על פי סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, לאחר תחילת משפט רשאי נאשם לטעון כי "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". חשוב לציין כי לפי ע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל, על אף שטענת הגנה מן הצדק מסווגת כטענה מקדמית, הרי לאור סעיף 151 לחוק סדר הדין הפלילי אין מניעה מלהעלותה גם בשלבים מתקדמים יותר של המשפט. בית המשפט קבע כי יש להתערב בפסק דינו של בימ"ש קמא אשר הרשיע את המערערת וגזר את דינה ויש לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ואת כתב האישום שהוגש, ככל שהוא מופנה כנגד המערערת. להלן פסק דין בנושא ביטול גזר דין מן הצדק: פסק דין הרקע לערעור וטענות הצדדים: בפני ערעורה של הנאשמת על פסק דינו של בית משפט לעניינים מקומיים בחיפה (כב' השופט אהרון ח. ורבנר) אשר ניתן ביום 17.3.08 בת.פ. 133/05 במסגרתו הורשעה המערערת ביחד עם נאשמים נוספים בעבירה של אי מילוי אחר הודעת ראש העיר בניגוד לסעיפים 3(א) ו-5(א) לחוק העזר לחיפה (מבנים מסוכנים), התשמ"ג - 1983 (להלן: "חוק העזר") ובניגוד לסעיף 254 לפקודת העיריות. במסגרת פסק הדין הוטל על כל אחד מהנאשמים קנס בסך 750 ₪ או 7 ימי מאסר כנגדו. מדובר בנאשמים אשר הינם בעלי ו/או מחזיקי דירות בבניין הנמצא ברחוב ברזילי מס' 17 בחיפה אשר נמצא על ידי מהנדס מטעם המשיבה כבניין שעלול לסכן את המחזיקים, את הציבור או את הנכסים הסמוכים. על כן, נשלחה לבעלי ו/או מחזיקי הדירות בבניין הודעה לפיה יש לבצע את ההנחיות המפורטות בהודעה ולהגיש לעירייה אישור של מהנדס רשוי על הסרת הסכנה. הנאשמים לא ביצעו את העבודות הנדרשות ולכן הוגש כנגדם כתב האישום והם הורשעו ודינם נגזר כמפורט לעיל. המערערת הינה אחת הדיירות בבניין שבנדון ולטענתה אין זה מן הצדק שהורשעה בעבירה ונגזר דינה. זאת משום שהיא זו שפנתה למשיבה מלכתחילה בתלונה שהבניין זקוק לשיפוץ אך הדיירים האחרים מסרבים לשתף פעולה עמה ולתקן את הליקויים. מ"טופס קבלת תלונה על מבנה מסוכן" מיום 24.3.04 עולה כי אכן המערערת הגישה תלונה לאגף לרישוי ופיקוח על הבנייה אצל המשיבה בנוגע לכך כי הבניין רעוע, המרפסות עומדות לקרוס, המרזבים סתומים והדבר גורם לרטיבות בבתים. בהמשך, וככל הנראה עקב תלונתה של המערערת, שלחה המשיבה את ההודעה האמורה לעיל לדיירים ביום 29.3.04, בה הם מתבקשים לתקן את הליקויים, זאת לאחר שמהנדס מטעם המשיבה בדק את הבניין ומצא אותו כמבנה מסוכן. המערערת טוענת כי פנתה למשיבה על מנת לקבל עזרה בשכנוע הדיירים האחרים בבניין לבצע את התיקונים הדרושים אך הדיירים לא תיקנו את הליקויים בהמשך להודעת המשיבה. העניין הועבר לבית המשפט לעניינים מקומיים שם הוגש כתב אישום כנגד כל הבעלים ו/או המחזיקים של הדירות בבניין שבנדון, כולל המערערת. במהלך הדיון בבית המשפט לעניינים מקומיים ניסה בית המשפט לקדם את תיקון הליקויים ומינה את המערערת, שעשתה ככל יכולתה לקדם את תיקון הליקויים, כאחראית לצורך קידום תיקון הליקויים. על המערערת הוטל לקבל 2-3 הצעות מחיר, לכנס את הדיירים ולהביא בפניהם את הצעות התיקון. על הנאשמים הוטל לשתף פעולה עם המערערת ולהגיע להחלטה בדבר ביצוע התיקונים על ידי קבלן מוסמך. המערערת פעלה על פי הוראות בית משפט קמא והציגה בפני הנאשמים 3 הצעות מחיר לתיקון הליקויים, אך הנאשמים לא הסכימו לקבל את הצעות המחיר. בימ"ש קמא קבע כי הנאשמים לא הצליחו לקדם את עניין התיקון והרשיע את הנאשמים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום. המערערת טוענת כי פסק דינו של בימ"ש קמא אינו צודק מכיוון שהיא פעלה ככל יכולתה לתיקון הליקויים אך התיקונים לא בוצעו בשל חוסר שיתוף פעולה של שאר הדיירים ו/או הבעלים של הדירות האחרות בבניין. המערערת אף פנתה מיוזמתה לעירייה והמשיכה לפעול לקידום תיקון הליקויים במסגרת הדיונים שהתקיימו בפני בימ"ש קמא, אך התיקונים לא בוצעו בשל חוסר שיתוף הפעולה של שאר הדיירים ו/או בעלי הדירות. לטענת המערערת, אף אחד מהדיירים ו/או הבעלים האחרים של הדירות לא פעל לקידום התיקון ולא הציג לה כל הצעת מחיר אחרת לתיקון ואף אחד לא היה מעוניין בביצוע שיפוץ המבנה. היא עשתה ככל יכולתה כדי להימנע מביצוע העבירה ופעלה לתיקון הליקויים אך התיקונים לא בוצעו בשל חוסר שיתוף הפעולה של שאר הדיירים ו/או הבעלים שאין להם עניין לקדם את השיפוץ הנדרש. כן טוענת המערערת כי אין לה את האמצעים והיכולת לנהל מאבקים עם השכנים בכל הנוגע לשיפוץ הבית והיא עשתה ככל יכולתה ולא הצליחה לגרום לשכנים לשתף פעולה. המשיבה טוענת כי על פי חוק העזר מוטלת האחריות לתיקון מבנה מסוכן על כל אחד מבעלי הבניין וביהמ"ש אינו מוסמך להתערב ולהסדיר את היחסים בין בעלי הבניין. עוד טוענת המשיבה כי אין בטענת המערערת בדבר חוסר שיתוף פעולה מצד יתר הדיירים כדי להקים למערערת הגנה מן הצדק שתוביל לביטול כתב האישום והסרת האחריות ממנה. עם זאת, מאחר שב"כ המשיבה מאמינה כי המערערת עשתה ניסיון אמיתי להביא לביצוע התיקון מסכימה ב"כ המשיבה שיוטל על המערערת קנס נמוך מזה שהוטל על יתר הדיירים וישקף את מידת האחריות הפחותה שלה כמי שרצתה וניסתה לתקן את הליקויים. דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את טענות הצדדים החלטתי להתערב בפסק דינו של בימ"ש קמא ולבטל את כתב האישום כנגד המערערת וזאת מחמת הגנה מן הצדק. אכן, כטענת ב"כ המשיבה, על בעל בניין ו/או מחזיק מוטלת החובה לבצע את העבודות הדרושות ולנקוט באמצעי הזהירות המפורטים בהודעה שנמסרה להם על ידי ראש העירייה. הסכסוכים בין בעלי הדירות בעניין ביצוע העבודות אינן מעניינה של המשיבה. עם זאת, במקרה זה, לאור העובדה שהמערערת היא זו שיזמה את הפניה למשיבה והיא זו שעשתה ככל יכולתה כדי להביא לתיקון הליקויים, סבורני כי קמה לה הגנה מן הצדק כנגד כתב האישום שהוגש כנגדה. טענת ההגנה מן הצדק קובעת כי ישנן נסיבות בהן מוסמך בית המשפט לבטל כתב אישום אשר הגשתו עמדה בסתירה לעקרונות הצדק וההגינות. "...עיקר עניינה של ההגנה מן הצדק הוא בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן. בעיקרון עשויה אפוא ההגנה לחול בכל מקרה שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית-המשפט. מטרת החלתה של ההגנה היא לעשות צדק עם הנאשם, ולא לבוא חשבון עם רשויות האכיפה על מעשיהן הנפסדים. ואולם לרוב (אם כי לא תמיד) תיוחס הפגיעה בצדקתו ובהגינותו של ההליך הפלילי להתנהגות נפסדת של הרשויות; ובמקרים כאלה אכן מוטל על בית-המשפט לבקר את מהלכיהן. ברם, לא כל מעשה נפסד שעשו הרשויות החוקרת או המאשימה, או רשות מעורבת אחרת, יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי הגנה מן הצדק; בין מפני שבאיזון בין האינטרסים הציבוריים המתנגשים גובר העניין שבקיום המשפט, ובין (וזה, כמדומה, המצב השכיח) מפני שבידי בית-המשפט מצויים כלים אחרים לטיפול בנפסדות מהלכיהן של הרשויות. ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך כלל יידרש הנאשם להראות, שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו. עם זאת אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס, לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא, למשל, לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות ומבססות בבירור את המסקנה, כי במקרה הנתון לא ניתן יהיה להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב-דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר. ההכרעה בשאלה, אם המקרה שלפני בית-המשפט מצדיק את החלתה של הגנה מן הצדק, אמורה לשקף איזון נאות בין מכלול הערכים, העקרונות והאינטרסים השונים הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי. מן העבר האחד, ניצבים האינטרסים התומכים בהמשך קיומו של ההליך, ובהם: העמדת עבריינים לדין ומיצוי הדין עימהם; הוצאת האמת לאור; קיומם של מנגנוני גמול, הרתעה, וענישה; שמירה על ביטחון הציבור; והגנה על זכויותיו של הקורבן הנפגע. ומן העבר השני, ניצבים האינטרסים השוללים, במקרה הקונקרטי, את המשך קיומו של ההליך, ובהם: הגנה על זכויות היסוד של הנאשם; פסילת מהלכיה הנפסדים של הרשות והרתעתה מפני נקיטת מהלכים דומים בעתיד; שמירה על טוהר ההליך השיפוטי; ושמירת אמון הציבור בבית-המשפט. .....". ראה: ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ, פ"ד נט(6), 776. "מכוחה של דוקטרינת הגנה מן הצדק מוצדק להימנע מקיומו של משפט כדי לתת מענה לשני סוגי חששות: כי הנאשם לא יזכה למשפט הוגן או כאשר קיומו של משפט, אפילו הוגן הוא, יש בו משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות (ראו פרשת יפת, עמ' 370). קשת המקרים בהם עשויה להתעורר סוגיה של הגנה מן הצדק הינה רחבה והנסיבות עליהן משתרעת ההגנה עשויות להיות קשורות הן לשלב ביצוע העבירה והן לשלב החקירה וההעמדה לדין (לסקירה ראו, ישגב נקדימון הגנה מן הצדק (תשס"ד-2003) 412-173 (להלן: נקדימון))". ראה: ע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2007). סבורני כי במקרה זה קיומו של משפט כנגד המערערת, אשר היא זו שחשפה את הליקויים במבנה, ולכאורה את ביצוע העבירה, והיא זו שיזמה את הפניה למשיבה ועשתה ככל יכולתה כדי למנוע את ביצוע העבירה וכדי לתקן את הליקויים, יש בו משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות, זאת אפילו שהמשפט עצמו הוא משפט הוגן ובהתאם לחוק העזר ופקודת העיריות. הפגיעה בתחושת הצדק וההגינות במקרה זה אינה תלויה בהתנהגות הרשות אלא באיזון הכולל של הנסיבות. סבורני כי האינטרסים ששוללים את קיומו של המשפט כנגד המערערת גוברים על האינטרסים התומכים בניהול המשפט כנגדה. מדובר במקרה חריג שבו ביצוע העבירה לא היה בשליטתה של המערערת ולא נגרם בשל מעשיה, אלא ההיפך, המערערת עשתה ככל יכולתה כדי למנוע את ביצוע העבירה וכדי לתקן את הליקויים ובכלל זה גם פנתה למשיבה לשם קבלת סיוע במניעת העבירה. על כן, חוש הצדק וההגינות מחייב שלא להעמידה לדין בשל ביצוע העבירה במקרה זה. בענין זה שונה מצבה של המערערת מהנתונים שהובאו בפני בדיון בע"פ 855/05 של בית משפט זה, שבו נדחתה טענת ההגנה מהצדק. על פי סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, לאחר תחילת משפט רשאי נאשם לטעון כי "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". אם מתקבלת טענה זו רשאי בית המשפט לתקן את כתב האישום או לבטל את האישום. על אף שטענת הגנה מן הצדק מסווגת כטענה מקדמית, הרי לאור סעיף 151 לחוק סדר הדין הפלילי אין מניעה מלהעלותה גם בשלבים מתקדמים יותר של המשפט. ראה: ע"פ 5672/05 הנ"ל. לאור כל האמור לעיל, סבור אני כי מדובר במקרה זה בנסיבות חריגות בהן עומדת למערערת טענת הגנה מן הצדק ועצם קיומו של ההליך הפלילי כנגדה, בנסיבות העניין, מהווה פגיעה ממשית בתחושת הצדק וההגינות. סבור אני כי ניתן להגיע לתוצאה אליה הגעתי גם בדרך אחרת שעניינה החלת עקרונות מדיני השותפות על המקרה שבפני, על דרך ההיקש. אמנם בענייננו אין המדובר באישום בגין שותפות וכל אחד מהמעורבים בפרשה הואשם כמבצע עצמאי שאחריותו נעוצה בהתנהגותו שלו בלבד, אך ניתן להשוות את נסיבות המקרה למצב של שותפות בו ביצוע העבירה על ידי המערערת תלוי בביצוע העבירה על ידי יתר הדיירים/בעלי הדירות מאחר שאין באפשרותה לבצע את התיקונים בעצמה וללא שיתוף הפעולה של שאר הדיירים/בעלי הדירות. בעניין שותפות כמשמעה בחוק העונשין נקבע כי כאשר בוצעה עבירה על ידי מספר מבצעים הופך כל אחד מהמבצעים ל"סוכנו של זולתו כמבצע בצוותא", כאילו ביצע את העבירה כיחיד; ואין נפקא מינה אם כל אחד עשה מעשה אשר כשלעצמו אינו ממצה את העבירה. ראה: יעקב קדמי, על הדין בפלילים - חוק העונשין, חלק ראשון (מהדורה מעודכנת 2004), עמ' 360-361. המבצעים בצוותא הם גוף אחד הפועל באמצעות זרועות שונות. כולם עבריינים ראשיים. האחריות של כל אחד מהם היא ישירה. כל אחד מהם נוטל חלק בביצוע העיקרי של העבירה. תרומתו של כל אחד מהמבצעים בצוותא היא פנימית. כל אחד מהם הוא חלק מהמשימה העבריינית עצמה. ראה: ע"פ 1639/98 משה דהן ואח' נ' מ"י, פ"ד נ"ה(4), 501 (2001); ע"פ 4389/93 מרדכי ואח' נ' מ"י, פ"ד נ(3), 239 (1996). המבצע בצוותא שולט במהלכי הביצוע של העבירה יחד עם המבצעים בצוותא האחרים. הוא אדון לפעילות העבריינית. שליטה בביצוע מהווה ראיה נחרצת לסיווגו של בעל השליטה כמבצע בצוותא. ראה: דנ"פ 1294/96 עוזי משולם ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5), 1 ,עמ' 22-23; י. קדמי בספרו הנ"ל, בעמ' 364. בענייננו ניתן לקבוע כי המערערת לא שלטה במהלכי ביצוע העבירה יחד עם המבצעים האחרים מאחר שניסתה לפעול בניגוד לדרך הפעולה של שאר הדיירים ולמנוע את ביצוע העבירה, אך הדבר לא עלה בידה בשל חוסר שיתוף הפעולה מצד שאר הדיירים. לכן, ותוך הבאת עקרונות דיני השותפות לידי ביטוי בנסיבותיו של המקרה, סבור אני כי יש לראותה כמי שאינה אחראית לתוצאה הסופית של ביצוע העבירה ע"י כלל הדיירים, תוצאה אותה היא ניסתה למנוע ככל יכולתה. גם מטעם זה ראוי הוא שלא תיוחס לה האחריות לביצוע העבירה. סיכום: על כן, אני קובע כי יש להתערב בפסק דינו של בימ"ש קמא אשר הרשיע את המערערת וגזר את דינה ויש לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ואת כתב האישום שהוגש, ככל שהוא מופנה כנגד המערערת. משפט פליליסוגיות במתן גזר דין