיין של הנאשם כקצין ביחידת שדה, הן בסדיר והן במילואים, כולל בתקופות מלחמה. לטענתו יש להתחשב לעניין העונש, הן בהשבת הכספים, הן בהעדר הרשעות קודמות ובעובדה שכל הסתבכותו הפלילית והמשמעתי נובעת מכישלון כלכלי כבד. הנאשם עצמו הביע חרטה, התנצל שוב בפני לקוחותיו והזכיר את עבודתו הקשה, לאורך כל התקופה, על מנת להחזיר את הכסף. על הנאשם נגזר עונש של 22 חודשי השעיה מחברותו בלשכת עורכי הדין וכנראה שעוד צפויים לו הליכים מישמעתיים נוספים ויש להניח כי יישלל ממנו רישיונו לעסוק בעריכת דין, לתקופה נוספת לא קצרה. 5. ב"כ בעלי הדין הציגו בפני ביהמ"ש תקדימים שונים, ממקרים דומים של הרשעת עורכי דין בעבירות של גניבה על ידי מורשה, אולם, כידוע, הענישה הינה - תמיד - אינדיווידואלית, אך במסגרת מדיניות הענישה המקובלת בגין עבירות שכאלה. אסופת הפסיקה שהוצגה לעיוני מלמדת על מגוון ברמות הענישה, נוכח סכומי המעילות ושיקולים נוספים. המקרה הדומה ביותר לנסיבות פרשתנו הינו פסק הדין בעניינו של עו"ד י. שור (ע"פ (ת"א) 70609/05 מדינת ישראל נ' שור (לא פורסם)) שם הורשע הנאשם בארבעה אישומים, שעיקרם גניבה על ידי מורשה בכספי נאמנות שקיבל מלקוחותיו, בסכום של כ-45,000 דולר ועבירות נוספות של מרמה וזיוף בהם פעל רק כמסייע לאחרים. באשר לעבירה הראשונה, קובע בית המשפט המחוזי כדלקמן:- "המשיב פגע באופן ברור, בוטה וחד משמעי בכלל ציבור עורכי הדין, ובציבור כולו שנותן בהם אמון, אין לך כמעט עסקות מקרקעין שאיננה כוללת בתוכה, בשלב זה או אחר, הפקדת כספי נאמנות .... המושג נאמנות היא בעל תוכן ומשמעות, ומדבר בעד עצמו, המשיב היה אמור לשמש כנאמן, נאמן של שני הצדדים, נאמן גם מכוח מקצועו, יחוד המקצוע, כאשר לאמון זה משמעות גם בעיני המחוקק. המשיב הפר באופן גס את האמון הזה, וכאמור, נטל את הכסף". ובהמשך:- "דעתנו היא כי העבירה מחייבת עונש מאסר של ממש שתרוצה מאחורי סורג ובריח. ענישה שאינה כוללת רכיב זה איננה יכולה להביא לכלל ביטוי את החומרה כפי שפורט לעיל והיא תהווה מס שפתיים בלבד ומאומה לא מעבר לכך". בקשת רשות ערעור על פסק דין זה - נדחתה (רע"פ 4807/05, לא פורסם) גם כאן קובע כב' השופט ס' גובראן כי משגזר בית משפט השלום את עונשו של המערער לששה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, יש בכך "סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הראויה במקרים כגון דא". בע.פ. 1075/98 מדינת ישראל נ' מרדכי אופנהיים, פד"י נ"ד (1) 303, הורשע עורך דין בעבירות דומות של שליחת יד בכספי לקוחות. אומנם מדובר במספר רב של לקוחות, אולם בכל מקרה הסכומים היו קטנים ונעו בין 1,500 ₪ עד 3,000 ₪. בענייננו, מדובר בסכום של כ- 184,000 ₪, בשני האישומים. בית המשפט העליון אישר את עונשו של המערער של שנתיים וחצי מאסר בפועל, על אף שהנאשם השיב את כל הכסף ועל אף גילו המבוגר (71 שנה) ומחלתו הקשה. בע.פ. 10996/03 נרקיס נ. מדינת ישראל (לא פורסם) נאמר כדלקמן: "המערער הינו עורך דין, החב חובות אתיקה מקצועית מכוח השתייכות לציבור עורכי הדין. העבירות החמורות שעבר פוגעות בכללי יסוד של הגינות ויושר החלים על עורך דין, וגרמו פגיעה קשה למעמד מקצוע עריכת דין, ולדמותו של ציבור עורכי הדין בעיני הציבור בישראל. הן יצרו סדק של אי אמון בהגינות וביושרה המוחלטים הנדרשים מעורך דין המקבל על עצמו תפקיד אמון מיוחד. סדרי הגודל האדירים של המעילה, והבוטות המיוחדת שאפיינה את דרך שליחת היד ברכוש לא לו, מעמידים את העבירות שביצע המערער בהיותו עורך דין ברף העליון של החומרה..." דברים אלו תואמים אף את פרשתנו. אף לדעתי, מן הדין כי עונשו של עורך דין המועל בכספי לקוחותיו ושולח בהם יד, תוך מעילה באמונם ותוך פגיעה באמון הציבור בעורכי הדין, יהיה במאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. מקובלים עלי במלואם דברי ערכאת הערעור. חובת הנאמנות ללקוח וכספיו, הן מאושיות המקצוע. כל נסיבותיו האישיות של הנאשם נדחות מול חובת הענישה הראויה והרתעת הרבים. אלמלא השיב הנאשם את כספי לקוחותיו, ואלמלא נסיבותיו האישיות, היה עונשו אף חמור כפל כפליים. הנאשם ניצל את לקוחותיו וסובבם בכחש כששלח ידו בכספם והתחמק בכל אשר לאל ידו מהשבתו. גם אם הדברים נבעו מהתמוטטות כלכלית, אין בכך כדי להקל בחומרת התנהגותו כעורך דין וככונס נכסים, ידו הארוכה של בית המשפט. גם מעומק קשיו, הייתה ידו חייבת לרעוד טרם ניצל את כספי לקוחותיו לצרכיו הוא. כשענייננו בעבירות כלכליות, לעונש הקנס חשיבות מרובה. על הנאשם לדעת כי כפי שפגע בכספי לקוחותיו, עונשו יכלול אף פגיעה קשה בכיסו. אולם בפרשתנו ממילא כל נכסי הנאשם מעוקלים, הוא כבר הוכרז כחייב מוגבל באמצעים ואין לדעת אם יוכל לשוב ולעסוק בעריכת דין. על כן אף רכיב זה בעונשו לא יהיה תואם את סכומי המעילה. 6. לאור כל זאת הנני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 30 חודשי מאסר מהם 12 חודשי מאסר בפועל, והיתרה, 18 חודשי מאסר, על תנאי, והנאשם לא ישא ביתרת תקופת המאסר אלא אם יעבור, תוך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסרו, את העבירה בניגוד לסעיף 393 לחוק העונשין או כל עבירה הכוללת את יסוד הגניבה או המרמה. הנאשם ישלם קנס בסך 10,000 ₪ או חודש מאסר תמורתו. הודע לנאשם על זכותו לערער.עורך דיןגניבה