צו מניעה זמני למניעת פינוי

על מנת להעניק צו מניעה זמני האוסר על מימוש הליכי הפינוי של המבקשים מהמקרקעין, עליהם לעמוד בתנאי תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לפיה בידם ראיות מהימנות לעילת התביעה וכי הנזק שיגרם אם לא ייתן הצו, עולה על הנזק שיגרם למשיבים, לאמור: "הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש". לצורך מתן סעד זמני נשקלים שני עניינים: האחד - סיכויי התביעה העיקרית, או למצער - אם עומדת שאלה רצינית לדיון או שמא מדובר בתביעת סרק על פניה; השני - מאזן הנוחות בין הצדדים. מבחן נוסף כאשר צד עותר לבקשה לסעד זמני הינו האם הוא בא לבית המשפט בניקיון כפיים, קל וחומר, כאשר עסקינן בבקשה שמוגשת במעמד צד אחד. להלן החלטה בנושא צו מניעה זמני למניעת פינוי מקרקעין: החלטה 1. כללי לפני בקשה למתן צו מניעה זמני לפיו מתבקש בית המשפט לאסור על המשיבים להמשיך בהליכי הוצאה לפועל לפינוי המבקשים מהמקרקעין המשמשים אותם לפעילותם העיסקית וכן להימנע מלעשות כל דיספוזיציה במקרקעין, וכל זאת עד למתן פסק דין בתובענה. 2. העובדות הדרושות לעניין 2.1 המשיב 2 (להלן: "המינהל"), הוא בעלים של מקרקעין הנמצאים ביהוד והידועים כחלק מחלקות 38 ו- 40 בגוש 6696 וחלקה 17 בגוש 6693. על חלק מהמקרקעין, שלא הוגדר ולא סומן (להלן: "המקרקעין"), מפעילים המבקשים, לטענתם, עסקים שונים, במשך מספר שנים. 2.2 המקרקעין היו מצויים בחזקה של מספר גורמים ובהם ה"ה אברהם סעדיה, פסח סעדיה, שלמה בוסי ומישה יצחקוב (להלן "המחזיקים"). 2.3 המינהל נקט בהליכי פינוי כנגד המחזיקים והגיש תביעה לבית משפט השלום בפתח תקווה (ת.א. 2490/99). לאחר דיון ממושך ניתן ביום 26.6.06, פסק דין המורה על פינויים של המחזיקים ללא תשלום כל פיצוי (להלן "פסק הדין"). על פסק הדין הוגש ערעור שטרם נדון. לא נמסר אם התבקש וניתן צו עיכוב ביצוע של פסק הדין. 2.4 המבקשים הם למעשה נעברים של המחזיקים, אשר לטענתם רכשו את הזכויות במקרקעין מהמעבירים ואין כל טענה לפיה הם רכשו את הזכויות מהמינהל. המבקשים גם לא שילמו למינהל כל תשלום עבור החזקה או השימוש במקרקעין. 2.5 הבקשה הוגשה לאחר שהמינהל נקט בהליכי הוצאה לפועל למימוש פסק הדין ובמסגרת זו, לפינוי המקרקעין מכל צד ג', ובכללם המבקשים. 3. הבקשה נתמכה בשלושה תצהירים, קצרים ולקוניים. האחד, של מר אברהם עג'מי (פעם מופיע בשם "אגמי"), השני של המבקשת 1, דהיינו תצהיר של חברה, והשלישי תצהיר של המבקש 4. בבקשה ובתצהירים נטען בעלמא כי הליכי ההוצאה לפועל בהם נקט המינהל מתבססים על פסק דין המתייחס ל"מאן דהוא" (כך במקור), ולא להם, שהעתקו לא צורף, ומאחר שלמבקשים אין כל קשר ו/או זיקה עם אותו אחר, אין בכוחו של פסק הדין כדי לחייבם. 4. המבקשים צרפו לבקשה שלושה הסכמים כדלקמן: חוזה שכירות לא חתום מיום 14.5.05, (להלן: "חוזה השכירות"), בין אחד המחזיקים, אברהם סעדיה (להלן: "סעדיה"), לבין אברהם אגמי ועזרא אגמי (להלן: "אגמי"), הסכם נוסף בין סעדיה לבין אגמי מיום 21.9.99, שענינו הבטחת החזר הלוואה שנתנו אגמי לסעדיה בסך 150,000 דולר (להלן: "חוזה הלוואה"), והשלישי הסכם מחודש יולי 1995 בין מר יוסף טסה (להלן " טסה"), לבין המבקש 3ולבין המחזיק הרביעי יצחקוב. 5. עם קבלת הבקשה, שהוגשה במעמד צד אחד, ביקשתי הבהרות מב"כ המבקשים ובכלל זה האם הסכם השכירות נחתם או בגדר טיוטא, האם דווח על העסקאות לרשויות, וכן להמציא את פסק הדין של פינוי אותו מאן דהוא. לאחר קבלת ההבהרה ובמסגרתה הסכם השכירות החתום ופסק דין הפינוי, ניתן צו מניעה ארעי כפוף למתן ערבויות ובכללן הפקדה כספית. 6. התקבלה תגובת המשיבים העומדת על דחיית הבקשה ולאחריה אפשרתי למבקשים זכות תשובה, שלא הוגשה. 7. בפתח הדברים ראיתי לציין כי ספק בעיני האם בית המשפט המחוזי הוא הפורום המוסמך לדון בתובענה ובגדרה בסעד הזמני נשוא החלטתי. כידוע, סמכות בית המשפט נבחנת לפי הסעד המבוקש בתובענה. בכתב התביעה התבקש בית המשפט כסעד ראשי ליתן פסק דין הקובע כי המבקשים הם בעלי זכויות במקרקעין, ומבלי שהוגדרו מהן, האם שכירות חופשית, חכירה, או שמא בעלות? במיוחד נכון הדבר שעה שהסעד הכספי לו עתרו המבקשים הועמד על סך של 100,000 ₪, המצוי בתחום סמכות בית משפט השלום. הספק שמעלה אנכי בדבר סמכות בית המשפט גבר שעה שעיינתי בכתב התביעה אשר כותרתו: "בבית משפט השלום בתל אביב יפו". עם זאת, לא ראיתי במחדל זה, כשלעצמו, טעם כדי לדחות את הבקשה לאור ההלכה לפיה גם אם אין בית המשפט מוסמך עניינית לדון בתביעה, הוא יכול בנסיבות מסויימות ליתן סעד זמני על מנת על מנת למנוע מצב בלתי הפיך. ההלכה 8. על מנת להעניק צו מניעה זמני האוסר על מימוש הליכי הפינוי של המבקשים מהמקרקעין, עליהם לעמוד בתנאי תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לפיה בידם ראיות מהימנות לעילת התביעה וכי הנזק שיגרם אם לא ייתן הצו, עולה על הנזק שיגרם למשיבים, לאמור: "הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש". בהקשר זה אפנה לרע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פ"ד נו (1) 529, 533: "לצורך מתן סעד זמני נשקלים שני עניינים: האחד - סיכויי התביעה העיקרית, או למצער - אם עומדת שאלה רצינית לדיון או שמא מדובר בתביעת סרק על פניה; השני - מאזן הנוחות בין הצדדים". כן ראה ספרו של השופט גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה שמינית, עמוד 484 ואילך. מבחן נוסף כאשר צד עותר לבקשה לסעד זמני הינו האם הוא בא לבית המשפט בניקיון כפיים, קל וחומר, כאשר עסקינן בבקשה שמוגשת במעמד צד אחד. בהקשר זה אפנה לבר"ע 3779/00 עמרם בירס נ' ולסון, תק - על 2000 (3) 1229 בעמ' 1230 כדלקמן: "אכן, די בחוסר נקיון הכפיים שהפגינו המבקשים בהימנעותם מלהזכיר את תצהירו הקודם של עמרם, המפרט, כאמור, עובדות הסותרות את העובדות שפורטו בתצהיר שהגיש במסגרת ההליך הנוכחי, כדי לדחות את בקשתם למתן סעד זמני" כן ראה רע"א 4196/93 שפע בר נ' שפע מסעדות פ"ד מז (5) 165. מן הכלל אל הפרט: 9. טענות המבקשים מושתות כל כולן על זכויות המחזיקים, והם למעשה חליפים של המחזיקים. אין כל טענה בפי המבקשים לפיה רכשו את הזכויות מגורם שאינו בגדר המחזיק. שעה, שניתן פסק דין לפינוי נגד המחזיקים, קיים למעשה השתק פלוגתא נגד המבקשים. על המבקשים, כצדדים שלישיים היה להציג זכות מקורית עצמאית, בנבדל מזו של המחזיקים, ושאינה תלויה בהם או נובעת מהם. זכות כאמור לא נטענה ועל כך נאמר: "המבקשת כשלה להוכיח זכות עצמאית במקרקעין, ומשכך - אין להעתר לבקשתה לעיכוב הליכי הפינוי גם בנסיבות דנן" בר"ע (ת.א.) 2728/03 הג'ונגל של אלי (1998) פרדסיה בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, (לא פורסם). כן ראה, ד' בר אופיר, הוצאה לפועל - הליכים והלכות (מהדורה חמישית, התשס"ג - 2003), 531-532. למעשה, די בכך היה כדי לדחות את הבקשה. עם זאת ומעבר לדרוש, בחנתי גם את יתר טענות המבקשים ולא ראיתי מקום לקבל את הבקשה ואחת דינה להידחות: 10. מהבקשה כמו גם מכתב התביעה לא שוכנעתי כי בידי המבקשים ראיות המבססות תביעתם ובנוסף הם לא עומדים במבחן מאזן הנוחות, כפי שאפרט להלן. אקדים ואציין כי שעה שמבקש טוען לזכויות במקרקעין, עליו להתכבד ולפרוש לפני בית המשפט מלוא הראיות שאמורות להיות ברשותו והתומכות בזכויותיו, אך כזאת לא עשו המבקשים שלפניי, ומכל מקום במידה הדרושה. בדומה, על המבקש לפרט לפני בית המשפט את הנזקים שייגרמו לו אם לא יינתן הצו, לעומת הנזק שייגרם למשיב אם הצו יעמוד עד להכרעה, אך גם בהקשר זה לא הוצגו לפני בית המשפט ראיות כמצופה. התשתית הראייתית שהציגו המבקשים, לוקה בחסר, נעדרת פרטים מהותיים הדרושים לשם עמידה בתנאים המזכים אותם בסעד זמני, וגם ניסיונותי לדלות את החסר מכתב התביעה על נספחיו, היו ללא הועיל. המבקשת 1 11. המבקשת 1 (להלן "המבקשת"), הינה תאגיד, אשר לגביה נטען בכתב התביעה, כי היא מצויה בניהולו של מר אברהם עג'מי, מפעילה עסק של מסחר ומחסן לעצים ואביזרי בניה. באשר לזכויות המבקשת ניתן תצהיר על ידי המבקשת עצמה, אשר אינו יכול להיות בגדר תצהיר כדין, שכן חברה אינה יכולה לתת תצהיר אלא רק בן אנוש. בנוסף, ניתן תצהיר של מר אברהם עג'מי (אשר שמו נרשם פעם ב"ע" ופעם ב"א"). בתצהיר הכולל חמישה סעיפים קצרים, ובכללם אישור שזהו שמו וחתימתו, נאמר בסעיף 2 כדלקמן: "קיבלתי בימים אלה צו פינוי ממגרש ומבנ/ים אשר אני ו/או חברה בניהולי הינם בעלי הזכויות בו, ואשר נמצא בחזקתי ובשימושי ו/או בחזקת חברה אשר הינה מנהלה, מזה שנים רבות. צו הפינוי הוצא ע"י לשכת ההוצל"פ ברמלה לבקשת מינהל מקרקעי ישראל ו/או אחרים". לטעמי, אין בתצהיר הלקוני בכדי לענות על הנטל של מבקש צו מניעה זמני בנסיבות המקרה: אין כל הסבר בתצהיר באשר לזיקה בין המבקשת לבין המצהיר. הטענה כי המצהיר הינו מנהל חברה, נעדרת פרוט הכרחי באשר לזכויותיו של המצהיר, ככל שקיימות, במבקשת. בדומה, אין בתצהיר כל מידע נדרש באשר לזכויות המבקשת במקרקעין, כגון מי נתן לה את הזכויות, מהן הזכויות שרכשה, כמה שילמה עבורן, ממתי מחזיקה במקרקעין, הפעילות שמנהלת במקרקעין, ההשקעות במקרקעין, הנזק אשר יגרם לה כתוצאה מהפינוי וכדומה. אין בציון חלק הפרטים בכתב התביעה שאינו נתמך בתצהיר, כדי לפטור ממחדל זה. בחנתי את יתר הצרופות לבקשה ובכללן ההסכמים שפרטתי לעיל, וגם אם אשלים את החסר בתצהיר, ואבוא לקראת המבקשת, על סמך הגיונם של הדברים, לא יהיה בכך כדי לשנות את התוצאה. הראיות היחידות לכאורה התומכות בזכויותיהם של ה"ה אגמי, ולא של המבקשת, הינם הסכם השכירות והסכם ההלוואה: מהסכם השכירות עולה כי סעדיה השכיר לאגמי שטח מסוים במקרקעין למטרת עסק של מכירת עצים ועיבודם. תקופת השכירות היא ל-12 חודשים בלבד המתחילה במאי 2005 והמסתיימת ב-14.5.06. ניתנה לשוכרים זכות להאריך את השכירות למשך 4 תקופות נוספות בנות 12 חודש כל אחת אשר סיומן הינו ביום 14.5.2010. אין כל טענה כי השוכרים מימשו את תקופת האופציה. דהיינו תקופת השכירות על פי ההסכם הסתיימה. מכאן המסקנה לפיה אין לשוכרים כל זכויות שהן במקרקעין, לפי שתקופת השכירות חלפה. זאת ועוד, הסכם השכירות הוא עם ה"ה אגמי, ולכן רק לאלה ישנה הזכות, אם בכלל, לשכירות חופשית במקרקעין ולא למבקשת, ה"ה אגמי אינם צד לבקשה אלא המבקשת, וללא שניתן כל הסבר באשר לזכויות שיש למבקשת. גם בהסכם ההלוואה אין כדי להועיל. ראשית, הסכם זה הוא בין סעדיה לבין ה"ה אגמי, ולכן לכל היותר, הזכויות המוקנות לפיו הן לה"ה אגמי ולא למבקשת, בדומה להסכם השכירות. שנית, לפי הסכם ההלוואה, לא הוקנו לה"ה אגמי זכויות במקרקעין, אלא נקבע שהם יהיו זכאים לקבל מהתמורה שתינתן לסעדיה, אם תינתן, בגין מכירת זכויותיו במקרקעין, סך של 150,000 דולר, ולשם כך חתם סעדיה על ייפוי כוח בלתי חוזר לעו"ד אברהם נביאי, להעברת הסכום לאגמי. ראיתי לנכון לציין כי במבוא להסכם ההלוואה מאשרים ה"ה אגמי שידוע להם על התביעה שהגיש המינהל בבית משפט השלום בפתח תקווה, נגד סעדיה לפנוי מן הנכס. דהיינו, קיימת הצהרה חד משמעית לפיה דרישת פינוי המחזיקים מהמקרקעין היה בידיעת ה"ה אגמי, עוד בשנת 1999, ומכאן מספר תהיות. האחת, מדוע נמנעו במשך כל השנים בהן הייתה התביעה תלויה ועומדת, להצטרף כצד להליך ורק לראשונה עם קבלת צו הפינוי עתרו לבית המשפט. עומד להם איפוא לרועץ שיהוי ניכר, אשר יש בו כדי לשמוט את הקרקע תחת הבקשה. שנית, ה"ה אגמי ידעו היטב בעת כריתת הסכם השכירות על קיומה של תביעת הפינוי ולכן היו מודעים לאפשרות פינויים מהמקרקעין ואין להם אלא להלין על עצמם שעה שבחרו להתקשר בהסכם שכירות תוך שנטלו את הסיכונים הכרוכים בפינויים, אם תתקבל התביעה. המבקשת אף לא טרחה להציג לפני בית המשפט כל פרטים באשר להשקעותיה במקרקעין. המבקשת הסתפקה בהצגת הסכם השכירות בו אין נתונים באשר להשקעה בקרקע, למעט דמי שכירות, והסכם ההלוואה שממנו לא עולה כי שילמו לסעדיה כספים בקשר עם הקרקע. כך מצופה היה שיגישו מאזנים ובהן נתונים בדבר השקעות ככל שהיו לה במקרקעין. המבקשים 2 ו-3 12. המבקשים 2 ו- 3, (להלן "אדמוביץ"), לא צרפו לבקשה כל תצהיר התומך בטענתם, ולא ניתן גם תצהיר של כל אחר התומך בה. בהעדר תצהיר התומך בבקשה, במיוחד ששזורה טענות עובדתיות, כדי לדחותה בכל הנוגע לעניינם. למעשה, על מעמדה של המבקשת 2, למדתי רק מעיון בכתב התביעה בו צוין כי היא חברה בניהול אדמוביץ', ללא כל פירוט באשר למעמדו של האחרון בחברה ובאשר לזכויות שיש למבקשת 2 במקרקעין. לא התעלמתי מנספח ג' לבקשה שהינו הסכם מיולי 1995 בין טסה, לבין אדמוביץ ולבין המחזיק יצחקוב לפיו העביר טסה את זכויותיו במקרקעין לאדמוביץ וליצחקוב, כנגד הסך 75,000 דולר, אך אין בו כדי להיעתר לבקשה בכל הנוגע לאדמוביץ. ראשית, לא ניתן כל הסבר באשר לזכויות של המבקשת 2 במקרקעין, בהבדל מזכויות של אדמוביץ. שנית, אין כל מידע באשר לזכויות של טסה במקרקעין, אשר ממנו קיבלו אדמוביץ ויצחקוב את זכויותיהם, מכאן שאין לפני בית המשפט כל ראיה באשר לזכויות שרכש אדמוביץ במקרקעין. אמנם, להסכם צורף נספח שהינו כתב הבנה והסכמה, בין ארבעת המחזיקים, אך אין בו כשלעצמו לבסס את מעמדו של טסה במקרקעין. יתרה מזאת, מהמסמכים האמורים אף עולה כי המחזיקים במקרקעין הם ה"ה סעדיה, המחזיקים אותו בנאמנות גם עבור שלמה בוסי ויוסף טסה, ולמעשה אין למחזיקים זכויות קנייניות במקרקעין, זאת בין היתר שעה שנכתב על ידם כי: "אם וכאשר נקבל תקבול כלשהוא (דמי פינוי, פיצוים,דמי שיקום, תמורה למכר זכויות)...", דהיינו לטסה אין זכויות במקרקעין אותן יכל להעביר לאדמוביץ. מעבר לדרוש, ההסכם בין טסה הוא בין אדמוביץ ויצחקוב. כאמור, כנגד יצחקוב ניתן פסק דין פינוי, כך שלכאורה, יש תחולה לכאורה לפינוי גם על זכויות שרכש, ככל שרכש יצחקוב ביחד עם אדמוביץ לפי ההסכם עם טסה. אוסיף כי בהעדר תצהיר מטעם המבקשת 2 ואדמוביץ, ממילא אין הם עומדים במבחן מאזן הנוחות. המבקש 4 13. ניסן סעדיה, המבקש 4, נתן תצהיר התומך בבקשה, לפיו הוא ו/או חברה בניהולו מחזיקים במקרקעין, בנוסח זהה לתצהיר של אגמי. פרט לאמירה זאת אין כל ראיה התומכת בטענותיו של מר סעדיה, בין הסכם שכירות, בין קבלות על תשלום כספים בקשר עם רכישת הזכויות במקרקעין ובין אחרת. בתצהיר אין גם ציון למועד ממנו מחזיק המבקש 4 במקרקעין, העסק בו הוא מנהל וכדומה. בהעדר כל ראיה כנדרש, דין בקשתו להדחות. מעבר לדרוש, מתגובת המשיבים עולה כי מבקש זה הינו בנם של המחזיקים סעדיה נגדם ניתן פסק הדין לפינוי ויש להניח איפוא שמבקש זה ידע היטב על הליך הפינוי ובחר, מטעמים השמורים עמו, שלא להצטרף להליך הפינוי ואין לו אלא להלין על עצמו. בשולי הדברים, לא מובנית לי הצגת בעל דין זה בבקשה ובכתב התביעה, המופיע "כמשתלת יהוד ו/או ניסן סעדיה". מה מעמדה של המשתלה, האם בגדר גוף משפטי? האם שם פירמה? מהן זכויותיו של מר ניסן סעדיה בה? למותר לציין כי גם מבקש זה אינו עומד במבחן מאזן הנוחות, בהעדר פרוט באשר לנזקים שייגרמו לו אם לא יינתן הצו. 14. מתגובת המשיבים שלא נסתרה עולים טעמים נוספים לדחיית הבקשה. כך הטענה שהמבקשים היו מיוצגים בעת ההתקשרות לרכישת הזכויות הנטענת על ידי עו"ד אברהם נביאי, אשר ייצג את המחזיקים, וממילא אמורים היו לדעת על תביעת הפינוי והעדר זכויות של המעבירים במקרקעין. בדומה, טענות שיהוי העומדת בעוכרי מבקש סעד זמני וכאמור בסעיף 26 ואילך לתגובת המשיבים. 15. בחנתי את התמונות שצורפו לבקשה, לגבי ניהול עסקים במקרקעין. אין בתמונות ללא פרוט אותו ציינתי לעיל, כגון מהות העסקים המנוהלים במקרקעין, ההשקעות, מועדים וכדומה, כדי לזכות את המבקשים בסעד. 16. על מנת שמלאכתי תהיה שלמה, בחנתי גם את כתב התביעה ונספחיו, למרות שעסקינן בבקשה זמנית, שאמורה להיתמך בתצהירים ובמסמכים הדרושים לקבלתה. בתביעה נטען כי המבקשים 1-3, השקיעו כספים ניכרים בעבור הזכויות, אך ללא כל ראיות מספקות לכך, כגון קבלות. בחנתי גם את הטענה בכתב התביעה לפיה לא היו המבקשים מודעים להליכים שבין המינהל לבין המחזיקים, וכאמור בסעיף 13 לכתב התביעה, אך אין בה כדי לשנות את מסקנתי. ראשית, טענה זו מן הראוי שתיתמך בתצהיר כנדרש. העובדה כי הועלתה בכתב התביעה אך לא בבקשה עומדת בעוכרי המבקשים. יתר על כן, מהסכם ההלוואה עולה כי המבקשת 1 הייתה מודעת להליכי הפנוי, המבקשים 2 ו-3 היו אמורים לדעת עליה שעה שרכשו את הזכויות ביחד עם יצחקוב אשר כנגדו הוגשה תביעת פינוי והמבקש 4 אשר קיבל את הזכויות מבני משפחתו אשר כנגדם נוהלה תביעת הפינוי. המבקשים טוענים בסעיף 7 לכתב התביעה, כי בשל יעוץ משפטי כושל, לא הושלם רישום הזכויות על שמם. המבקשים לא הראו ולו לכאורה זכויות שרכשו הניתנות לרישום, ולא הקימו את הבסיס הראייתי הדרוש למתן הצו, מבלי שיש בקביעה זו משום ממצא באשר לטענתם באשר לייעוץ המשפטי הכושל. אוסיף כי בסעיף א' לכתב התביעה נטען כי בין הנתבעים נמנים גם יורשי המנוח סעדיה אברהם ז"ל ואחרים, אך אלה לא צורפו כצד בכותרת כתב התביעה כמו גם בבקשה. לכן לא ראיתי צורך בקבלת תשובה אלא רק מהמשיבים שהם צד לכתבי הטענות, לא כל שכן, אין בתביעה ובבקשה כל סעד כנגד "נתבעים" אלה. 17. מן הראוי לציין כי לטענת המשיבים, המבנים על המקרקעין, ניבנו ללא היתרים, דבר שלא מצא ביטוי בעמדת המבקשים, דבר שיש בו כדי להשפיע על שיקולי היושר ביסוד בקשה לצו זמני. 18. ההלכה הפסוקה מורה כי יש ליתן עדיפות לאינטרס הציבורי במקרה של שימוש במקרקעי המדינה ללא אישור ללא רשות, קל וחומר לאחר שניתן פסק דין, בעקבות הליך ממושך כנגד המחזיקים, ומסתבר כי אלה העבירו זכויות לצדדים שלישיים אשר נמנעו מלנקוט בהליכים במשך תקופה ממושכת. מכל הטעמים האמורים באתי לידי מסקנה כי דין הבקשה למתן צו מניעה זמני להידחות. הצו הארעי שניתן ביום 21.2.07 מבוטל. הביטול יכנס לתוקף בעבור 14 יום מיום קבלת החלטתי זו, ולאחר מכן יהיה המשיב 1 רשאי להמשיך בהליכי הוצאה לפועל כנגד המבקשים. המבקשים יישאו בהוצאות הבקשה בסך 12,500 ₪ בצירוף מע"מ. הפיקדון שהופקד, יושב למבקשים באמצעות בא כוחם בתום 6 חודשים מהיום, אלא אם יוחלט אחרת. צו מניעה זמניצוויםצו מניעהפינוי