פסיקת הוצאות במסגרת הליך בוררות

בית המשפט פסק כי שעילת התביעה שעניינה ההוצאות שנגרמו בגין ההתדיינות המשפטית נבלעה בפסק הבוררות.

להלן פסק דין בנושא פסיקת הוצאות במסגרת הליך בוררות:

פסק -דין

ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופטת שושנה אלמגור) מיום 24.6.04, בת"א 194496/02, שדחה את תביעת המערער בע"א 3181/04 (להלן: - "ערעור המערערים") לתשלום הוצאות שנגרמו לו לטענתו בשל הליכים שנאלץ לנהל נגד המשיבים בע"א 3181/04 (להלן: "המשיבים"). המערער לא חויב בהוצאות בגין דחיית תביעתו, ועל אי החיוב בהוצאות הגישו המשיבים את ערעורם (להלן: - "ערעור המשיבים").

1.     רקע

(א)     בשנת 1985, בעקבות מכרז שבו זכתה, שכרה המשיבה 1 (להלן: "המשיבה") את שירותיו של המערער, מודד מקרקעין, לעריכת חלק מסקר מקרקעין של נכסי חייבים בארנונה, בתחום שיפוטה של המועצה המקומית פרדס חנה (להלן: "המועצה").

(ב)     המועצה לא שילמה למשיבה את התמורה בגין ביצוע עבודתה, וזו הגישה נגדה תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה, באמצעות עו"ד אריאלי. המערער והמשיב 2 (להלן: "המשיב") התחייבו לשאת בשכרו של עו"ד אריאלי (מע/1) שכן המערער נפגע אף הוא מאי התשלום, אך מאחר שכלפי המועצה לא היה לו מעמד משפטי - הוגשה התביעה בשם המשיבה בלבד. ביום 2.11.94 קיבל בית המשפט המחוזי בחיפה את התביעה וחייב את המועצה לשלם למשיבה סכום של 191,004 ₪ בצירוף ריבית, הפרשי הצמדה ושכר טרחת עורך דין.

(ג)     לאחר מתן פסק הדין התנהלו הליכים נוספים (ערעור, תיקון פסק הדין וערעור נוסף) שבסופם הוגדל סכום פסק הדין ל- 390,858 ₪. בין לבין נתגלעה מחלוקת בין המערער למשיבה בדבר חלקו של כל אחד מהם בסכום פסק הדין. הסכסוך גרם לקרע ביניהם, והמשיבה דרשה את פיטוריו של עו"ד אריאלי, ושכרה את שירותיו של עו"ד בן מאיר.

(ד)     לנוכח הסכסוך, הגיש עו"ד אריאלי בקשה לטען ביניים כדי שבית המשפט יורה לו כיצד עליו לנהוג בכספים שגבה מהמועצה. בדיון בטען הביניים הגיעו הצדדים להסכם שבית המשפט אישר, שהסכסוך באשר לחלוקת הכספים שהגיעו מהמועצה יועבר להכרעתו של בורר, השופט בדימוס אורי שטרוזמן. בפסק הבוררות נקבע שהמערער זכאי למחצית מהכספים, והמשיבה חויבה לשלם לו גם הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום של 55,000 ₪.

(ה)     עוד הסכימו הצדדים, בהסכם הפשרה במסגרת טען הביניים, שהטיפול בהליכי ההוצאה לפועל יועבר לעו"ד בן מאיר אשר יפקיד את הכספים שייגבו בחשבון נאמנות. את שאלת ההוצאות בגין טען הביניים השאירו הצדדים לשיקול דעתו של בית המשפט, אשר חייבם, בחלקים שווים, בתשלום סכום של 10,000 ₪ לעו"ד אריאלי.

(ו)     הצדדים לא שילמו לעו"ד אריאלי את שכרו, והוא הגיש נגדם תביעה לתשלום שכר טרחתו לבית משפט השלום בנתניה. בערעור על פסק הדין הגיעו הצדדים להסכם פשרה ששכרו של עו"ד אריאלי יהיה 800,000 ₪ ויחולט מכספי הפקדון שהגיעו לידיו כתוצאה מהליכי ההוצאה לפועל.

(ז)     בתביעה שהגיש לבית-משפט קמא תבע המערער מהמשיבה תשלום הוצאות שונות, בסכום כולל של 644,000 ₪ שנגרמו לו כתוצאה מניהול הליכים משפטיים שאליהם נקלע, לטענתו, בעקבות סירוב המשיבה לשלם לו את חלקו בגין ביצוע העבודה עבורה. הוצאות אלו כללו שכירת שירותי עורך דין, אובדן ימי עבודה, עוגמת נפש, שכר טרחה ששילם המערער ביתר לעורך דין אריאלי ואובדן פירות הכספים עקב עיכובם כתוצאה מניהול ההליכים.

2.     פסק דינו של בית משפט קמא

(א)     בית המשפט קבע שיש לדחות את תביעת המערער לתשלום הוצאותיו בגין שכירת שירותי עורכי דין, אובדן ימי עבודה ונסיעות ועוגמת נפש שכן המדובר בתביעה לתשלום הוצאות שנגרמו לו כתוצאה מניהול ההליכים המשפטיים. עילת התביעה בגין אותן הוצאות נבלעה וקיים מעשה בית דין בכל הליך והליך. לו רצה המערער להשיג על שעור ההוצאות שנפסקו לזכותו היה עליו להגיש ערעור על ההחלטות השונות, ואין לעשות כן בדרך של הגשת תביעה חדשה.

(ב)     בית המשפט הוסיף כי טענת המערער שנתן את הסכמתו לפשרה במסגרת טען הביניים, מתוך מחשבה שבבוא היום יגיש תביעה להחזר הוצאות, אינה טענה, במיוחד כאשר המערער היה מיוצג בדיונים השונים, ועורך דינו, עו"ד טבקמן, אף טען בשמו במסגרת טען הביניים והצהיר שהוא משאיר את שאלת ההוצאות לשיקול דעת בית המשפט.

(ג)     בית המשפט קבע עוד שטענת המערער ששילם לעו"ד אריאלי שכר טרחה ביתר בסכום של 210,000 ₪ לא הוכחה. הצדדים הסכימו ששכרו של עו"ד אריאלי יהיה 800,000 ₪ מתוך כספי הפיקדון שבידיו, ועו"ד אריאלי העיד ששכרו חולק בין הצדדים בחלקים שווים. המערער לא הוכיח ששילם לעו"ד אריאלי סכום העולה על 400,000 ₪.

(ד)     בית המשפט דחה גם את טענתו של המערער בדבר הפסדים כתוצאה מהעיכוב בקבלת הכספים מהמועצה. הסכומים שגבו עו"ד אריאלי ועו"ד בן מאיר הופקדו בחשבון נאמנות וצברו פירות, והמערער קיבל, לאחר פסק הבוררות, מחצית מהסכומים שנגבו מן המועצה לרבות הפירות שצברו. המערער אף לא הוכיח שנגרם לו נזק כתוצאה מביטול עיקול שהוטל על כספי המועצה.

(ה)     נוכח האמור דחה בית המשפט את תביעת המערער, ואולם בהתחשב בכך שהמערער נקלע להליכים המשפטיים כתוצאה מסירוב המשיבה לשלם לו את התמורה המגיעה לו בגין עבודתו, לא חייב בית המשפט את המערער בהוצאות.

3.     טענות המערער

ואלו טענות המערער:

(א)     המשיבים הפרו את התחייבותם לשלם למערער את מחצית השכר שיקבלו מהמועצה. בעקבות הפרתם זו הגיש עו"ד אריאלי את טען הביניים, ולא יכולה להיות מחלוקת כי למערער נגרמו הוצאות כתוצאה מהתדיינות מיותרת זו.

(ב)     המשיבים הפרו גם את חוזה השליחות שחתמו ושלפיו עו"ד אריאלי יהיה בא כוחם המשותף לצורך גביית הכספים (מע/1). הפרת חוזים אלה מקנה למערער את הזכות לפיצוי על כל נזקיו.

(ג)     בית המשפט שגה בסוברו כי קיים במקרה דנן מעשה בית דין. השאלה שעמדה לדיון בתביעה דנן היא האם הפרת ההסכם לגביית הכספים (מע/1) היתה חסרת תום לב ואילו השאלות שעמדו לדיון בטען הביניים ובבוררות היו שאלות סרק שנבעו מההפרות של הסכם זה והצורך בקיום הליך של טען הביניים.

(ד)     המערער היה זכאי לקבל שירותי גבייה מעו"ד אריאלי במחיר של 15% מסכום הגבייה, ולא כפי שחויב בטען הביניים. למערער נגרם נזק כתוצאה מכך שנדרש לשכור את שירותיהם של 3 עורכי דין, לנהל הליך בוררות ולהשקיע זמן וכסף לצורך קבלת התמורה לה היה זכאי. למערער נגרמו הוצאות גם כתוצאה משיחרור העיקול שהטיל עו"ד אריאלי על כספי המועצה שכן אלמלא שוחרר העיקול - כספו של המערער היה מתקבל מוקדם יותר, ושכרו של עו"ד אריאלי היה נמוך יותר שכן הוא נגזר מהסכום ששולם.

(ה)     במסגרת ערעורו הגיש המערער הגיש בקשה להבאת ראיות נוספות בערעור (בש"א 3527/07), וביקש להביא לידיעת בית המשפט הליך שיזמה המשיבה נגד עו"ד אריאלי (ת"א 89636/99), שבו תבעה ממנו להשיב כספים בגין התקופה בה ייצג את הצדדים. המשיבה לא צירפה את המערער להליך, דבר המוכיח, לטענתו, את צדקתו.

4.     טענות המשיבים

(א)     המשיבים טוענים כי בערעורו טוען המערער לקיומו של הסכם שליחות, כאשר טענה שכזו אינה קיימת בכתב התביעה שהגיש. די בכך כדי לדחות את ערעורו. כמו כן, תביעתו של המערער מבוססת על הליכים משפטיים שהוכרעו זה מכבר, ואשר בהם נפסקו לזכות המערער הוצאות משפט. כך, פסק הבורר לזכותו של המערער סכום של 55,000 ₪, ואף קבע שהוא אינו יכול לזכות במלוא ההוצאות שכן בהתנהגותו גרם להתארכות הבוררות. מטעם זה, צדק בית המשפט בקובעו כי מתקיים בענייננו מעשה בית-דין שכן פסיקת ההוצאות נבלעת בזכייתו של המערער במשפט.

(ב)     המשיבים מוסיפים כי בתביעה שהגיש עו"ד אריאלי לתשלום שכר טרחתו לא הגיש המערער כתב הגנה, ולכן לא נגרמו לו הוצאות העסקת עורך דין. במסגרת הליך זה הסכים המערער על שכר הטרחה שישולם לעו"ד אריאלי וגם מטעם זה אין בסיס לטענתו בעניין זה.

(ג)     בערעור המשיבים טוענים הם כי בית משפט שגה כאשר לא פסק הוצאות לזכותם חרף דחייתו את תביעת המערער. הכלל בעניין ההוצאות הוא שבהעדר נסיבות מיוחדות המצדיקות לשלול מבעל דין שזכה את הוצאותיו יהא אותו צד זכאי לפסיקת הוצאות. נימוקו של בית המשפט לאי פסיקת ההוצאות יפה אולי להליכים הקודמים שהתקיימו בין הצדדים, אליהם "נגרר" המערער, אך אינו סביר כשעסקינן בתביעה מופרכת שכל מהותה לזכות בהוצאות משפטיות בגין הליכים שהסתיימו זה מכבר.

5.     דיון והכרעה

(א)     טענתו של המערער בערעור דנן מתמצית בכך שנקלע להליכים משפטיים מיותרים, שבהם זכה בסופו של דבר, והדבר גרם לו להוצאות משפטיות, תשלום שכר טרחה ועיכוב בקבלת הכספים להם היה זכאי.

(ב)     אכן, כפי שעולה מפסק הבוררות, נהגה המשיבה שלא כדין עת חזרה בה מההסכם עם המערער, שבו הוסכם "על נשיאה משותפת בעול ההוצאות וההפסדים של המשפט נגד המועצה, ובחלוקה שוויונית (כך במקור) של הכספים שיתקבלו מהמועצה כתוצאה מהצלחה בתביעה נגדה" (עמ' 13 לפסק הבורר). הפרה זו של ההסכם היא שגרמה לכך שעו"ד אריאלי נאלץ להגיש את הבקשה לטען ביניים, כדי שבית המשפט יורה לו כיצד לנהוג בכספים, והיא שהביאה להתדיינות המשפטית.

(ג)     ואולם, במסגרת הבקשה לטען ביניים הגיעו הצדדים להסכמה כי הסכסוך שביניהם יועבר להכרעתו של הבורר. האחרון הכריע במחלוקת לטובתו של המערער, קבע שהמערער זכאי למחצית מהסכומים שהתקבלו ויתקבלו בתביעת המשיבה נגד המועצה, לרבות פירותיהם, וזיכה את המערער בסכום של 55,000 ₪ בצירוף מע"מ בעבור הוצאותיו בבוררות ושכר טרחת פרקליטו, תוך שציין כי המערער אינו זכאי למלוא הוצאותיו.

(ד)     כאשר אלה הם פני הדברים, הרי שעילת התביעה שעניינה ההוצאות שנגרמו למערער בגין ההתדיינות המשפטית נבלעה בפסק הבוררות. כך נפסק למשל בע"א 61/77 אנג'ל נ' מייש, פ"ד לא(3) 673 (1977). באותו עניין הגישו התובעים תביעה שבה עתרו לסעד של ביצוע בעין של הסכם לרכישת דירה, לאחר שטענו כי הנתבעים הפרו את ההסכם. בערעור התקבלה התביעה אך נקבע כי כל צד יישא בהוצאותיו. התובעים לא הסתפקו בכך והגישו תביעה לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מהפרת ההסכם, בין היתר, הסבל הנפשי שנגרם להם וההוצאות שהוציאו בהליכים קודמים. הערכאה הדיונית מחקה את התביעה על הסף, וקבעה, כפי שמתאר בית המשפט העליון, שאישר את פסק הדין:

"לבסוף, לענין תביעתם של המערערים להוצאות משפט בגין המשפטים הקודמים שהתנהלו בנדון ואשר לגביהם נפסק כי כל צד ישא בהוצאותיו, קבעה השופטת המלומדת כי קביעה זו לכל הדעות, מעשה-בית-דין היא, ואין לחזור ולדון בה שנית" (שם, בעמ' 675-676).

כאמור, אישר בית המשפט העליון את קביעת הערכאה הדיונית תוך שציין: "הארכתי בתיאור דבריה של השופטת המלומדת בבית-המשפט המחוזי, משום שסבור אני, כי הצדק עמה לאורך הדרך שבה הלכה, ולענין התוצאה שאליה הגיעה".

(ה)     אמנם, בענייננו, לא היה זה המערער אשר פתח מלכתחילה בהליך כדי שתוכרע השאלה מה הסכימו הצדדים לעניין חלוקת הכספים שיתקבלו מן המועצה, אך אין בכך מאום. שאלה זו הועמדה במחלוקת בין הצדדים, הייתה חיונית לתוצאה הסופית והוכרעה במפורש במסגרת טען הביניים (בהתאם לתנאים לתחולתו של כלל השתק הפלוגתא שנקבעו בע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 584). כך גם באשר לשאלת הוצאותיו של המערער, אשר הוכרעה גם היא בפסק הבוררות, ואשר יש לראותה כחלק מקביעת החיוב.
(ו)     היקש לכך שהוצאות ההליך הם חלק מקביעת החיוב אפשר ללמוד מבש"א 6732/94 זילברמן נ' לוריג, תק-על 95(1) 1155 (1995) שם נדונה השאלה אם יש לראות חיוב בהוצאות כנובע "מאותו עניין" לצורך הגשתו של ערעור שכנגד. כבוד השופט (כתוארו אז) ש' לוין קבע:

"אני סבור שאין לראות בקביעת החיוב ובפסיקת ההוצאות הליכים נפרדים זה מזה אלא הליך אחד המתפרש לשני שלבים והשאלה אם מדובר ב"ענין" אחד או שניים אינה צריכה להיחתך לפי עיתוי קביעת ההוצאות אלא לגופו. והנה אם יזכו המערערים בערעורים שכנגד, יכול ובית המשפט יבטל את חיוב המערערים בהוצאות ואף יחייב את המשיבים בתשלום הוצאות; אות הוא שהמדובר באותו "ענין"".

(ז)     נוכח האמור אנו סבורים שיש בענייננו תחולה לכלל בדבר מעשה בית דין, ועל כן בדין דחה בית המשפט את תביעתו של המערער להחזר ההוצאות שנגרמו לו בגין ההליכים, לרבות עוגמת הנפש שנגרמה לו לטענתו.

(ח)     אשר לטענת המערער ששילם לעו"ד אריאלי שכר טרחה ביתר בסכום של 210,000 ₪ - במסגרת התביעה שהגיש עו"ד אריאלי הסכימו הצדדים ששכרו יהיה סך של 800,000 ₪ וכל אחד מהם ישא במחציתו. בית משפט קמא קבע שהמערער לא הוכיח ששילם לעו"ד אריאלי יותר מ- 400,000 ₪. זוהי קביעה עובדתית שאין בית משפט של ערעור נוהג להתערב בה ולא מצאנו טעם לסטות מכלל זה (רע"א 1335/05 אברהם חביב נ' ציון צדק, תק-על 2005(1) 1709 , 1710 (2005)).

(ט)     ממילא, קביעת שכרו של עו"ד אריאלי נעשתה על פי הסכמת הצדדים. על כן דוחים אנו את הטענה שהתמשכות ההליכים גרמה ששכר הטרחה ששילם המערער לעו"ד אריאלי היה גבוה מהסכום שעליו הסכימו הצדדים בהסכם מע/1. הפשרה שאליה הגיעו הצדדים בעניין שכרו של עו"ד אריאלי, החליפה את שהסכימו עליו הצדדים במע/1. מטעם זה, אנו דוחים גם את טענת המערער בדבר הנזק שנגרם לו כתוצאה משחרור העיקול על כספי המועצה. שחרור העיקול לא השפיע על שיעור שכרו של עו"ד אריאלי, שנקבע בהסכמה, ולפיכך לא השפיע גם על שיעור הסכום שקיבל המערער. זאת בהתחשב בכך שכפי שקבע בית משפט קמא, כל הכספים שגבו עו"ד אריאלי ועו"ד בן מאיר הופקדו בחשבון נאמנות אשר צבר פירות. כמו כן, הבורר קבע כי המערער זכאי למחצית הסכומים שהתקבלו ויתקבלו מהמועצה לרבות פירותיהם. אין ממש על כן בטענת המערער בדבר נזק של הפרשי ריבית כתוצאה מהעיכוב בקבלת הכספים שלהם היה זכאי.

(י)     לנוכח האמור לעיל, אנו דוחים את ערעור המערער, כמו גם את בקשתו להתיר הבאת ראיות נוספות בערעור. הראיות שצירופן התבקש, המעידות על קיומם של הליכים נוספים בין המשיבה לעו"ד אריאלי, אינן נחוצות כדי לאפשר את מתן פסק הדין בערעור זה, כדרישת תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984. אין בראיות אלו חשיבות מיוחדת המשפיעה על תוצאות ההליך, וכל שמבקש המערער שנלמד מהן הוא על התנהלותה של המשיבה אשר לא טרחה לצרפו כצד להליך. אכן, ראוי היה כי המשיבה תצרף את המערער לתביעה, הנוגעת גם לעניינו, ואולם למקרא פסק הדין בת"א 89636/99 עולה כי זכויותיו של המערער לא נפגעו כתוצאה מאי צירופו. בית המשפט היה מודע לזכויותיו וקבע כי את יתרת העודף בחשבון עו"ד אריאלי "יש לחלק בשווה בין התובעת (המשיבה) לבין שותפה (המערער) ועל כן התובעת זכאית אך למחצית מהסכום האמור...".

(יא)     לסיום נעיר כי המערער נהג שלא כשורה בהגישו את הראיות שצירופן התבקש, יחד עם הבקשה. חובת ההגינות ותום הלב מחייבות כי הראיה לא תוגש כמות שהיא עם הבקשה, פן יהא בכך כדי להוות השפעה לא ראויה על בית המשפט (רע"א 1594/05 נסאר נ' יאסין, תק-על 2005(3) 1770, 1772 (2005)). הדרך הראויה היא לפרט בבקשה את "עיקר מהותה" של הראיה שצירופה מתבקש.

(יב)     אשר לערעור המשיבים באשר לאי פסיקת הוצאות לזכותם- אכן צודקים המשיבים כי הלכה היא שבהיעדר סיבות מיוחדות, שתצדקנה אי פסיקת הוצאות, זכאי הזוכה בדין כי לא ייגרם לו חסרון כיס והוא יבוא על תיקונו בהשבת הוצאותיו. ואולם, בצד הלכה זו, רווחת ההלכה שאין בית המשפט של ערעור מתערב בפסיקת ההוצאות, אלא במקרים חריגים. כפי שנפסק:

"ככלל פסיקת הוצאות היא פרוגטיבה של הערכאה הדיונית, הרואה לנגד עיניה את מכלול נסיבותיו של התיק ואת ההתנהלות הצדדים במשפט, והתערבות ערכאת ערעור היא במשורה... עמדה זו של ערכאות הערעור נובעת מכך שלערכאה הדיונית ניתן שיקול דעת רחב, ואף רחב מאוד, בשאלה מה סכום ההוצאות ושכר הטרחה שיושת על בעל הדין שהפסיד בדינו ... העניין פשוט וברור: הערכאה הדיונית היא זו שבפניה נשמע ההליך והיא זו המודעת לדרך התנהלותם של בעלי הדין וליתר הגורמים המשפיעים על קביעת שכר הטרחה וההוצאות. בין גורמים אלה יש למנות את אופיה של התביעה ומידת מורכבותה, הסעד המבוקש והיחס בינו לבין הסעד שנפסק, היקף העבודה שהושקעה על-ידי בעל הדין בהליך, ושכר הטרחה ששולם או שבעל הדין התחייב לשלמו" (רע"א 6568/05 כץ נ' כץ, תק-על 2005(3) 2098 , 2099 (2005)).

(יג)     בפסק הדין נושא הערעור אמר בית המשפט כי "אני חסה על התובע אשר נגרר להליכים משפטיים כתוצאה מסירובה של הנתבעת לשלם לו את מלוא התמורה המגיעה לו עבור ביצוע עבודתו למועצה ועל כן איני עושה צו להוצאות" (עמ' 6 לפסק הדין). לא מצאנו להתערב בקביעתו זו.

6.     סוף דבר

אשר על כן, אנחנו דוחים את שני הערעורים.
בהתחשב בכך, איננו עושים צו להוצאות בערכאתנו.
הערבונות יוחזרו.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. בוררות ממלכתית

  2. עינוי דין בוררות

  3. חוק הבוררות 1968

  4. כתב הבהרה - בוררות

  5. בוררות במגזר הדתי

  6. דוגמא לסעיף בוררות

  7. תחולת הסכם בוררות

  8. הסכם בוררות משפטי

  9. בוררות ביחסי עבודה

  10. נוסח הסכם בוררות דתי

  11. סעיף 8 לחוק הבוררות

  12. בוררות בסכסוך אגודה

  13. סעיף 24(3) לחוק הבוררות

  14. בוררות על שכירות חנות

  15. בוררות בין חברות בניה

  16. אינטרס ציבורי בבוררות

  17. חובת הנמקה בפסק בוררות

  18. פסק בוררות שניתן באיחור

  19. הפקדת ערובה פסק בוררות

  20. בקשה לצירוף צד לבוררות

  21. צירוף מנהל חברה לבוררות

  22. בוררות בנושא דיירות מוגנת

  23. עיכוב סנקציות בפסק בוררות

  24. פרשנות מרחיבה לתניית בוררות

  25. בוררות חובה בשירות הציבורי

  26. תביעה לביטול חלק מפסק בוררות

  27. ביטול חיוב כספי בפסק בוררות

  28. חריגה מן הדין המהותי בבוררות

  29. ניסוח לא ברור של תניית בוררות

  30. פסיקת הוצאות במסגרת הליך בוררות

  31. צו עיקול זמני להבטחת פסק בוררות

  32. אישור פסק בוררות במקרים מיוחדים

  33. ההבדל בין בוררות לבין "מעין בוררות"

  34. דחיית תביעת מזונות על סמך פסק בוררות

  35. תקנות סדרי-הדין בעניני-בוררות, תשכ''ט-1968

  36. בוררות בגין פיצוי בגין הפסקת ההתקשרות שהיתה בין הצדדים

  37. צו בית המשפט לענייני משפחה (בוררות בענייני משפחה), התשנ"ו-1996

  38. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון