כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של מעשה מגונה. על-פי הטענה, ביום 9.12.02 ביצע העורר מעשה מגונה במתלוננת, כאשר זו שרתה במג"ב. העורר הגיש בקשה לעיין בראיות התביעה ובכללן ביומנה של המתלוננת. להלן החלטה בנושא בקשת עיון ביומן: החלטה 1. לפני ערר על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת פרידמן-פלדמן), שניתנה בב"ש 3003/04 (ת"פ 4300/03) ועניינה בקשת העורר לעיין בחומר חקירה. 2. כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של מעשה מגונה. על-פי הטענה, ביום 9.12.02 ביצע העורר מעשה מגונה במתלוננת, כאשר זו שרתה במג"ב. העורר הגיש בקשה לעיין בראיות התביעה ובכללן ביומנה של המתלוננת. בדיון שהתקיים ביום 25.4.04 הודיעה באת כוח המשיבה כי היומן הושחת עד כי לא ניתן לקרוא בו ואולם ברשות המתלוננת יומן שבו מצוי שחזור מסוים של היומן הקודם. לגבי יומן זה עמדת המשיבה היתה כי המתלוננת "מוכנה למסור, ואם ירצה חברי - אין לי בעיה להעביר". לנוכח עמדה זו החליט בית המשפט במועד הנ"ל כי יומן המתלוננת, "או מה שנשאר ממנו ו/או מה ששוחזר ממנו" יועבר לב"כ העורר. ביום 3.5.04 ביקשה המשיבה כי בית המשפט יעיין מחדש בהחלטתו האמורה, שכן המתלוננת עיינה שוב ביומנה ובהתייעצות עם באת כוח המשיבה ביקשה כי יועברו לידי העורר רק הרישומים המפרטים את האירוע ואת אופן השחתת היומן הראשון. המתלוננת הביעה התנגדות לחשיפת סודותיה ורחשי ליבה לפני זרים, מה גם שחלקים מהיומן אינם נוגעים לפרשה הנידונה. בית המשפט החליט ביום 4.5.03 כי אין מקום לשינוי ההחלטה. ב"כ העורר, שלא ידע על בקשתה הנ"ל של המשיבה, פנה לבית המשפט וביקש כי יועבר לידיו העתק היומן המלא ולא רק שני דפים שהועברו לו על-ידי באת כוח המשיבה. על בקשה זו רשם בית המשפט כי יום קודם לכן ניתנה ההחלטה הנ"ל. עולה מהאמור כי בית המשפט סבר שבא כוח העורר אכן זכאי לעיין ביומן כולו. המשיבה לא אמרה נואש ושבה ופנתה לבית המשפט ביום 2.8.04. בבקשה זו התבקש בית המשפט לעיין מחדש בהחלטתו בדבר העברת היומן לידי ב"כ העורר. באת כוח המשיבה הציעה כי בית המשפט יקבל את היומן לעיונו והוא יברור מתוכו אך את החומר הרלוונטי לאירוע נשוא כתב האישום. ב"כ העורר התנגד לבקשה זו של המשיבה וציין בתגובתו שבכתב כי בנדון כבר ניתנה החלטה, שאף חזרה ונתאשרה ע"י בית המשפט בהחלטות נוספות. לא חל כל שינוי בנסיבות שיצדיק שינוי ההחלטה. ביום 4.11.04 התייצבו הצדדים לפני בית המשפט ובאותו מעמד החליט בית המשפט כי: "מעיון בהעתק יומנה של המתלוננת, עולה, כי חלק ממנו רלוונטי לאירוע נשוא כתב האישום וחלק אינו קשור כלל לאירוע זה. לפיכך, חלק מהיומן המתייחס למועדים שעד ליום 17.4.04 יימסר לידי המאשימה, אשר תמציא העתק ממנו לב"כ הנאשם". בית המשפט לא פרט מדוע הוא סבור שהתרשומת המתייחסת למועדים שלאחר 17.4.04 אינה רלוונטית וגם לא הסביר מדוע נבחר המועד הנ"ל כקו הגבול, אשר כל שנכתב עד אליו נחזה להיות רלוונטי וכל שנכתב לאחר מועד זה אינו רלוונטי. כאן יודגש כי מדובר ביומן שחלקיו הם שחזור של מה שנרשם ביומן קודם ובכל מקרה הרישומים נעשו לאחר האירוע המיוחס לעורר בכתב האישום. 3. בערר חוזר ב"כ העורר על טענותיו לפיהן לא היה מקום לדון מחדש בנושאים שכבר ניתנה לגביהם החלטה סופית. עוד טוען ב"כ העורר כי לא היה מקום שלא להעביר לידיו את מלוא הרישומים מאחר ויש חשיבות לעמוד על אישיותה של המתלוננת וניתן ללמוד מהרישומים השונים על יחסה לגורמים שונים עימם היתה במגע, וכל אלה עשויים לשרת את עניינו של העורר. במהלך הדיון הגיש עו"ד עטרי לעיון בית המשפט בלבד נימוקים נוספים שאמורים לשמש את בית המשפט כאשר הבקשה נבחנת על ידו (מוצג ע/1). עו"ד עטרי אף ציין כי "קו פרשת המים" בהחלטת בית משפט השלום (17.4.04) הוצב יום אחד לפני המועד שבו מסרה המתלוננת עדות מוקדמת בבית המשפט. לפיכך, כך נטען, יש רלוונטיות לרישומים שנרשמו לפני ואחרי אותה עדות, כדי לעמוד על רחשי ליבה של המתלוננת ועל מחשבותיה. 4. באת כוח המשיבה הדגישה את הצורך לשמור על פרטיותה ועל כבודה של המתלוננת, שממילא מוצאת עצמה במצב קשה בו היא אמורה להיחשף ולחשוף פרטים אינטימיים ואישיים שהצנעה יפה להם. באת כוח המשיבה הסבירה כי בתחילה לא היתה המתלוננת מודעת לכך שיומנה יועבר לידי גורמי ההגנה ולכן ניתנה בתחילה הסכמה מלאה להעברת היומן לסנגור. לאחר מכאן חל שינוי בעמדת המתלוננת והיא ביקשה שהרישומים נוגעים שאינם לאירוע יישארו חסויים. לשאלתי, אישרה באת כוח המשיבה כי לפני בית משפט השלום לא הוצגו טיעונים מפורטים, ולא נעשתה על ידי המשיבה אבחנה בין חלקי היומן שאינם רלוונטיים לדעת המשיבה, לבין עניינים אחרים שהם רלוונטיים, תוך הפניה למראי מקום ביומן. גם לא נעשתה על-ידי באת כוח המשיבה אבחנה בין המועדים השונים של הרישומים ביומן, והקביעה כי רק הרישומים שנעשו עד ליום 17.4.04 הם רלוונטיים, היא פרי החלטת בית המשפט ואינה מבוססת על טיעון של המשיבה. לצורך מתן החלטה זו, הונחו לפני עותק חלקו של היומן שנמסר לב"כ העורר ועותק של היומן המלא, כפי שהוא מצוי בידי באת-כח המשיבה. 5. כבר במהלך הדיון שהתקיים בפני התברר, כי על פני הדברים, כולל היומן רישומים מיום 17.4.04 וממועדים מאוחרים לתאריך זה, שהם רלוונטיים להגנה. כך, למשל, מתייחסת המתלוננת ביומנה לעדותה הצפויה בבית המשפט, ולאחר שהתייצבה להעיד היא מתייחסת גם למתן העדות. כבר מטעם זה כלל לא ברור מדוע בית המשפט בחר בתאריך הנ"ל כנקודת מוצא להחלטתו. כאמור, גם הטיעון שהוצג לבית המשפט קמא על-ידי המשיבה היה לוקה בחסר. מעבר לטענה כללית בדבר הצורך לשמור על פרטיותה וכבודה של המתלוננת, לא הופנה בית המשפט לקטעים הנחשבים כרלוונטיים בעיני המשיבה או לקטעים שאינם נחזים להיות רלוונטיים. 6. בטרם אתייחס לסוגיה לגופה, יש מקום לומר מספר מילים באשר לדרך הילוכה של המשיבה בפרשה דנן. כזכור, בתחילה הודיעה המשיבה לבית המשפט כי אינה מתנגדת שהיומן בשלמותו יימסר לעיונו של ב"כ העורר. רק לאחר שהמתלוננת שינתה את עמדתה בנדון, הציגה המשיבה עמדה שונה לפני בית המשפט. אינני סבור שהמשיבה היתה אמורה לדבוק בעמדתה המקורית, משהובאה לידיעתה התנגדותה הנחרצת של המתלוננת. גם אינני סבור שבית המשפט כבול בהחלטתו המקורית. מדובר בהחלטת ביניים, אשר ניתן לסטות ממנה בהתקיים נסיבות שתצדקנה סטיה שכזו. הטרוניה כלפי הילוכה של המשיבה נעוצה בכך שמלכתחילה ראתה לנכון להסכים למסירת מלוא היומן לידי ההגנה. אף אם אותה עת לא התנגדה המתלוננת למסירת היומן כולו, שומה היה על המשיבה להגן על האינטרסים של המתלוננת, ובמיוחד כשמדובר בעניינים כה אישיים, כפי שאלה נכללים בקטע אחד של היומן, עליו אעמוד להלן. באותו קטע מצויה תרשומת אישית בנוגע לחוויות אינטימיות שאין לה כל קשר, ולו עקיף, לעניינו של העורר. נראה, כי מטעם המשיבה לא הוקדשה תשומת הלב הראויה לנושא. גישה זו באה לידי ביטוי גם בהמשך, כאשר באת-כח המשיבה כלל לא טרחה להפנות את בית המשפט לאותם קטעים שאם ייחשפו לעיון ב"כ העורר, כי אז הפגיעה במתלוננת תהיה קשה במיוחד, בעוד שתרומתם להגנתו של העורר שולית, או אף אינה קיימת כלל. כזכור, המשיבה הסתפקה בטיעון כללי, מבלי למקדו בעובדות הספציפיות ובתכנים הקונקרטיים של היומן הנדון. בכך לא סייעה המשיבה, בלשון המעטה, לבית המשפט להגיע להחלטה ראויה. 7. הערה נוספת - החלטת בית המשפט נעדרת הנמקה של ממש, והמבחן הטכני שנקבע בה אינו מוסבר וגם אינו יכול לעמוד, לנוכח העובדה שגם ברישומים שלאחר 17.4.04 כלולים קטעים שהם בבחינת חומר חקירה לכל דבר, שכן המתלוננת מתייחסת בקטעים אלה לעדותה המוקדמת בבית המשפט ולאירוע נשוא האישום. העדרה של הנמקה בולט גם לנוכח העובדה שההחלטה נשוא הערר מהווה סטיה מהחלטות קודמות של בית המשפט. במצב כזה, על בית המשפט מוטלת חובה כפולה ומכופלת לנמק את החלטתו ולהסביר את השינוי בעמדתו. בהעדר ההנמקה, אין, לעיתים, מנוס מהחזרת העניין לבית המשפט קמא, על מנת שינמק את החלטתו. יתרה מזו, הדיון בערר מהווה למעשה סוף פסוק, ככל שמדובר בערר על החלטה בנושא עיון בחומר חקירה (בש"פ 997/04, יעקובוביץ נ' מ"י ואח', דינים-עליון, כרך סו 903). מכאן, שאם לראשונה תינתן החלטה מנומקת רק במסגרת הערר, יתכן ותהיה בכך פגיעה בזכות הערר, המוקנית על פי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982, למי שרואה עצמו נפגע מההחלטה. ואולם, מכיוון שהצדדים לא ביקשו שאפעל בדרך זו ומכיוון שלאחר עיון בכל חלקיו של היומן הגעתי למסקנה כי ניתן לתחום באופן ברור את קווי המותר בעיון לעומת האסור בעיון, אחליט במחלוקת לגופה. 8. עקרונות היסוד החלים בסוגיה הנדונה הוזכרו פעם אחר פעם בפסיקה. בפרשה אחת נפסק "כי על בית המשפט, השוקל העברתו של חומר הנוגע לעד לידי הסניגוריה, לאזן בין זכותו של הנאשם למשפט הוגן לבין זכויות העד, וביניהן הזכות לפרטיות" (דנג"צ 5219/03, כהן נ' התובע הצבאי הראשי ואח', תקדין-עליון, 2004(1) 3464). בעניין אחר נפסק כי "חומר הנוגע לתקיפת מהימנותו של עד עשוי אף הוא להיות חלק מחומר חקירה, אולם לא תמיד כך. יש שטיב החומר או ריחוקו מן העניין המתברר בבית המשפט עשוי לדחוק חומר כזה אל השוליים הרחוקים של הרלוונטיות ולהוציאו מגדר חומר חקירה. האינטרס שיש להגנה לקיים חקירה נגדית מקיפה עשוי להצדיק הכללת חומר הנוגע לעד תביעה בעניין הקשור לנושא עדותו, בגדר חומר חקירה, אך אין די בו כדי להגדיר כל חומר הנוגע לאירועים הקשורים בעד כחומר חקירה" (בש"פ 5425/01, אל-חאק נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5), 426). בבש"פ 3642/04, סרפו נ' מ"י, תקדין-עליון 2004(2), 1428, נפסק כדלהלן: "המבחן להגדרת 'חומר חקירה' הוא רחב, ומתפרש גם על חומר שיש לו שייכות ל'פריפריה של האישום'. אולם מקום שמדובר בחומר אשר נוגע לצנעת הפרט, יינתן משקל לערך ההגנה על הפרטיות, ובלבד שלא יהיה בו כדי לגבור על זכות הנאשם למשפט הוגן. חומר רקע הנוגע למי מן המעורבים בפרשה אך אינו מתייחס למסכת העובדות הנוגעות לאישום, אינו עונה, בהכרח, להגדרה של 'חומר חקירה' וממילא אינו חייב בהעברה לעיון הסניגוריה, במיוחד כאשר הצגתו לעיון עשויה לפגוע בצנעת הפרט". 9. מאחר והמשיבה לא הגישה ערר על החלטת בית משפט קמא, אין אלא להניח כי הקטעים שהועברו על פי ההחלטה לעיון ההגנה, אכן מקובלים על המשיבה כנמנים על "חומר חקירה". לפיכך, אם יש בחלק שלא הועבר לעיון חזרה על אותם נושאים הכלולים בחלק שהועבר לעיונו של ב"כ העורר, מן הסתם לא צריכה להיות מניעה להעביר לעיון הסניגור גם קטעים אלה. אציין, שגם אם, מטבע הדברים, היומן, על כל חלקיו, כולל רשימות אינטימיות ואישיות, שבעת כתיבתן כלל לא עלה על הדעת שעין זרה תעיין בהם, הרי שלא מצאתי (לגבי החלק שכבר הועבר לעיון ב"כ העורר), שהדבר פוגע במתלוננת מעבר לדרוש ולמתחייב מזכות העיון של הנאשם. בחלקו של היומן שלא הותר לב"כ העורר לעיין בו, דהיינו - אותם רישומים מיום 17.4.04 ואילך, מצויים, כאמור, רישומים הנוגעים לעדות שמסרה המתלוננת בנושא כתב האישום, ולפיכך יש להתיר עיון בהם, מה גם שאין מדובר בפגיעה בצנעת הפרט מעבר לפגיעה שכבר נגרמה כתוצאה ממתן זכות עיון בחלקיו האחרים של היומן. מאידך גיסא, בחלק זה של היומן מצוי קטע אחד, שכל-כולו תיאור חוויה אינטימית ואישית של המתלוננת ואין לו כל נגיעה, אף לא ל"פריפריה של האישום". קטע זה אינו בגדר "חומר חקירה", ואין להתיר עיון בו. גם בחינת הדברים תוך התייחסות לנקודות שהעלה הסניגור על הכתב, כמפורט בתרשומת ע/1, מובילה לאותה תוצאה. כאמור, מפליא וחמור שהמשיבה לא טרחה להצביע על קטע זה במפורש, לא לפני בית משפט קמא ולא לפני, ואף הסכימה בעבר שיועבר לעיון ב"כ העורר. מעבר לקטע הנ"ל, לא ראיתי שיש מקום למנוע מב"כ העורר לעיין ביתר הרישומים שביומן ושנרשמו לאחר 17.4.04, שחלקם מהווים חומר חקירה באופן מובהק, חלקם עוסקים בעניינים שהוזכרו בחלקי היומן שכבר הועברו לעיון וחלקם נוגעים אמנם ל"פריפריה של האישום", אך עשויים לשמש את ההגנה ואין בעיון בהם משום פגיעה חמורה בצנעת הפרט. 10. התוצאה היא שאני מקבל את הערר בחלקו, ומעבר לחלקי היומן שכבר הועברו לעיון ב"כ העורר, אני מורה למשיבה להעביר לעיונו את יתר חלקי היומן, למעט הקטע שהודגש על ידי בצבע צהוב על גבי עותק היומן שהוגש על ידי המשיבה, והמצוי במעטפה שסומנה מש/1. עותק זה של היומן יימסר על ידי המזכירות אך ורק לבאת-כח המשיבה, והיא תעביר לבא-כח העורר את אותם חלקים המותרים בעיון, ושטרם הועברו. התרשומת שהגיש בא-כח העורר (ע/1) נחתמת במעטפה סגורה, שאין לאפשר עיון בה אלא לבא-כח העורר.בקשת עיוןמסמכים