סעיף 51ט(א) לחוק העונשין מסמיך את נציב שירות בתי הסוהר להורות על הפסקה מנהלית של עבודות שירות ומונה את העילות בגינן ניתן להחליט כן. וכך קובע הסעיף: הפסקה מינהלית של עבודות שירות 51ט. (א) נציב בתי הסוהר רשאי להחליט כי עבודתו של עובד שירות תופסק וכי הוא ישא את יתרת עונשו בבית סוהר, אם ראה הנציב כי נתקיים בעובד השירות אחד מאלה: (1) הוא נעדר מהעבודה ללא אישור הממונה או המפקח; (2) הוא התרשל בביצוע עבודתו או שמבחינה אחרת אין התנהגותו בעבודה מניחה את הדעת; (3) הוא הפר תנאי מתנאי עבודת השירות שקבע בית המשפט לפי סעיף 51ב(ג); (4) הוא לא ציית להוראה של הממונה או של המפקח או לא קיים חובה המוטלת עליו לפי סימן זה; (5) נפתחה נגדו חקירה בחשד שעבר עבירה. להלן החלטה בנושא בקשה להפסקת עבודות שירות: החלטה בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים מיום 30.10.06, אשר דחתה את עתירת המבקש כנגד החלטת הממונה על עבודות השירות להפסיק את עבודות השירות שהושתו עליו ולהורות על ריצוי יתרת עונש המאסר שנגזר על המבקש בבית הסוהר. המבקש הורשע בעבירות של זיוף בכוונה לקבל באמצעותו דבר ושימוש במסמך מזויף ונדון לארבעה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות. בהתאם לגזר-הדין, נדרש המבקש להתייצב לריצוי עבודות השירות ביום 7.2.06 במרכז לנפגעי אלצהיימר ברמת-גן. המבקש נדרש להתייצב לעבודתו מדי יום בשעה 8:00 ולעבוד עד השעה 16:00. עובר לתחילת ריצוי עבודות השירות, קיבל המבקש תדרוך, חתם על התחייבות לביצוע עבודות השירות על-פי הכללים ונשלח למקום העבודה. במעמד זה הביע המבקש רצונו לעבוד 6 שעות בלבד מדי יום, אולם הובהר לו, כי עליו לעבוד 8 שעות מדי יום. המבקש נהג לאחר למקום העבודה ללא אישור. בקשתו להפחתה בשעות העבודה נדחתה, אולם המבקש נהג להחסיר שעות עבודה וכמעט מדי יום יצא ממקום העבודה בטרם השלים את שעות העבודה הנדרשות, כאשר בחלק מן הימים לא התייצב לעבודה כלל. לאור התנהגותו זו, ביום 2.4.06 נערך למבקש בירור בפני רכזת עבודות השירות. המבקש טען, כי יש לו חובות ובעיות כלכליות ולכן חייב ביציאה מוקדמת מדי יום וכן הודיע לרכזת, כי ימשיך לצאת בשעה 13:00. לפיכך, הוחלט לזמנו לשימוע. ביום 3.4.06 זומן המבקש לשימוע במסגרתו טען, כי בנוסף לעבודות השירות, הוא מבצע עבודות לפרנסתו ולכן מבצע את עבודות השירות במשך 6 שעות בלבד מדי יום, על דעת עצמו. בתום השימוע, ניתנה למבקש הזדמנות נוספת תוך אזהרה, כי אם לא ימצא את מלוא שעות העבודה או יחסיר ימי עבודה, תופסקנה עבודות השירות. או-אז, ביום 4.4.06 התייצב המבקש לעבודתו, אולם באיחור. בהמשך, המבקש לא הקפיד על מילוי מלוא שעות העבודה. ביום 8.5.06 הוזהר המבקש פעם נוספת על-ידי המפקח, אשר דרש, שהמבקש יעבוד 8 שעות מדי יום. ביום 24.7.06 לא התייצב המבקש לעבודה, נוצר עמו קשר טלפוני והמבקש הודיע למפקח, כי הוא חולה, אך שכח לדווח על מחלתו. לפיכך, ביום 25.7.06 זומן המבקש לבירור, אך לא התייצב לבירור. המבקש זומן לבירור פעם נוספת ליום 1.8.06, אולם גם לבירור זה לא התייצב. המבקש זומן לבירור, בפעם השלישית במספר, ליום 9.8.06, התייצב לשימוע אולם לא המתין לדיון בעניינו ועזב את המקום על דעת עצמו. נוכח התנהגותו זו של המבקש, ביום 16.8.06 המליץ סגן מפקד גוש מרכז של שירות בתי הסוהר על ביצוע הפסקה מינהלית של עבודות השירות למבקש. ביום 20.8.06, לאור המלצת הממונה על עבודות השירות, החליט נציב שירות בתי הסוהר להורות על הפסקה מינהלית של עבודות השירות על-ידי המבקש והמשך ריצוי עונש המאסר שנגזר עליו בבית הסוהר. על החלטת נציב שירות בתי הסוהר הגיש המבקש, ביום 5.9.06 עתירה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים. המבקש טען, כי קיימת טעות בדו"ח הנוכחות שלו, כי ביצע את 82 ימי העבודה שהוטלו עליו, וכי אם חסרות מספר שעות, הוא מבקש להשלים אותן במקום עבודתו. בית-המשפט לעניינים מינהליים (כבוד השופטת נ' אהד) דחה, ביום 30.10.06, את עתירת המבקש. מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט לעניינים מינהליים. עיקר טענת בא-כוח המבקש הוא, כי החלטתו של הממונה על עבודות השירות התקבלה מבלי שניתנה למבקש הזדמנות נאותה לטעון טענותיו במסגרת שימוע. עוד מוסיף וטוען בא-כוח המבקש, כי אף אם לא תתקבלנה טענותיו של המבקש בנוגע לשימוע, לא ניתן להתעלם מכך, שנפלה שגגה בחישוב מספר ימי המאסר שנותרו למבקש לרצות ואין מדובר בארבעים ואחת ימים, כפי שקבע נציב שירות בתי הסוהר, אלא מדובר בשישה-עשר ימים וחצי בלבד. מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה בהחלטת בית-המשפט לעניינים מינהליים ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור על הסף. לטענתה, הבקשה אינה מגלה כל עילה להתערבות בהחלטה של בית-המשפט לעניינים מינהליים. כמו-כן, לטעמה, אין כל עילה להתערב בהחלטתו של נציב שירות בתי הסוהר בעניינו של המבקש, שהיא החלטה סבירה וראויה. דין בקשת רשות הערעור להידחות. כידוע, הלכה היא, כי רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים, הדן בעתירת אסיר, איננה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן (ראו רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בענייננו, המבקש לא העלה כל שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית או נושא בעל השלכות רחבות וכל בקשתו נוגעת ביישום הלכות קיימות ובאיזון הפרטני, הנוגע לנסיבות הספציפיות של המבקש. אף לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות. סעיף 51ט(א) לחוק העונשין מסמיך את נציב שירות בתי הסוהר להורות על הפסקה מנהלית של עבודות שירות ומונה את העילות בגינן ניתן להחליט כן. וכך קובע הסעיף: "הפסקה מינהלית של עבודות שירות 51ט. (א) נציב בתי הסוהר רשאי להחליט כי עבודתו של עובד שירות תופסק וכי הוא ישא את יתרת עונשו בבית סוהר, אם ראה הנציב כי נתקיים בעובד השירות אחד מאלה: (1) הוא נעדר מהעבודה ללא אישור הממונה או המפקח; (2) הוא התרשל בביצוע עבודתו או שמבחינה אחרת אין התנהגותו בעבודה מניחה את הדעת; (3) הוא הפר תנאי מתנאי עבודת השירות שקבע בית המשפט לפי סעיף 51ב(ג); (4) הוא לא ציית להוראה של הממונה או של המפקח או לא קיים חובה המוטלת עליו לפי סימן זה; (5) נפתחה נגדו חקירה בחשד שעבר עבירה." [ההדגשה הוספה - ס.ג'.] במקרה שלפנינו, המבקש נעדר מפעם לפעם מביצוע עבודות השירות ובכך עשה דין לעצמו. הוא אף סבר, כי יכתיב את שעות העבודה אותן נדרש למלא מדי יום. התנהגותו זו מהווה עילה להפסקת עבודות השירות כאמור בהוראת סעיף 51ט(א)(1) ו- (2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). לטענת המבקש, כאמור, נפלה שגגה בחישוב מספר ימי המאסר שנותרו לו ואין מדובר בארבעים ואחת ימים כפי שקבע נציב שירות בתי הסוהר, אלא בשישה-עשר ימים וחצי בלבד. טענה זו דינה להידחות. המבקש צירף לבקשתו דפי נוכחות, בהם מולאו חיסורים באופן ידני. בית-המשפט לעניינים מינהליים בחן טענה זו וקבע, כי "העותר המציא לבית המשפט כרטיס נוכחות ממנו עולה כדברי שב"ס לענייני שעות עבודה נכונים. העותר נהג להחסיר שעות ולעתים לא לבוא כלל". לא מצאתי מקום להתערב בקביעה זו. העונש שנגזר על המבקש היה מאסר בפועל, אך ניתנה לו ההזדמנות להימנע מריצוי המאסר בפועל על-ידי עבודות שירות. ברם, המבקש לא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו. יתרה מכך, למבקש ניתנו מספר הזדמנויות לתקן את דרכיו, אולם הוא בחר שלא לעשות כן. נוכח התנהגותו זו, החליט נציב שירות בתי הסוהר להפסיק את עבודות השירות ובנסיבות אלה, החלטתו נראית לי סבירה ומתבקשת ולא מצאתי כל מקום להתערב בה. מעבר לדרוש יוער, כי הלכה היא, שביסוד הביקורת השיפוטית על החלטות רשות שלטונית בכלל ושירות בתי הסוהר בפרט עומדת הביקורת על סבירותו של שיקול-הדעת וכי אין בית-המשפט שם את שיקול-דעתו במקום שיקול-דעתו של נציב שירות בתי הסוהר. כך, למשל, נקבע ברע"ב 2943/97 לב מאיר נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם): "הלכה פסוקה היא, כי תפקידו של בית המשפט הדן בעתירת אסיר אינו לשים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המחליטה אלא לבחון אם רשות זו שקלה את כל השיקולים הרלבנטיים ואיזנה ביניהם כראוי... לא זו אף זו - רשות ערעור במקרים מסוג זה תינתן רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, אם מתגלית בעיה משפטית בעלת חשיבות או אם עולה נושא אחר שחשיבותו היא כללית...". אף מטעם זה, לא מצאתי, בנסיבות המקרה דנן, להתערב בהחלטת נציב שירות בתי הסוהר. אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית. משפט פליליעבודות שירות